האם יכול לקדש לאחרים ואינו אוכל עמהם 

1  יכול אדם לקדש לאחרים שאינם יודעים לקדש אע"פ שאינו אוכל עימהם, ואפי' כבר יצא מעצמו יכול לקדש ולהוציאם, משום דלדידהו הוי מקום סעודה, וכיון שאינם יודעים לקדש יכול להוציאם, ואף שבברכת היין אינו יכול להוציא אחרים אם אינו נהנה עמהם, כיון שבורא פרי הגפן הוא חובה לקידוש היום, דינו כמו קידוש עצמו ולכן יכול להוציא ידי חובה אף שאינו נהנה כלל. כן כתב הרא"ש (פסחים פ"י סי' ה) וכתב דהכי משמע מדאמרינן התם דמקדשין בבית הכנסת להוציא אורחין ידי חובתם, ומסתמא אחד מבני העיר מקדש להם, וה"ה הכא שמוציאם ידי חובה. וכ"פ השו"ע (סי' רעג סעי' ד') וכתב המשנ"ב (סקי"ז) שאפי' אם כבר יצא לעצמו בכל אופן יכול להוציאם. וכתב התפארת אדם (שאלוניקי חאו"ח סי' ז') שרשאי לטעום מן היין אחר הקידוש, ולא אמרינן שמכיון שכבר יצא ידי חובת קידוש הו"ל ברכת הקידוש הפסק בין ברכת הגפן לטעימה, אמנם אם אחר שקידש לעצמו ואכל סעודתו, הלך לבית חבירו ושמע ברכת הקידוש, ורוצה לשתות מן היין, יש לומר דהוי הפסק, ושאני כשמברך לאחרים שהוא שייך באותו קידוש מדין ערבות, ומ"מ לעניין דיעבד יש לומר דלא הוי הפסק, ולכתחילה לא ימתין לשמוע ברכת הקידוש, וישתה מייד מן היין. והביאו השדי חמד (אסיפת דינים מערכת ה' אות יא-יב). וה"ה שיכול לקדש לקטנים אע"פ שאינו אוכל עמהם, כדי לחנכם במצוות, אם אינם יודעים לקדש בעצמם. כ"כ המשנ"ב (סקט"ז). אבל אם רוצה לקדש לאחרים היודעים לקדש, אין לו לקדש אלא א"כ אוכל עמהם. כן משמע בבית יוסף והפר"ח (סי' תקפה) חולק וס"ל דבכל גוונא יוכל להוציאם, ובספר ארצות החיים (סי' ח') כתב דאף שיכול להוציאם מעיקר הדין, מ"מ לכתחילה המצוה שיקדש בעצמו כיון שהוא בקי, וגם חבירו המוציאו אינו יוצא עתה בקידוש. ועי' בשדי חמד (מערכת א' כלל קיט ובאסיפת דינים מערכת ר"ה סי' ב' אות יט) כתב דאנן קיי"ל כדעת מרן ואין יכול להוציא בקידוש אם אינו טועם עמהם, אא"כ מוציא אדם שאינו בקי.

1. וכמו כן יכול להוציאם בקידוש של יום בשחרית אף שהברכה שמברך היא בורא פרי הגפן בלבד. המרדכי בפרק ערבי פסחים (לה.) דקידוש דשחרית אינו יכול להוציא אחרים אם הוא מתענה כיון שאינו מברך אלא ברכת הנהנין לבד, אבל רבינו ירוחם כתב (חלק א' דף סו.) שאע"פ שאינו מברך אלא ברכת הנהנין כיון דמשום דמצוה לקדש הוא מברך מוציא את אחרים. ובסימן תפ"ד נחלקו הפוסקים גם כן לענין אם יכול להוציא אחרים בברכת בורא פרי האדמה של טיבול ראשון בפסח, אף על פי שאינו טועם עמהם, ודעת הרא"ש (פ"י סי' לו) שיכול להוציא, וכן נראה מדברי הרי"ף (שם כז:) וכתב ב"י דהכי נקטינן והביאו הרמ"א. ובשו"ת יביע אומר (ח"ט סי' ג' בהערה) הביא מחלוקת ראשונים זו, והביא שבספר אוהל מועד ובריטב"א פסקו כהמרדכי, אמנם מנהג העולם להקל.
2. אמנם בברכת המוציא אינו יכול להוציא את הרבים ידי חובה אם אינו אוכל עמהם, אף ששלשת סעודות שבת מחוייבות על פי הדין, משום שכל החיוב אינו אלא רק כדי שיתענג בשבת, ונמצא דהוי כברכת הנהנין. ואף אם מקדש על הפת חייב לאכול מעט מן הפת כדי שיוכל להוציאם ידי חובה. המהר"ם בן חביב בתשובה שהובאה בשו"ת גינת ורדים (חאו"ח כלל א' סי' יג ד"ה גם ראיתי) הקשה מאי שנא קידוש של יום שהוא מדרבנן, שמוציא אחרים אע"פ שאינו טועם מהיין, לברכת המוציא של סעודות שבת שאף היא מדרבנן משום עונג שבת, והניח בצ"ע. אמנם המשנ"ב (סקי"ט) כתב לחלק דאף ששלשת הסעודות הינם בגדר חוב, אין החוב עליו משום מצוה אלא כדי שיהנה מסעודת שבת, ואין להמצוה עצמה חוב, דהא אם הוא נהנה ממה שמתענה אין צריך לאכול (כפי המובא בסי' רפח), על כן אין מוציא אחרים אם אינו אוכל עמהם, אבל אם קידש על הפת מוציא את האחרים אף שאינו אוכל עמהם משום שברכת המוציא הופכת להיות כברכת הגפן. אמנם המטה יהודה (סי' קסז סק"א) ס"ל שאף אם מקדש על הפת אינו יכול להוציא אם אינו אוכל, וכתב לחלק שכל דבר הנראה לעין שאינו עושה אלא דווקא משום מצוה, מדאורייתא או מדרבנן, מברך לחבירו אע"פ שאינו נהנה, אבל אם אין עשייתו נראית בשביל המצוה, אלא להנאתו, כברכת המוציא בסעודות שבת, שאין הוכחה באכילה שהיא משום חובה, אינו מוציא את האחרים, וא"כ בקידוש של יום שמוכח להדיא שעושה מחמת המצוה, שהרי אין דרך לשתות יין אליבא דריקניא קודם הסעודה, שפיר מוציא את האחרים אע"פ שאינו נהנה עמהם. וכה"ח (סקל"ג) בשם הפמ"ג ומרן הגרע"י (יבי"א שם) נקטו כוותיה.
3. כל הברכות שאינם ברכות הנהנין אלא ברכות השבח וכדו', יכול להוציא את חבירו ידי חובה, אף שכבר יצא ידי חובה. וה"ה לברכת שהחיינו וכגון תקיעת שופר בראש השנה, שאם בירך שהחיינו במניין אחד, וכעת קראוהו לתקוע בשופר במניין אחר, יכול לברך שהחיינו להוציא את הקהל ידי חובתם. בשו"ת יבי"א (ח"ט סי' ג' אות ב') איתא גבי האם יכול להוציא ידי חובה בברכת אשר יצר אחרי שיצא ידי חובה, שהמאירי ס"ל דאין יכול להוציא, והריטב"א ס"ל שיכול להוציא. וה"ה לברכת הלבנה, או ברכת האילנות וכדו', שנחלקו באותה מחלוקת. והנה לעניין ברכת שופר ושהחיינו הביא ב"י בסי' תקפה את דעת הרמב"ם שלכאורה נראה מדבריו שאין לברך שהחיינו, וכתב שאין המנהג כדבריו, וביאר דשמא אף הרמב"ם מודה דבמצוה שאינה תלויה במעשה אלא בדיבור, בכה"ג יכול לברך שהחיינו ולכן פסק שיכול מי שבירך שהחיינו על השופר לשוב ולברך להוציא את הציבור ידי חובתם, וצריך ביאור מה החילוק בין מצוה שבדיבור למעשה? וביאר הכנה"ג (ד"ה באותה שיטה) דשאני מילה ומזוזה על ידי שליח, שמברך על המצוה אבל אינו מברך שהחיינו, משום שעל עשיית המצוה שעושה בפועל יכול לברך, אבל שהחיינו אינו מברך, מכיון שאין המצוה שייכת אליו אלא למשלח, מה שאין כן במצוות שופר שהמצוה היא השמיעה של קול השופר, נמצא שבתקיעתו בשופר מקיים חבירו את המצוה בפועל, א"כ שפיר לברך שהחיינו. ועי' חזו"ע ימים נוראים (עמ' קטז) שפסק לברך את ב' הברכות כולל שהחיינו.