סדר הכריעות וההשתחויות חלק ב ושאין להשתחוות כנגד שתי וערב

1. כשהוא כורע, כורע בברוך, וכשזוקף, זוקף בשם. כן איתא בגמ' שם (יב.) ואמר רבה בר חיננא [סבא] משמיה דרב: המתפלל, כשהוא כורע - כורע בברוך וכשהוא זוקף - זוקף בשם. אמר שמואל: מאי טעמא דרב - דכתיב: ה' זוקף כפופים. מתיבי: מפני שמי נחת הוא! (כלומר שמפני שמו של ה' צריך להשתחוות? ומתרצת הגמ') - מי כתיב בשמי? מפני שמי כתיב. אמר ליה שמואל לחייא בר רב: בר אוריאן, תא ואימא לך מלתא מעלייתא דאמר אבוך! הכי אמר אבוך: כשהוא כורע - כורע בברוך, כשהוא זוקף - זוקף בשם. וכ"פ הטשו"ע. והנה המגן אברהם (סק"ד) כתב, כשיאמר ברוך יכרע ברכיו, וכשיאמר אתה ישחה עד שיתפקקו החוליות ומקורו מהזוהר (פרשת עקב). וכן כתב באליה רבה (סק"ה), דכשאומר ברוך יעשה כריעה בברכים, וכשאומר אתה ישתחוה בראשו עד שיתפקקו וכו'. (בשם פסקי תוס', וזוהר). גם הרש"ל (בביאורו על הסמ"ג מצות עשה יט, עמוד ז') כתב, דברוך הוא מלשון ברך, והיינו כל ברך לך תכרע. ולכן צריך לכרוע בברכיים באמירת ברוך. אמנם בבאר היטב (סק"ח) הביא ממשנת חסידים בשם האר"י ז"ל, דכשאומר ברוך יכרע גופו, וכשאומר אתה יכרע ראשו. ולא הזכיר מכריעת ברכיו. גם בשו"ת בית יעקב (סימן קכז) הזכיר רק מכריעת גופו בברוך, וראשו באתה, ולא הזכיר מכריעה בברכיו. והובאו דבריו בשערי תשובה (סי' קיג). גם מרן החיד"א במחזיק ברכה (סק"ב) כתב כן בשם תלמידי האר"י ז"ל. ובקשר גודל (סימן יג סע' ב') כתב, יכרע גופו כשאומר ברוך, וכשיאמר אתה ישחה ראשו. ובסי' קכא כתב הרב חיד"א (בקשר גודל) שבשבולי הלקט כתוב שצריך לכרוע על ברכיו, ובילקוט יוסף (סעי' י') הביא בשם האחרונים שהקשו על דבריו, דבשבלי הלקט (סימן כב) הלשון הוא: "כשאדם כורע במודים צריך לו לכרוע עד ברכיו לפי שהילד וכו' עד שהמילה שלו בתוך פיו, ובעבור זה צריך לשוח עד ברכיו". ולא כתוב שם על ברכיו. ומ"מ מנהג הספרדים הוא כדעת רבינו האריז"ל וכ"כ בהלכה ברורה (סעי' ז').
2. כשהצבור אומר עלינו לשבח, ומשתחוים כשאומרים "ואנחנו משתחוים" ראוי לכל מי שנמצא בבית הכנסת להשתחוות מעט בכפיפת ראש, יחד עם הצבור. ומכל מקום אין זה חיוב מעיקר הדין. עי' להגרי"ח בעוד יוסף חי (פרשת כי תשא אות כב) כתב, שגם מי שכבר התפלל ונכנס לבית הכנסת וראה צבור מתפללין ואומרים עלינו לשבח, צריך לעמוד ולכרוע גם הוא עמהם, כדי שלא יהיה נראה לעיני הרואים שהוא כופר בדברים אלו שמודים בהם הצבור. ובילקוט יוסף (סעי' יא) כתב שיש לחלק בין הדברים, דדוקא במודים שכל הצבור אומר זאת כאחד, צריך שיאמר עמהם וישתחוה שלא יהיה נראה ככופר, אבל הכא הרי אין כל הצבור יכול לצמצם ולומר יחד ואנחנו משתחוים וכו', וזה מקדים וזה מאחר, וכנראה שלכן לא מצינו שיאמרו שישתחוה עם הצבור בעלינו לשבח. ובקובץ בית הלל (גליון יב מאמר של הרב אלמוג לוי שליט"א) רצה לדמות זאת לבריך שמיה, שפסק מרן הגרע"י בשו"ת יביע אומר חלק ה' (חלק אורח חיים סימן ח' אות ד') דהעומד באמצע פסוקי דזמרה ושמע שהצבור אומר בריך שמיה, אין צריך לכרוע כשאומרים דסגידנא קמיה, אלא יעמוד בלבד, והטעם, שאין זו תקנת חז"ל לומר בריך שמיה, (אף שמוזכר בזוה"ק פרשת ויקהל דף רו, מכל מקום לענין זה לא נקראת תקנת חז"ל, אלא מה שמפורש בתלמוד). ועוד שהרי אינו מחוייב להשתחוות בו מן הדין אלא מנהג בעלמא, ולכן לא שייך לומר בכהאי גוונא שאם לא ישתחוה בבריך שמיה יהיה נראה ככופר במי שהצבור משתחווים לו. ולפי זה רצה לומר דה"ה הכא שאינו מתקנת חז"ל אין צריך לכרוע. ולא דמי למודים דרבנן שכתבו התוס' והרא"ש, שהוא מתקנת חז"ל. ובילקוט יוסף הנ"ל דחאו, דאמירת בריך שמיה אינה כלל תקנת חכמים, רק מוזכר בזוה"ק לומר נוסח זה, אבל נוסח זה לא מובא לא ברמב"ם ולא בשלחן ערוך, אבל עלינו לשבח הרי מוזכר נוסח זה בראשונים וברמ"א שיש לאומרו. ועיין למרן החיד"א במחזיק ברכה (סימן קלב סק"ב) שהביא מתשובת רב האי גאון שכתב, שעלינו לשבח תיקנו יהושע לאחר שהנחיל את הארץ לישראל. ואחר החרבן תקנו רבי יוחנן בן זכאי לומר אותו בכל יום. מעתה כיון שעלינו לשבח היא תקנה לאומרה בתפלה, חשיבא יותר מבריך שמיה, ואין ללמוד מכריעה באמירת דסגידנא קמיה בבריך שמיה, לכריעה בואנחנו משתחוים.
3. אם בא גוי כנגדו בשעה שמתפלל, ויש עליו עבודה זרה כגון שתי וערב, והגיע לאחד המקומות שצריך להשתחוות, לא ישתחוה, מחמת שנראה כמשתחוה לעבודה זרה, ומכל מקום אם מפנה אחוריו אל העבודה זרה, מותר להשתחוות. כן כתב בהגהות אשיר"י (ברכות פ"א סי' טו) בשם האו"ז לעניין מודים, והובא להלכה בב"י, וכתב דה"ה לגבי שאר כריעות, וכ"פ בשו"ע (סעי' ח'). ומ"מ כתב הפר"ח (אות ח') שיש להקל להשתחוות מן הצד, והובא בפמ"ג (א"א סק"ו) ובכה"ח (סקכ"ה). ועי' בשו"ת מהר"ם אל אשקר (סי' עו) שהקשה כיצד השתחוה אברהם אבינו למלאכים שנדמו כערבים, שמשתחוים לאבק רגליהם, עיי"ש שתירץ שאין איסור להשתחוות לעובד ע"ז אף כאשר הע"ז תלויה על בגדיו, משום שאינו משתחוה לע"ז אלא לאדם עצמו והאדם אינו נעבד, ולא אסרה תורה אלא להשתחוות לע"ז עצמה, וכיון שידוע הדבר שאין מי שמשתחווה לאבק רגליו אלא רק אותם ערבים, ניכר הדבר שאין אברהם אע"ה משתחוה לע"ז אלא לאנשים עצמם. ואפי' אם יש מחיצת זכוכית בינו לע"ז יש להחמיר. כ"פ כה"ח (סקכ"ז) בשם הפתח הדביר (סק"ה) והיפה ללב (סק"ה).
4. אם אותו העובד ע"ז מלך או שר, ראוי להחמיר אף במקרה זה שלא להשתחוות כנגדה, ובשעת הדחק יש מקום להקל. על פי המבואר בשו"ת מהר"ם אלשקר הנ"ל, וכ"פ מג"א (סק"ו) בשם הרמ"א (ביו"ד סי' קנ סעי' ג') שכתב שם שטוב להחמיר בזה, משמע שמעיקר הדין מותר. וכ"מ מהלכה ברורה (אות ט').
5. אם השתי וערב רקום על גבי הבגד של הגוי מאחריו, והגוי עומד כנגד המתפלל ופניו כנגד המתפלל, כיון שאין השתי וערב כנגדו מותר להתפלל ולהשתחוות כנגדו. כ"כ הפר"ח (סק"ח) וכה"ח (סקכ"ה).