טרמפיסט שמצא 200 ש"ח ברכב שכור מחברת 'סיטי קאר'

חיים נבארו מירושלים השכיר רכב מחברת 'סיטי קאר' שמשכירה רכבים לפי שעות, וזה לצורך להגיע לחתונה ברעננה, וכשהגיע לכניסה לעיר עצר בטרמפיאדה של הכניסה לעיר מי רוצה לנסוע לרעננה, וקפץ איזה בחור ישיבה ונכנס ליד הנהג, וכשהם נוסעים הטרמפיסט רואה על השטיח מתחתיו שטר של 200 ש"ח, והוא שואל את הנהג זה שלך ואומר לו הנהג לא, אני שכרתי את הרכב הרגע, והטרמפיסט אומר לו שא"כ ה-200 ש"ח הם שלו, ואמר לו הנהג אתה לא מתבייש העליתי אותך לרכב שלי לא בשביל שתקח לעצמך כספים שאתה מוצא ברכב תביא לי את הכסף, והטרמפיסט שפחד מהנהג שיוריד אותו באמצע כביש 1 הוא הביא את השטר לנהג, אבל אמר לנהג לא בטוח שזה שלך יתכן שזה של השוכר האחרון שהיה ברכב שנפל ממנו או שזה זוכה לחברת 'סיטי קאר' בקנין חצר, ומה אתה לוקח לעצמך את הכסף, והם התקשרו לקו ההלכה לשאול האם השטר של 200 ש"ח שייכים לחברת סיטי קאר או לשוכר האחרון או לטרמפיסט או לשוכר הרכב?

תשובה

א' יש לבדוק קודם מי השוכר האחרון להחזיר לו לפנים משורת הדין, ב' ואם הוא טוען שלא נפל לו זה שייך לנהג אם הוא שכור לו לכמה ימים שסביר להניח שימצא את זה, ג' ואם לקח לשעה ולא בטוח שהנהג ימצא את המציאה כי הוא לא מסתובב לחטט בכל הרכב מה יש שם בעיקרון הכסף שייך לטרמפיסט שהרי החצר לא קנתה לנהג דבר שלא אמור להימצא לו ולחבקה זה לא נקנה כי זה לא אמור להימצא לו כי הרכב מסתובב אצל אנשים, ונשאר שזה שייך לטרמפיסט לתת את זה לנהג ששלו הרכב עכשיו אחרי שעשה לו חסד לקחת אותו מירושלים לבני ברק, וראוי לו לתת את זה לנהג ששלו הרכב עכשיו.

נימוק הדין

בתשובה זו נדון בשלושה נידונים: א. האם תולים שהכסף נפל מהשוכר האחרון. ב. האם יש חיוב להחזיר את הכסף לפנים משורת הדין. ג. האם חצר שכורה קונה לשוכר או למשכיר.

האם האבידה שייכת לשוכר האחרון

האם תולים שהכסף נפל מהשוכר האחרון

הנה הדבר הראשון שיש לנו לדון זה האם נאמר שזה הולך לשוכר הרכב האחרון ששכר את הרכב שהרי מסתבר שכל אחד יוצא מהרכב הוא בודק את כל הרכב שהוא לא שכח משהו, וא"כ מסתבר שזה נפל מהאחרון וזה שלו.

ודין זה מתחיל מהמשנה בב"מ (כה:) שאומרת שאם אדם משכיר את דירתו לאחרים והשוכר מצא שם מציאה בתוך הבית שהדין שהרי אלו שלו דבעליו נתייאשו בחושבם ששוכר אחר מצאם, ושואלת הגמ' ונלך בתר בתרא, ודעת רש"י שהכוונה שנחזיר את המציאה לשוכר האחרון שיצא מהדירה היות ובדרך כלל כל שוכר לפני שיוצא מהדירה מחפש בכל זוויותיו ויוצא, וא"כ נתלה שמי ששכח את זה הוא השוכר אחרון.

והגמ' מסיקה שמדובר שהבית שכור גם לגויים ועשה אותו פונדק לגויים, והיות וכך נחשב הדבר כרוב עכו"ם נמצאים בתוך הבית שאנשים מתייאשים ולכן הרי אלו שלו, ותירוץ שני שמדובר ברוב ישראל אבל ראה שהיו עמו שלשה חברה בזמן שנפל לו ושאל אותם ואמרו לו שלא מצאו שאז מתיאש שיאמר שאם הם לא החזירו לי הם גנבו אותו ולכן התייאשו מהכסף שסובר גזלו אותו.

הכרעת הרי"ף והרמב"ם: ברוב ישראל מחזירים לשוכר האחרון

וברמב"ם וברי"ף נקטו הלכה כרבא שזה התירוץ הראשון היות והוא בתרא הלכה כוותיה שרק ברוב גויים אמרינן הרי אלו שלו, אבל במקום שרוב השוכרים נותנים את מה שנמצא לשוכר האחרון, וא"כ היות וכאן בסיטי קאר השוכר האחרון הוא מי שקדם לשוכר והמשכיר מי שקדם לשוכר שהוא הנהג ולטרמפיסט שנמצאים ברכב, וא"כ צריכים ליצור קשר דרך חברת 'סיטי קאר' עם השוכר האחרון לבדוק אם נפל ממנו.

מיהו השוכר האחרון - השוכר או בעל הבית

ועוד שבנתיה"מ הקשה שתוס' כתב שמי נקרא שוכר אחרון זה בעה"ב היות וכשהשוכר יצא הדירה חזרה לרשות בעל הבית נחשב שהבעל הבית הוא אחרון שנמצא בדירה לקבל את הכסף, והקשה בנתיבות אם הוא גר שם גם אחרי שיצאו מהדירה א"כ שזה יהיה לבעל הבית היות והוא האחרון שם ואם יצא עם השוכר האחרון מהדירה א"כ הם שותפין ושיעשו יחלוקו.

ותירץ בנתיבות שמדובר שבעה"ב יצא מהבית והשוכר עדיין שם אבל אם השוכר יצא מהדירה באמת אחרון זה בעה"ב זה ילך אליו, וא"כ היות ובעל הבית לא הולך להגיע לרכב ומי שנמצא כאן זה רק שוכר אחרון ולא היה כאן עוד מישהו שנחזיר את זה לשוכר האחרון.

האם יש חיוב להחזיר את הכסף לפנים משורת הדין

אבל נראה שיש לדון אם להחזיר לאחרון שהיות וזה נפל דרך נפילה וא"כ יתכן שאפי' אינו יודע היכן נפל לו הכסף והוא התיאש מזה כמו כל יאוש של כסף שהדין הרי אלו שלו, וכמו שנוקטים בחזו"א שאם מצא כסף הרי אלו שלו, ואפי' שהיה לפני יאוש, ולכן לא יצטרך להחזיר לאחרון. ובפרט שכתב הנתיבות שיש חזקה שאדם יוצא מבית הוא בודק אותו שלא השאיר כלום וא"כ בטוח הוא שלא נפל לו ברכב והוא מתייאש.

ורק שזה עדיין לא פוטר מלהחזיר לשוכר האחרון שהרי היות ואנו יודעים שהוא היה אחרון ברכב א"כ נחשב שיש כאן סימן שהכסף שלו, ואפי' שהוא התיאש יש ענין להחזיר לפנים משוה"ד כמו כל דבר שיש בו סימן והתייאשו הבעלים ממנו שיש להחזיר לפנים משורת הדין, וכמבואר בסימן רנ"ט.

ואפי' שהחיוב לתת לפנים משורת הדין נאמר במקום שהמוצא והמאבד עני אבל אם המוצא עני והמאבד עשיר לא נאמר לפנים משורת הדין ולא צריך להחזיר, אבל היות ובדרך כלל מי ששוכר רכב מחברות השכרה לשעות זה אברכים א"כ נחשב שכולם עניים ויש לפנים משורת הדין.

כשהשוכר האחרון השתמש ברכב לזמן קצר - למי שייכת האבידה

ואלא שכל זה בתנאי שהאחרון היה ברכב יומיים ואם כמה בני משפחה שהסתופפו בכל הרכב שאז סביר להניח שנפל מאחד מבני המשפחה וכן כשיוצא מהרכב בודק את כל הרכב לראות שלא שכח משהו ואז מסתמא ימצא את ה-200 ש"ח, אבל אם לקח לחתונה לשעה והחזיר ולא התעסק בשאר המושבים שברכב א"כ נמצא שהכסף לא שלו, וא"כ מי שנאבד לו התייאש ויוכל המוצא לקחת את ה-200 ש"ח שזה בעצם הטרמפיסט.

האם הרכב קונה את המציאה

האם חצר שכורה קונה לשוכר או למשכיר

ורק שיבוא הנהג של הרכב ויטען דגם אם זה לא שייך לאחרון אני רוצה את הכסף כי זה מוגדר כחצרו הרכב השכור, וחצר של אדם קונה לו שלא מדעתו. ובזה באנו לדון א' האם חצר שכורה קונה לשוכר או למשכיר ב' האם רכב נחשב כחצר מהלכת שלא קונה.

ולגבי הנידון הראשון מצינו במשנה בב"מ (קא:) ודין זה מתחיל מהמשנה בב"מ (קא.) שאומרת הזבל של בעה"ב ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכיורים בלבד, והיינו שהזבל של הבהמות [גללי הבהמה] שנמצאים בחצר השוכר שייכים לבעה"ב שהוא המשכיר, ושואלת הגמ' איך מדובר אם בחצר ששכורה לשוכר וגם השוורים של השוכר עשו את הזבל א"כ אמאי הזבל הולך למשכיר אחרי שזה גם שווריו וגם חצרו של השוכר, ואלא שמדובר בחצר שאינה שכורה לשוכר ובעה"ב נתן לשוכר רק את הבית ולא את החצר, והשוורים גם שייכים למשכיר, שבזה אמרינן שהזבל שייך לבעה"ב, א"כ זה פשיטא כיון שגם השדה שלו שהרי לא השכירה לו וגם השוורים שלו, ומשני, לא צריכא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא קמו בה.

ונחלקו רש"י והרמב"ם בביאור תירוץ הגמ', דעת רש"י - שמדובר לעולם בחצר שהמשכיר לא השכירה לשוכר, ורק השוורים שעשו את הזבל הם הגיעו מעלמא, שאז סתם בעלי השוורים מפקירים את הזבל הזה, ובזה אמרינן שאם השוכר רוצה ליקח את הזבל אינו יכול הגם שזה משוורים אחרים, היות וחצרו של המשכיר קונה לו שלא מדעתו, ומשמע מרש"י שאם בהמות מבחוץ הגיעו ועשו זבל במקום שמושכר לשוכר בזה לעולם זה הולך לשוכר, ורק כיון שמדובר בחצר שאינה שכורה למשכיר שהגיעו לשם בהמות ועשו זבל, לכן הזבל שייך לבעה"ב.

אבל הרמב"ם נקט - שכונת הגמ' דכיון שהחצר של המשכיר הגם שהיא מושכרת עכשיו לשוכר החצר קונה לבעה"ב ששלו החצר בעצם, ולכן כשהגיע זבל מבהמות מבחוץ זוכה בזה בעה"ב, וזה החידוש של המשנה, ולפי זה לעולם חצר של השוכר זוכה למשכיר שהוא בעל החצר. כך הסביר הרב המגיד את הרמב"ם בביאור דברי הגמ'.

ונמצא שנחלקו הרמב"ם ורש"י האם חצר זוכה לשוכר או למשכיר, שדעת רש"י שזוכה לשוכר ודעת הרמב"ם שזוכה למשכיר, ובשו"ע (סימן שיג ס"ג) נקט להלכה כדעת הרמב"ם שהזבל שבחצר שייך למשכיר, וא"כ לכאורה ה-200 ש"ח שנמצאים בתוך הרכב השכור נקנים לחברת 'סיטי קאר' ולא לנהג ששכר את הרכב.

וזה אינו משני טעמים, א' מצינו מחלוקת גדולה בפוסקים האם גם בהפקר ומציאה שנכנסו לרשות השוכר גם זה נקנה למשכיר, או דילמא הפקר ומציאה אין דעתו של המשכיר על זה וזה נקנה לשוכר, ודין זה מתחיל מהראב"ד שכתב להקשות על הרמב"ם שנוקט שחצר קונה למשכיר מהגמ' בב"מ (יא.) שאומרת מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה ואמר רבן גמליאל עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו, והיינו ששם היה מעשה שרבן גמליאל היה בספינה ושכח לעשות מעשרות והמעשרות לא היו לפניו ואמר לר' יהושע את המעשר שאני עתיד לתת יהיה קנוי לך ע"י שאני משכיר לך מקום בחצר שלי ובכך יצא ידי המעשרות, ומוכח שברגע שנתן ליהושע והשכיר לו את המקום קנה בשכירות מדין חצר, ולפי דעת הרמב"ם אין החצר קונה לשוכר אלא למשכיר שזה שלו ומה עוזר מה שהקנה לר' יהושע את מקומו בחצר, ומוכח כדעת רש"י שחצר קונה לשוכר וזה נגד דעת הרמב"ם שחצר קונה למשכיר.

ובש"ך הביא ליישב בכמה צורות:

א' דשאני איפה שיש דעת אחרת מקנה שאז באמת יש חצר גם לשוכר לקנות, אבל בהפקר ומציאה שאין בזה דעת אחרת מקנה בזה אמרינן שקונה למשכיר.

ב' ומצינו יישוב שני בש"ך כשאדם שוכר מקום מסתמא דעתו דכל מה שיגיע לחצרו המושכר לדעתו יהיה כאילו מונח בידו וכל מה שדעתו של אדם זה על מתנות ומקח אבל לא השכיר את הדירה על דעת לקבל שם אבידות ומציאות ולכן כלפי אבידה ומציאה זה נשאר של המשכיר, ולכן כתב ששוורים שנכנסו לחצר ועשו גללים שזה הפקר ומציאה זה הולך למשכיר.

ג' ומצינו יישוב שלישי בלחם משנה דמסתמא דעתו של המשכיר להקנות לשוכר לשימושים הנצרכים לו, אבל לזכויות אחרות שלא קשורות לשימושיו, לא מתכוין להקנות לו שיהיה קנין חצר לשוכר לזכות בזבל שהגיע מעלמא ואינו נזקק ונצרך לשימושי השוכר, ולכן נשאר ביד המשכיר, ולפ"ז כיון שהסברא שהמשכיר לא הקנה לשוכר, א"כ בסיפור עם ר"ג שהקנה לר' יהושוע ומקומו מושכר לו, ששם בפירוש אמר שנותן את השכירות לשוכר ואינו משאיר לעצמו, בזה לעולם זה יהיה שייך לשוכר.

ד' ובקצוה"ח כתב יישוב רביעי, שלעולם השוכר זוכה בכל מציאות והפקר שנכנסו לחצר, ושאני זבל שברפת כיון שהלכה שהמשכיר את החצר לא השכיר את הרפת א"כ רואים שחשוב לו הרפת הגם שאין בה פרות משום הזבל שנכנס לשם, וכיון שזכות לו הזבל, אזי גם מה שנכנס לרשות השוכר ממקום אחר מקפיד המשכיר, ומשייר לעצמו בחצר השוכר זכות בזבל שמגיע מעלמא, אבל בעלמא שאין גילוי שיש למשכיר קפידא, לעולם נאמר שהחצר קנויה לגמרי לשוכר, דהיות ולו יש בה עיקר השימושים, החצר תקנה רק לשוכר, והביא הרבה ראיות לזה. עיין שם.

 וא"כ בנידון דידן יאמר השוכר קים לי כדעת הקצוה"ח שחצר שכורה קונה לשוכר את המציאות ולכן אני הנהג רוצה לקחת את ה-200 ש"ח אלי. ובפרט שלהרבה פוסקים חצר שכורה קונה לשוכר, ובקצוה"ח הסביר שכך היא דעת השו"ע להלכה.

ב' סברא שניה שהחצר לא תקנה למשכיר היות והחצר אינה משתמרת לו שעוברת מאדם לאדם ואין לו מושג מה קורה בתוך הרכב דלכן נשאיר את הכסף לנהג ששכר את הרכב.

האם רכב נחשב חצר מהלכת

ואלא שיש לדון שאולי רכב נחשב כחצר מהלכת היות והוא נוסע על גלגלים ודמיא לכלב או עבד שאמרינן בגמ' שקונה דווקא אם הוא כפות אבל אם אינו כפות נחשב כחצר מהלכת שלא קנה, וא"כ שלא יקנה הנהג של הרכב, אבל זה אינו דשאני עבד וכלב שהם בעצם חצר מהלכת, אבל רכב הוא לא מהלך אלא רק מצד הגלגלים שלוקחים אותו וכקופסה שנמצאת מעל הגלגלים אינו נחשב חצר המהלכת וקונה החצר.

הכרעה לדינא

אבל יש לדון שלא קונה הנהג את ה-200 ש"ח אם לא הולך להימצא לו, שמי אמר שיגיע למושב שליד הנהג ויראה את זה, וקיי"ל בסימן רס"ח (הובא בנתיה"מ) שהשו"ע נוקט שחצר לא קונה דבר שלא בטוח שימצא לו, ולכן נראה שאם לקח בזמן חשוך שלא ברור שימצא לו זה שייך לטרמפיסט, ואם זה היה בזמן מואר שיכול להימצא לו, יתן את זה לנהג, ומ"מ ראוי לטרמפיסט לתת לנהג לפנים משורת הדין אחרי שזה נמצא ברכב ששכור לו, וכמובן לחברה אין מה להחזיר כי לא הולך להימצא כי זה עובר מאדם לאדם.