הוצרך לנקביו באמצע תפילתו

1. אם באמצע התפילה (שמו"ע) התעורר לו הצורך לעשות צרכיו, יכול להמשיך בתפילתו ואינו צריך להפסיק, וכן אם נתעורר לו הצורך באמצע קר"ש וברכותיה, שיגמור את הקר"ש ואינו צריך להפסיק באמצע לצרכיו. אמנם אם רוצה להפסיק וללכת לבית הכיסא, יכול לעשות כן. כן איתא בב"י (סי' צב) בשם הרשב"א בתשובה (ח"א סי' קלא) וז"ל "אבל אם לא היה צריך לנקביו כלל כשהתחיל להתפלל ושמר נקביו קודם לכן, ובאמצע תפילתו נתעורר לו תאוה, לא יפסיק, ואם בשעת ק"ש וברכותיה נתעורר בין לקטנים בין לגדולים, ויכול להעמיד על עצמו, קורא כדרכו, ואם רצה להרחיק ולהטיל את המים אפשר לו לעשות כן". עכ"ל. ופסק כוותיה (סי' צב סעי' ב'), וכ"פ כה"ח (סק"ח). ועי' באה"ל (ד"ה אם באמצע תפילתו) שהקשה מדוע מרן פסק כהרשב"א, והא לעיל סי' צ' פסק דלא כוותיה בנושא זה? ותי' דנראה שמרן הסכים עם הרשב"א מצד הסברא שכיון שהתחיל בהיתר אינו צריך להפסיק באמצע. ומ"מ מדברי הרשב"א מבואר שכל היכא שיכול להתאפק, אינו צריך להפסיק תפילתו, אפי' אם יש לו צורך חזק ולא רק התעוררות בעלמא. אמנם התה"ד חולק על הרשב"א וס"ל שאם יש לו צורך חזק שהוא בגדר בל תשקצו, צריך להפסיק אף באמצע התפילה, וכל ההיתר הוא רק כאשר יש לו התעוררות בעלמא בלבד. ובמשנ"ב (סקי"א) בשם המג"א כתב דמ"מ אם מתפלל בציבור שיש לו בושה להפסיק באמצע תפילתו, אף תה"ד יודה להרשב"א שיכול להמשיך בתפילתו, והמג"א עצמו ס"ל דאף לבני אשכנז לגבי תפילת שמו"ע שלא יצטרך להפסיק, יש לסמוך על הרשב"א ואפי' מתפלל ביחיד, אמנם לעניין קריאת שמע אף המג"א מודה שאם יש בו משום בל תשקצו דמחוייב להפסיק ולבדוק את עצמו, כיון שיכול להפסיק באמצע והביאו הבאה"ל (ד"ה אבל בלאו הכי).
2. אם קודם שהתחיל להתפלל לא היה צריך לנקביו, ובאמצע תפילתו הוצרך לנקביו עד שאינו יכול להתאפק, מותר לו להפסיק ולצאת לבית הכיסא, רק יזהר שלא ידבר, וחוזר לתפילתו למקום שפסק, אלא א"כ שהה כדי לגמור את כולה. כן פסק המשנ"ב (סקי"א) וכתב שכל ההיתר שאינו צריך לחזור לראש, הוא רק באופן שקודם התפילה לא הוצרך לנקביו.
3. אמנם כל היתר זה ללכת לבית הכיסא באמצע תפילתו, הוא דווקא כאשר הוצרך לגדולים, אבל אם הוצרך לקטנים ואינו יכול להתאפק ואפי' מי רגלים שותתים על ברכיו, אין לו לעקור ממקומו כדי לעשות צרכיו, וממתין עד שיכלו המים וחוזר לתפילתו, אמנם אם יש מי רגלים הרבה באופן שנשפכים על הריצפה ומתבייש מאנשים הנמצאים במקום, רשאי להפסיק תפילתו וללכת לבית הכיסא להתפנות משום דגדול כבוד הבריות. (כה"ח סק"ח).
4. כאשר הוצרך לנקביו באמצע תפילתו, ויצא לבית הכיסא, וכעת חוזר לתפילתו יש לו לחזור להתפלל במקום שעמד בו, משום שקבע מקום לשכינה והתרחק ממנה. עי' בשו"ע סי' קג (סעי' ב') לגבי מי שזז ממקומו כדי להפיח, שעליו לחזור למקום שבו עמד בבית הכנסת להתפלל, וביאר הב"י (שם) שכיון שקבע מקום לשכינה והתרחק ממנה, עליו לחזור לשם כשיוכל, וא"כ לכאורה ה"ה כאן.
5. כל ההיתר הוא רק לגמור את העניין שבו הוא עוסק, ולא את ההמשך, כגון אם נתעורר לו הצורך באמצע שמו"ע, צריך מייד אחר שגומר התפילה ללכת לבית הכיסא ואינו יכול להמתין לקדושה. כן כתב המשנ"ב (סק"ח). וכמו כן אם נמצא בקר"ש, יגמור קריאת שמע אבל אסור לו להמשיך ולהתפלל שמו"ע, ולכן טוב הדבר שיפסיק בברכת אמת ויציב ויצא לנקביו, כדי שיוכל אח"כ לסמוך גאולה לתפילה, ויותר טוב שיצא בין הפרקים דהיינו בין שמע לוהיה אם שמוע או בין והיה אם שמוע לויאמר. (משנ"ב סק"ט) וכמו כן אם נתעורר לו הצורך בפסוקי דזמרה אסור לו לומר ברכו, משום שנחשב עניין אחר, ואם יכול להעמיד את עצמו עד פרסה, יש לסמוך להקל. (שם).
6. ואם התחיל לשמוע קריאת התורה וקודם לכן לא היה צריך לנקביו, ובאמצע נתעורר לו הצורך קצת, באופן שאין איסור בל תשקצו, מותר לו לשמוע כל קריאת התורה ולענות ברוך ה' המבורך וכו', אמנם מפטיר נקרא עניין חדש ואסור לו להישאר במפטיר. (באה"ל ד"ה קורא כדרכו).