המנהג לקרוא לחתן ''ואברהם זקן'' ודין מפטיר

• יש מקומות שנהגו להוציא ספר תורה לחתן, תוך שבעת ימי המשתה, ולקרוא בו בברכות קריאת "ואברהם זקן". אולם ביום שאין מוציאין בו ספר תורה, אין להוציא ספר תורה במיוחד לקריאת פרשה זו. ובלאו הכי מנהגינו לקרוא פסוקים אלה אחר שהחתן מסיים את פרשת עלייתו בפרשת השבוע, ובירך ברכה אחרונה. ויש שנהגו שאחד קורא פסוק, מתוך החומש, והעומד לידו קורא התרגום, פסוק בפסוק, ואין לשנות. מנהג זה הוזכר בקדמונים, וכמ"ש בסדר רבינו סעדיה והובא בהר"ד אבודרהם (סוף הלכות ברכת הנישואין) בזה הלשון: ונוהגין בכל המקומות בשבת של שבעת ימי החופה אחר שקורין בספר תורה בסדר היום, לקרות עם החתן בספר תורה בואברהם זקן, עד ולקחת אשה לבני משם. וגם לאחר שמפטירין מענין הפרשה, מפטירין גם בישעיה, שוש אשיש בה' עד ישיש עליך אלהיך וכו', ע"כ. ובערוך (ערך חתן) כתב, שאחר שחתן קורא בפרשת השבוע ג' פסוקים, גולל הספר תורה וקורא ואברהם זקן בעל פה, ואח"כ מברך, ואין גולל הספר תורה לקרוא מתוך הספר תורה, משום דאין גוללין ספר תורה בצבור. ע"ש. ובתיקון יששכר (דף פד ב) כתב, שקוראין לחתן פרשת ואברהם זקן מתוך החומש. והטעם לזה, כדי שתהיה לו לחתן לסימן טוב בעלמא, כלומר, יהי רצון שיעלה זיווגו טוב כזיווג של יצחק אבינו ע"ה בפרשה זו, עם רבקה אמנו ע"ה. ע"ש. וכן כתב מהר"י הלוי בתשובה (סימן פב). ע"ש. ואף על פי שאין בקריאה זו ענין הנישואין של יצחק עם רבקה, ולכאורה עדיף היה שיקראו מפסוק ויצחק בא מבוא וגו', שאז יוצדק הטעם שיהיה לחתן לסימן טוב, מכל מקום נהגו לקרוא בפרשת ואברהם זקן, שהוא תחלת הענין של השידוך בין יצחק לרבקה, ובתר מעיקרא אזלינן. ובשו"ת הרשב"ץ חלק ב' (סימן לט) נשאל על מה שנהגו בכמה מקומות להוציא בשבת חתונה שתי תורות וכו', והשיב, לא נמצא זה המנהג בשום מקום וכו', אלא שאין איסור בדבר, שכיון דקיימא לן דבשבת מוסיפין על הקרואים וכו', נראה שהוא הדין שאנו רשאין להוסיף תורות לכבוד חתונה, ואין בזה איסור. ונראה שנהגו כן מפני ב' דברים, האחד, מפני שרוב חתנים הם עמי הארץ, ואינם יודעים לקרות, והרגילו אותם לקרות פרשה ידועה אפילו לעם - הארץ. ועוד, בחרו פרשה זו שהיא מענין הזיווג, ובכל כי האי גוונא נהרא נהרא ופשטיה, ע"כ. ובאחרונים דנו אם מותר לקרוא בספר תורה, (שלא במקום תקנת חז"ל) אף בלי ברכות, או מאחר שהותר לנו לכתוב ספרים, למה לנו לזלזל בחנם ללמוד מתוך הספר תורה שלא לצורך. וראה בזה בחזון עובדיה חלק ב' עמוד ב'. ע"ש. וכבר פשט המנהג כאן בארץ הקודש שאם רוצים לקרוא לחתן "ואברהם זקן", קוראים מתוך החומש, ולא מתוך הספר תורה, ובודאי שאין לנהוג לקרוא קריאה זו בברכות. ואין קריאה זו חיוב כלל, אלא רשות מתורת מנהג, שדין זה לא נזכר לא בתלמוד בבלי ולא בתלמוד ירושלמי, ולא במסכת סופרים ובשאר מדרשים, וגם לא בפוסקים הראשונים המפורסמים וכ,,פ בילקוט יוסף (סי' רמד סעי' א').
• ספרדי המתפלל עם האשכנזים, וכיבדוהו לעלות מפטיר, יש לו לקרוא את ההפטרה במבטא ספרדי, ולא לשנות ממבטאו הרגיל בו, ובפרט שאין לו לשנות המבטא בהזכרת שם ה', והאשכנזים יוצאים ידי חובת קריאת התורה במבטא ספרדי, וכן להיפך. והעולה הספרדי יקרא בעצמו ההפטרה בטעמיה, ולא יברך הוא ויקרא השליח צבור האשכנזי, אפילו אם קורא עמו את ההפטרה בטעמיה בלחש. וכל שכן שאין העולה מפטיר רשאי ליתן לשליח צבור לברך ברכות ההפטרה ולקרוא ההפטרה, אלא מי שעלה לתורה למפטיר הוא זה שצריך לברך ברכות ההפטרה ולקרוא ההפטרה. בגמרא מגילה (כד:) אמר רב אסי, חיפני ובישני לא ישא את כפיו. ופירש רש"י, כהן שהוא מחיפה או מבית שאן שמגמגמים בלשונם, לא ישא כפיו, שאם היו עושים ברכת כהנים היו אומרים במקום יאר, יער ה' פניו, לשון קללה וכו', וכן מעי"ן עושים אל"ף, ופוגמים תפלתם. ע"ש. ובזוהר הקדוש (אדרא זוטא פרשת האזינו דף רצה) איתא, אותיות אהח"ע בגרון, גיכ"ק בחיך. ע"ש. וכן בפרשת פנחס (דף רכח) איתא, אותיות אהח"ע בגרון, אותיות בומ"ף בשפתיים, אותיות גיכ"ק בחיך, אותיות דטלנ"ת בלישנא, ואותיות זסשר"ץ בשיניים. ע"ש. והנה נודע שהאשכנזים מבטאים חי"ת כמו כ"ף רפויה, הרי הבטוי בחיך ולא בגרון, וכן מה שמבטאים תי"ו רפויה כמו סמ"ך הרי זה בשיניים ולא בלשון. (ואצל הבבלים והתימנים ההתי"ו רפויה שונה מתיו דגושה). וכן הברת הקו"ף והכף הדגושה, שוים אצל האשכנזים, בת קו"ף כבת כף, וכן ההבדל בין א' לע'. ועיין בסידור בית יעקב להיעב"ץ שכתב, שיש להשמר מחילוף קריאת האותיות, וכמו שאנו האשכנזים עושים בקריאת ת' רפויה כקריאת ס' לבושתינו. ע"כ. ובספר בית מנוחה (דיני כהנים הראויים לנשיאת כפיים אות א) כתב, שכהן מבני אשכנז לא ישא כפיו אצלינו וכו', אלא שאין מקפידים בזה. ע"ש. וצריך לומר דהיינו טעמא שאין מקפידים בזה, משום שהם מצויים בינינו ומכירים אנו שכן מבטאם, הוי כדש בעירו, וכיון שעלה לא ירד, כי גדול כבוד הבריות וגדול השלום. והוי ליה כאילו אי אפשר בלא זה, וכמו שכתב הגאון המהרימ"ט, ובכף החיים (סימן קכח ס"ק קצב). ועל כל פנים בשבת זכור שקריאתה מהתורה הנכון לשמוע במבטא האבות, ואם יעשו כן גם בשאר שבתות השנה תבוא עליהם ברכה.
• כהן שכבר קנה עליית מפטיר במנחה של יום הכפורים, יש להתיר לו שיעלה למפטיר. ומכל מקום לכתחלה יש למנוע ממנו שיקנה עליית מפטיר, שאין ראוי לקרותו אחר לוי, אף אם אומרים "אף על פי שהוא כהן". כן פסק מרן הגרע,,י בתשובה שהובאה בילקוט יוסף (סי' רפד סעי' ד'), מעשה בכהן שרצה לקנות מפטיר במנחת יום הכיפורים, ועכבתי בידו, דאין לקרותו אחר לוי אף על פי שאומר "ואף על פי שהוא כהן". משום הנכנסים שלא שמעו כן, וכמו שכתב כן בשו"ת המיוחסות להרמב"ן (סימן קצז), שאם לא כן לוי אחר לוי יקרא על ידי שיאמרו כן, אלא ודאי דלא מהני. ואף על פי שהרח"פ בספר חיים (ריש סימן ט) התיר בכיוצא בזה בט' באב שחרית ומנחה להעלותו אחר הלוי באמירת "אף על פי שהוא כהן". כיון שהוא מפטיר וקנאה בדמים הכל יודעים שלפיכך עלה באמירה "אף על פי שהוא כהן". וכהאי גוונא כתב בתשובות מ"צ ח"ב (סוף סימן ס"ה) בחכם כהן שעלה שלישי בי"ג מדות, והביא ראיה ממ"ש ר' יהודאי גאון לקרוא החתן הלוי, לעליית שלישי אף על פי שהוא לוי אחר לוי, משום דהיכא דאוושא מילתא שאני, והכי נמי בנדון דידן עכת"ד, ועיין בזה בספר כה תברכו מערכת ה. הנה יש לחלק בין הנושאים, וגם הרב שם כתב דאין זה אלא בשעת הדחק, והדרך הישר שיפייסהו ליתנה לישראל והגבאים יזהרו שלא לתת לכהן לקנותה אלא יוסיפו עליו, ודוקא בדיעבד שכבר קנה ההפטרה והיו באים לידי מריבה, התיר, עכת"ד. ובנידון דידן הוי לכתחלה שעוד לא קנה, וכשמונעין אותו לקנותה על פי הדין והוא ציית דינא, ודאי דעדיף טפי שהדינים הנ"ל ברורים לאסור כהן אחר לוי, וכמו שכתב מ"צ שם, והובא בכף החיים (קלה ס"ק נו) ושכן דעת האחרונים ע"ש. ושם (ס"ק נט) הביא דברי המ"צ גבי חכם כהן לעלות לי"ג מדות (כשיש תקנה בעיר שחכם הקהל עולה), ע"ש. שכן דעת האחרונים, ושם (ס"ק נ"ז) בשם מהר"י הלוי דל"מ לוי אף על פי שהוא כהן או לוי לבדו. ע"ש. ועל כן יש להקפיד לכתחלה. ועיין עוד בספר חיים (ריש סימן לז), ובתעלומות לב חלק ג (דף צ ע"א אות ה) שמסכים להקל. ועיין בשו"ת הרדב"ז חלק ב (סוף סימן תשכו) שכתב שהעולם לא נהגו כדעת הרשב"א שחשש באמירת אף על פי, מפני הנכנסים. ע"ש. וכדעת השטה מקובצת כתובות (כד ב) והובא בעה"ש (סימן קלה סק"ו). ע"ש. וכן כתב במאירי גיטין (נט ב). ע"ש. ועיין בשו"ת ישכיל עבדי חלק ד (סימן ז סעיף ב).

כתב וערך:

הרב ירון אשכנזי שליט"א