שאסור לגהק לפהק ולירוק בתפילה וכו'

1. לא יגהק (מוציא מגופו לפיו נפיחה מתוך שבעו) ולא יפהק (פותח פיו להוציא רוח הפה) באמצע תפילתו, ואם צריך לפהק מתוך האונס, יניח ידו על פיו כדי שלא תיראה פתיחתו אבל אם בא לו גיהוק אינו צריך להניח ידו על פיו. וכן לא יניח ידו על סנטרו משום שזוהי דרך גאוה וגסות הרוח. בגמ' ברכות (כד:) "ואמר ר' חנינא אני ראיתי את רבי שגיהק ופיהק, ונתעטש וכו' וכשהוא מפהק היה מניח ידו על סנטרו" דהיינו שהיה עושה כן באמצע התפילה. והקשתה הגמ' מברייתא שמבואר שם שהמגהק והמפהק הרי זה מגסי הרוח? ומתרצת הגמ' לא קשיא כאן לאנסו כאן לרצונו.  ופירש רש"י גיהוק. פעמים שאדם מוציא מגופו לפיו נפיחה וריחה כריח המאכל שאכל. פיהוק - חיך מלקוחיו, פותח להוציא רוח הפה מלא, כאדם שרוצה לישן או שעומד משינה. ויש שדורשין גיהק - נוטריקון גו הקים, פיהק - פה הקים. וכ"פ השו"ע (סי' צז סעי' א'). והנה מלשון השו"ע משמע שדווקא לעניין פיהוק מניח ידו על פיו, משא"כ לעניין גיהוק, וזו דעת הא"ר (סק"א) ופמ"ג (מש"ז סק"א) והמאמ"ר (סק"א) ומשנ"ב (סק"א) ובן איש חי (פרשת יתרו אות טז). אמנם הלבוש (סעי' א') גרס בטור "ואם צריך לעשותן מתוך האונס יניח ידו על פיו" ובכה"ח (סק"ב) כתב דכן משמע מדברי החיד"א בקשר גודל (סי' יב אות כז) והבית עובד (דיני תפילת שמו"ע אות מג),  ובהלכה ברורה (בירור הלכה אות ב') כתב שאין הכרח לדיוקו, ואפשר שאף הם מסכימים שרק בפיהוק צריך להניח ידו על פיו ולא בגיהוק. ולעניין הלכה כתב דכיון שיש פוסקים רבים שאף בפיהוק אינו צריך להניח ידו על פיו, משום שגורסים "לא היה מניח ידו על סנטרו" וכך גירסת הרי"ף (טו:) וא"כ כיון שיש פוסקים רבים שאף לעניין פיהוק אומרים כן, דיינו להחמיר בפיהוק בלבד. ואפי' אין איש רואה אותו, כגון שמתפלל בביתו לבדו, יניח ידו על פיו. כן כתב התפארת שלמה על הרא"ש (ברכות פ"ג סי' לט) וכ"פ הבן איש חי (פרשת יתרו אות טז) וכה"ח (סק"ג). וחזנים העושים כן בשעת הזמר, מותרים לעשות כן, משום שאינם מתכוונים לגסות אלא להנעים את הקול, אבל שלא בשעת הזמר אסור. כן פסק המשנ"ב (סק"ב) בשם המג"א (סק"א) וכתב כה"ח (סק"ד) דכל שנראה שיש בו גסות הרוח יש להזהר ממנו בעומדו בתפילה לפני מלך מה"מ הקב"ה.
2. אסור לו לרוק בשעת התפילה, ואמרו חז"ל במסכת ברכות (כד:) שהרוקק בשעת התפילה כאילו רוקק בפני המלך, ואם נזדמן לו רוק בשעת התפילה ואינו יכול שלא לירוק, יבליע הרוק לתוך מטפחת או לתוך בגד באופן שלא יהא נראה, ואם אינו יכול להבליעו לתוך מטפחת או בגד, כגון שהוא איסטניס ואינו יכול לראות דבר מאוס, או שאין לו מטפחת וקשה לו ללכלך ברוק, או שאינו יכול לשהות עד שיוציא המטפחת, רשאי לירוק לאחריו. שם בברייתא בברכות אמרו שמבליעו בטליתו ואם טלית נאה היא מבליעו באפרקסותו, ובאיסטניס רוקק לאחוריו, וכ"פ הרמב"ם (פ"ד מהלכות תפילה הי"א) והטור והשו"ע. ואיסור יריקה בשעת התפילה הוא גם כשאומר "אלוקי נצור" אחר תפילת שמו"ע. כן כתבו המג"א (סק"א) וא"ר (סק"ה) והרב חיד"א (קשר גודל סי' יב אות כו) והגר"ז (סעי' ב') ומשנ"ב (סק"ג) וכה"ח (סק"ה).
3. במקרה שאין לו בגד או טשיו להבליע את הרוק, יכול להשליכו, ודנו הפוסקים האם יכול לרוק לצדדיו או רק לאחריו, אמנם בזמננו שהקרקע בבית הכנסת ובבתים שלנו מרוצפת או מכוסה בשטיח, ודרך כל אדם להקפיד שלא לירוק על הרצפה או על השטיח, אסור לירוק על רצפת בית הכנסת, ובפרט שנפשם של אנשים קצה בזה וממאיס עצמו על הציבור, ולכן אם חושש שמא יצטרך לירוק בשעת התפילה, יכין מטפחת לשם כך. בגמ' ברכות (סג.) אמר רבא כי ביתו, מה ביתו אקפנדריא קפיד איניש ארקיקא ומנעל לא קפיד איניש, אף בית הכנסת קפנדריא הוא דאסור, רקיקה ומנעל שרי. והנה  לפי מה שמבואר בגמ' שכל ההיתר לירוק בבית הכנסת הוא משום שבבית לא קפדי אינשי, א"כ בזמנינו שדרך כל אדם להקפיד בין על עצמו ובין על אחרים שלא ירקו על רצפת ביתו כלל, יש לומר דה"ה שאסור לירוק על רצפת בית הכנסת, וכעין זה כתב המשנ"ב בשעה"צ (סי' קנא סקט"ו) וז"ל "הטעם כי ביתו לא קפיד איניש על זה, ויש לעיין לאותם אנשים עשירים דמקפידים בביתם על הרקיקה, אם כן גם בבית הכנסת ובבית המדרש יהיה אסור להם לירוק". עכ"ל. לכן יש להחמיר בכל זה, וכ"פ בהלכה ברורה (סי' צ' אות לח וסי' צז סוף אות ב').
4. אם נשמטה טליתו מעליו באמצע התפלה, יכול למשמש בה ולהחזירה. אבל אם נפל כולה אינו יכול לחזור ולהתעטף בה, משום דהוי הפסק. אבל אם הוא נטרד על ידי זה ואינו יכול לכוין בתפלה, ילבשנה בין ברכה לברכה. כן פסק השו"ע (סעי' ד'). ואם נפלה הטלית מגופו, ותפסה בידו, נחשב הדבר כאילו נפלה כל הטלית, משום שהעטיפה שצריך להתעטף הוי הפסק. משנ"ב (סקט"ו) ואם עבר והתעטף בו אין צריך להתחיל מתחילת הברכה, אלא גומר התפילה והולך, וכשיגמור תפילתו ימשמש בו ויברך. משנ"ב (שם).
5. הנושא משאוי על כתפיו והגיע זמן התפילה, אם המשאוי במשקל  פחות מד' קבין (שהם 12 ק"ג לערך) מפשילו לאחוריו ומתפלל, ואם יותר מד' קבין, מניחם על גבי קרקע ומתפלל. והלכה זו מצויה מאד בתיירים, או חיילים, שאין להם להתפלל כאשר יש להם משא כבד על כתפם. בגמ' ב"מ (קה:) הביאה ברייתא זו "הנושא משאוי על כתפו והגיע זמן תפילה פחות מד' קבין מפשילן לאחוריו ומתפלל, ד' קבין מניח על גבי קרקע ומתפלל." וכתבוה הרי"ף (ברכות יד:) והרא"ש (ברכות פ"ג סי' ל) ופירש"י שהטעם שמספיק להפשילן לאחוריו הוא משום שאין כובדן מונע מלכוין לבו, אבל אם כבד יותר מד' קבין, יהיה טרוד בתפילתו באחיזת המשאוי על כתיפיו בידו ולא יוכל לכוין כראוי, וכ"כ הלבוש. וכ"פ הטשו"ע (סעי' ה'). והגר"ז (סעי' ה') הביא טעם נוסף שלפני מלך בשר ודם אין עומדין כן, ק"ו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. וצריך להסירו קודם שיתחיל להתפלל משום שבשעת התפילה אסור לעשות שום דבר. כה"ח (סקכ"ט).