מעניני הקדיש חלק א

לאחר ישתבח אומרים קדיש, ואין אומרים אותו בפחות מעשרה זכרים בני חורין גדולים שהביאו ב' שערות, וה"ה לקדושה וברכו שאין נאמרים בפחות מעשרה. דין דבר שבקדושה שאינו אלא בעשרה, מבואר בברכות (כא:) ובמגילה (כג:) וכן פסקו הרמב"ם (פ"ח מהלכות תפילה ה"ו) וטשו"ע (סי' נ"ה סעי' א'). והנה בגמ' שלפנינו מבואר דילפינן לה ממה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, וילפינן גזירה שוה מדכתיב הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת, מה להלן עשרה אף כאן עשרה. אולם בירושלמי (ברכות פ"ז ה"ג) דרשו הגזירה שוה ממה שנאמר גבי אחי יוסף "ויבואו בני ישראל לשבור בתוך הבאים, מה להלן עשרה, שנאמר וירדו אחי יוסף עשרה, אף כאן עשרה, וברבינו בחיי (ויקרא כב, לב) בשם ר"ת כתב שאין הנוסחא בגמ' שלפנינו מדוקדקת, שאין להביא ראיה מהמרגלים לדבר שבקדושה, ועיקר הנוסחא הוא מאחי יוסף הצדיקים. ובספר האשכול הביא מקור להא דדבר שבקדושה בעי עשרה מדכתיב "במקהלות ברכו אלוקים ה' ממקור ישראל", ואין קהל פחות מעשרה. וכתב הר"ן (מגילה כג:) דהא דילפינן גיזרה שוה דדבר שבקדושה בעשרה, אינו אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, שהרי סדר התפילה כולו מדרבנן, והביאו שעה"צ (סי' נג סקכ"ז) והלכ"ב (בירור הלכה סי' נ"ה אות א), ואף שרבינו חיים ויטאל בשערי קדושה (שער ד') ובשעה"כ (דרוש ג' דחזרת העמידה דף לט ע"א) כתב על פי הזוהר שהקדושה מדאורייתא, אנו קיי"ל להלכה דהוי מדרבנן. ועי' עוד בבן איש חי פרשת תרומה אות ג'.

כאשר רוצה לדעת אם יש מניין או לא, לא ימנה את הציבור באצבעו ולא ימנה אותם במספרים, או באותיות א' ב' ג' וכו', שהרי אמרו חז"ל (יומא כב:) שאסור למנות את ישראל אפי' לדבר מצוה, אלא ימנה אותם במחשבה. (כ"כ כה"ח סקי"א). והמנהג למנותם על ידי הפסוק "הושיעה את עמך וברך את נחלתך וראם ונשאם עד העולם", שיש בו עשר תיבות. (קצשו"ע סי' טו סעי' ג'), או פסוק "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך", וכ"פ בהלכה ברורה אות ג'.

דבר שבקדושה היינו קדיש, קדושה, ברכו, חזרת שליח ציבור, קריאת התורה וההפטרה, נשיאת כפיים, ושלש עשרה מידות של רחמים. במסכת סופרים (פרק י' הלכה ז') מובא מחלוקת לעניין ברכו אי בעינן עשרה, ובשיבולי הלקט (סי' יא) פסק דבעינן עשרה. אמנם התוס' והרא"ש (מגילה כז:) ביארו שהחלוקת היא לעניין לצריף לעשרה כמה ששמעו כבר ברכו, אבל כדי לומר ברכו, לכו"ע בעינן עשרה, וכן איתא ברש"י שם וברן והטשו"ע (סי' נה) שפסקו דברכו בעי עשרה. ובסי' קכח סעי' א' הביא הבאה"ל (ד"ה אין נשיאת כפים) שיטה נוספת בשם הר"ן שרק קדיש וקדושה וברכו נקראים דבר שבקדושה, אבל נשיאת כפים אינה נחשבת דבר שבקדושה, ומה שצריכה עשרה נלמד מפסוק אחר, והוא רק אסמכתא מדרבנן.

וצריך ליזהר האומר את הקדיש לאומרו בקול רם שכל העשרה ישמעו את הקדיש. כן מבואר במשנ"ב (סי' קלט סקכ"ד) שיש להקפיד שלא לומר את הקדיש בלחש. ומ"מ ארבעה או חמישה שאומרים קדיש ביחד ואחד מהם קולו נמוך, ששום אחד מן הציבור אינו שומע קולו, יכול לומר בלחש ויוצא ידי חובה בכך, וטוב שיגביה קולו מעט כדי שישמעו שניים או שלשה אנשים. כן כתב בשו"ת רב פעלים (ח"ב סי' י"ד) שהביא בשם הרב פתח הדביר (סי' קכה אות ב') שכתב שיכול לומר דבר שבקדושה בלחש עם הש"ץ, משמע שגם קדיש יכול לומר בלחש כיון שיש אחרים אומרים בקול רם, ואף שצריך לומר "ואמרו אמן" או ברכו וכו' ואין מי ששומע אותו, מ"מ כיון שיש אחרים עימו שאומרים בקול רם והוא מכוין לסיים עמהם, כשעונים הקהל אמן או ברוך ה' וכו' חוזר על כולם, וכמו שמצינו לקמן (סי' קל) לגבי החולם חלום ונפשו עגומה שיאמר כאשר הכהנים מברכים ברכת כהנים "רבש"ע אני שלך וחלומותי שלך וכו'", ומכוין לסיים כאשר הציבור עונה אמן, ועניית אמן של הציבור חוזרת גם עליו, וא"כ ק"ו כאן שכולם אומרים דבר אחד, שבודאי חוזר האמן על כולם. וכתב שכן מנהג חסידי בית אל, שכשיש לאחד מן הציבור אזכרה, אומר את הקדיש בלחש עם הש"ץ כדי לא לערבב את הכוונה של הש"ץ. וכן כתב הבן איש חי (שם אות טז) ומ"מ סיים שטוב ונכון שיגביה קולו מעט כדי שישמעו שניים או שלשה אנשים. וכ"כ כה"ח (שם סקל"ב).

יש אומרים שיש עניין לומר ז' קדישים בכל יום ורבינו האריז"ל כתב שצריך לומר י"ב קדישים. כתב האגור (סי' צד) בשם הראב"ד (תשובת ראב"י אב"ד סי' קפא) טעם על הקדישים שאומרים בתפילה דכל היכא שהוא מצוה בפני עצמו אומרים אחריו קדיש, ולשיטתו אומרים ז' קדישים ביום¹, והגאונים כתבו על שם שבע ביום היללתיך. ולפי רבינו האריז"ל צריך לומר י"ב קדישים, ששה בשחרית², ושניים במנחה, וארבעה בערבית³. וביאור הדבר איתא בכה"ח סי' מ"ח (אות א' ד"ה ודע הקדמה אחת) שכידוע כאשר אדם מתפלל, בתחילה הוא מעלה מ"ן, דהיינו מעלה את הבקשה כלפי מעלה שהיא יוצרת את הורדת השפע לאחר מכן, ולאחר מכן מוריד את השפע דרך כל העולמות. והנה מתחילת התפילה עד ברוך שאמר הוא עולם העשיה, ומברוך שאמר עד יוצר אור הוא עולם היצירה, ומיוצר אור עד שמונה עשרה הוא בעולם הבריאה, ותפילת י"ח היא בעולם האצילות. ולאחר מכן מורידים את השפע מלמעלה למטה, דנפילת אפים עדיין בעולם האצילות, ומאשרי יושבי ביתך הוא בעולם הבריאה, ומתפילה לדוד הוא בעולם היצירה, ומקוה אל ה' הוא בעולם העשיה, דהיינו מעלים את הבקשה ומורידים את השפע דרך כל העולמות, ובין כל עולם ועולם אומרים קדיש.

ועי' בליקוטי הלכות לר' נתן מברסלב (או"ח חלק ג' הלכות חנוכה הלכה א') שביאר דיש מציאות בעולם שכאשר אדם עולה ממדרגה למדרגה, באים הסט"א ומנסים להתגרות בו להורידו חזרה אל המדרגה שבה היה קודם לכן ושלא יעלה במדרגה, ומי שנתקל במצב הזה, הפתרון הטוב ביותר להכניע את הסט"א הוא להגדיל את שמו של הקב"ה ולעשות קידוש ה' ובכך שמגדיל שמו של הקב"ה מכניע את הסט"א, והנה כאשר אדם מתפלל ומגיע אל הודו לה' שהוא מתכוין לעלות עולם, באים החיצוניים ומנסים להתגרות בו, לכן אנו אומרים קדיש "יתגדל ויתקדש שמיה רבה", "וישתבח ויתפאר וכו' לעילא מן כל ברכתא", דהיינו מגדילים את שמו של הקב"ה ובכך מכניעים את הסט"א שלא ישטינו עלינו ונמשיך בעלייה בעולמות. ונפלא.