הלכות בציעת הפת חלק ג 

1. יש להקפיד על לחם משנה גם ביו"ט, והטעם לפי שגם ביו"ט לא היה יורד לחם מן השמים, וכידוע לחם משנה הוא זכר למן. כ"כ הרי"ף בפרק ערבי פסחים והביאו מרן הגרע"י בחזו"ע (יו"ט עמ' צג). והקשו האחרונים מדוע אין נוטלים שלשה לחמים ללחם משנה כשחל יו"ט בערב שבת או במוצ"ש, הלא במקרה זה הוצרך לרדת מן השמים ג' לחמים בערב שבת? ובשו"ת להורות נתן (ח"ג סי' יא) תירץ שלקיחת לחם משנה אינה לזכר מספר העומרים שירדו בערב שבת, אלא כדי לזכור מעלת השבת, שלכבודה לא ירד מן בשבת, ולכן אין מניחים לחם משנה ביום שישי, אע"פ שבו נעשה הנס, אלא ביום השבת. ולפי זה גם ביום טוב שחל בערב שבת או במוצאי שבת, די בשני לחמים, שהרי לכבוד יום טוב לא ירדו בערב שבת אלא שני לחמים.
2. על בעל הבית הבוצע להמתין לכל המסובים עד שישבו במקומם, ויכוין להוציאם בברכת המוציא, ובזה מקיימים אף הם מצוות לחם משנה, אף שאינם אוכלים מגוף הלחם משנה, וגם הפרוסה שמקבלים מידו נחשבת לשיורי לחם משנה, וטוב שכל פרוסה לא תהיה פחות משיעור כזית, ומקיים המצוה כהלכתה. ויש להקפיד שלא יברכו ברכת המוציא לעצמם, שאם יברכו בעצמם ברכת המוציא לא יצאו ידי חובת לחם משנה לדעת כמה אחרונים, כיון שאין שתי ככרות לפניהם. כ"כ המשנ"ב (סי' רעד סק"ב).
3. אף בשעת הבציעה יהיו שתי הככרות בידו  לכתחילה, אף שבוצע מככר אחד בלבד, ולא יניח את הלחם משנה על השולחן קודם שבוצע מהלחם, אמנם אין דבר זה מעכב, אלא חומרא הראוי להחמיר בה. כך כתב בפתח הדביר (סק"ב) שכן משמע מדברי רבינו האריז"ל שבשעת הבציעה יהיו השתים בידו, וכ"כ בן איש חי (פרשת וירא סעי' טו) וכה"ח (סקי"ב) ולכן כתבו שיש להקפיד שלא להניח את הככר על השולחן ואח"כ לבצוע, אלא לבצוע כאשר שתי הככרות בידו. אמנם בשו"ת מעט מים (סי' ע') ובספר זכרנו לחיים (ח"ב ערך המוציא אות א') נקטו שדווקא בשעת הברכה צריך לאחוז שתיהם יחד ולא בשעת הבציעה, ומרן הגרע"י (שו"ת יבי"א ח"ח חאו"ח סי' לב בהערה, וחזו"ע שבת ב' עמ' קע) נקט כמותם אלא שסיים שהמחמיר תבוא עליו ברכה, וכ"פ בילקוט יוסף (עמ' תשמט והלאה).
4. יש הנוהגים לרשום בסכין את מקום הבציעה קודם הבציעה, ואנו אין נוהגים כן. המשנ"ב (סק"ה) כתב שהמדקדקים נוהגים לרשום בסכין קודם הבציעה את מקום הבציעה, אמנם בכה"ח (סקי"א) הביא בשם כמה אחרונים שאין נכון לרשום בסכין המקום ששם יבצע, וסיים ששב ואל תעשה עדיף.
5. כוונת הבציעה – שיבצע לעצמו כזית ויכוין שזה כנגד אות י' ראשונה שבשם הוי"ה אדנות. ולאחר מכן יבצע כביצה ויתן לאשתו ויכוין שזה כנגד י' אחרונה שבהוי"ה אדנות, ומכיון שיש בזה סוד, לכן אפי' אם נמצא גדול או אביו מיסב על השולחן, לא יתן לאביו קודם שיתן לאשתו, דכיון שיש לזה טעם על פי הסוד מסתמא הם מוחלים, ומ"מ ראוי ונכון שקודם הבציעה יבקש הבן את סליחתו מאביו על כך שהוא מקדים ליתן פת לאשתו, או שיתן לאשתו ולאביו ביחד. כן פסק בילקוט יוסף (עמ' תתלג).
6. יזהר שלא לתת פרוסת הלחם ביד הסועד, אלא יניחנו לפניו והוא יקחנו מעל השולחן, וטוב ליזהר בזה גם כשמעביר מאיש אחד לאיש אחר היכא דאפשר. כ"כ הרמב"ם (פ"ז מהלכות ברכות ה"ה) "הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד ואחד, והאחר נוטל בידו, ואין הבוצע נותן ביד האוכל, אא"כ היה אבל" וכתב ע"ז האבודרהם (ברכת הלחם) שאפשר שהטעם בזה משום שנאמר "פרשה ציון בידיה" והוא רמז לפרוסת המוציא.
7. אסור לזרוק חתיכת הלחם לשולחן, אלא יניחנה או ימסרנה בדרך כבוד, וכן יזהרו מאוד שלא יושלכו פירורים לארץ, או שחתיכות הלחם יושחתו ע"י המאכלים או התינוקות וכדומה. בגמ' (ברכות נ:) איתא "ת"ר ארבעה דברים נאמרו בפת, אין מניחין בשר חי על הפת, ואין מעבירין כוס מלא על הפת, ואין זורקין את הפת, ואין סומכין את הקערה בפת" ובגמ' מבואר שאסור לזרוק את הפת, אפי' כשאינה נמאסת על ידי כך. וכן איתא בב"י (סי' קעא) וכ"כ הב"ח והט"ז ושכן איתא במסכת כלה רבתי (פ"ט מ"ז) וספר האשכול (דל"א ע"א). ועי' במג"א (סק"א) דכשרואים אוכלין מונחין על הארץ אסור לילך ולהניחם אלא צריך להגביהם, ועי' בגמ' (עירובין סד.) ולענייננו כתב מרן בשו"ע (סי' קסז סעי' יח) וז"ל "הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד ואחד" וכתב ע"ז המג"א ואסור לזרוק הפת. וכ"כ הבן איש חי (ש"א בחוקותי סעי' יז). וצריכים ליזהר בני הבית גם כן שלא יזרקו פירורי לחם ואפי' פחות מכזית, אלא יאספום ויניחום בדרך כבוד, דהכי איתא בגמ' (חולין קה:) שאמר אביי שנוהגים לכבד הבית אינו משום נקיון, אלא משום פירורי האוכלין שקשה לעניות כמ"ש רש"י שם. ומובא שם בגמ' באדם אחד ששר העניות לא יכל לו, כי היה נזהר בפירורים, ויום אחד סעד על גבי עשבים, וכשסיים לקח מעדר ועקר העשבים והשליכם לנהר, ושמע את שר העניות שאומר אוי שהוציאו ממקום מנוחתו. וכ"כ התוס' (ברכות נב: ד"ה פירורים) וכ"פ השו"ע (סי' קפ סעי' ד') ועי' מג"א (שם סק"ג) שפירורים בכזית אסור לאבדם ואפי' שאין גורם שידרכו עליהם, ופחות מכזית צריך לכבדם שלא ידרכו עליהם. ועי' בזוה"ק (פרשת עקב רעיא מהימנא דף ערב ע"א) וז"ל "ועשר נקודין דשמא קדישא אתקרי פירורי בכזית ואילין לקבל טפין דזרע, ומאן דמזלזל בהון וזריק לון באתר דלא איצטריך, עניותא קא רדיף אבתריה ואזיל נע ונד הה"ד נודד הוא ללחם איה, ולית לחם אלא תורה והוא צווח איה מאן דמרחם עליה ולא ישכח עכ"ל. ועוד עי' בזוה"ק (פנחס דף רמד.) "ולא יפוק מעלמא עד שיצטריך לבריין וכו', ויהך מטלטל וגלי מאתר לאתר, ללחם איה וית מאן דישגח עליה". והביאו בספר שיבת ציון (ח"א שער ו' אות טו). וכתב רבינו חיים פלאג'י (כה"ח סי' כד אות מט) "אזהרה שמענו שלא לזלזל בפירורי לחם גדולה עד מאד, דגורמת לו להיות נע ונד ומביאתו לידי עניות, ואינו יוצא מן העולם עד שיצטרך לבריות, ואשה יראת השם תזהיר למשרתיה ובניה הקטנים על פתגם דנא, ושלא תניח לאכול פת לחם אם לא תפרוש מפה תחילה בשביל הפירורים, והזהיר בכל זה יזכה דהון ועושר בביתו" עכת"ד.