סדר הכריעות וההשתחויות

1. המתפלל צריך לכרוע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, פירוש שמחמת הכריעה בולטים הקשרים של החוליות, ולא יכרע וישאיר ראשו זקוף, אלא יכוף את ראשו גם כן, ואדם זקן שאינו יכול לכרוע, כיון שהרכין ראשו מועיל, מאחר שניכר הדבר שהוא חפץ לכרוע אלא שמצער את עצמו. בגמ' ברכות (כח:) איתא "ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה; עולא אמר: עד כדי שיראה איסר כנגד לבו; רבי חנינא אמר: כיון שנענע ראשו שוב אינו צריך. אמר רבא: והוא - דמצער נפשיה ומחזי כמאן דכרע". ופסקו הרי"ף (כד:) והרא"ש (סי' כב) ככל השיטות, דהיינו אדם בריא צריך לכרוע עד שיתפקקו כל חוליותיו כשיטת ר' יהשוע בן לוי, וצריך לכוף ראשו כהגמון וזו כשיטת עולא "עד שיראה איסר כנגד ליבו" לפי ביאור הרשב"א (ברכות כח: ד"ה עד) בשם רבינו האי שביאר שיכוף את ראשו כאגמון שאז רואה איסר שיהא מונח בארץ כנגד ליבו. ובאדם זקן מספיק הרכנת הראש כר' יוחנן דכיון שניכר שמצער את עצמו ורוצה לכרוע סגי בהכי, וכ"פ הטשו"ע (סי' קיג סעי' ד'). ועי' מסכת ב"ק (טז.) שאמרו שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש, והני מילי דלא כרע במודים. וכתוב בספר יערות דבש (ח"א דף ד' ריש ע"ג) הכורע הוא להורות כי אל עפר ישוב והרוח תשוב אל האלהים ומי שאינו כורע להיות נכנע שיעשה עפר מידה כנגד מידה נעשית שדרתו נחש, דנחש עפר לחמו דלא שח עד לעפר. עד כאן תוכן דבריו. וכתב בספר רוח חיים (אות ד') וזה רמז דוד בתמניא אפי "דבקה לעפר נפשי" אז "חייני" בתחיית המתים, "כדבריך" שאמרת שצריך לכרוע ולא יעשה השדרה נחש. ובתוספות (ב"ק טז: ד"ה והוא) כתבו בשם יש מפרשים "מאן דלא כרע במודים אינו חי לעתיד" אמנם התוס' דוחים שאין סברא לומר כן, ובערך השולחן (אות ב') כתב "שמעתי שכן הוא בהדיא בזוהר פרשת שלח לך בעובדא דרבי אילא דאינו חי לעתי"ל" והביאו ברכ"י (סעי' ב') וכה"ח (סקי"ח).
2. לא ישחה כל כך עד שיהיה פיו כנגד חגור של המכנסים, שנראה כגאוה ששוחה יותר מכדי שיעור שחיה. בהגהות אשיר"י (ברכות פ"ד סי' כא) כתב שהכורע כיון שהרכין ראשו ומראה כורע, דיו, אמנם מאן דטרח וכורע טובא, טפי עדיף, ואין לשוח כל כך עד שיהא פיו כנגד חגור של מכנסים. וכ"כ התוס' (ברכות יב: ד"ה כרע) בשם הירושלמי (פ"א ה"ה), ואף שהירושלמי מיירי לעניין מודים דרבנן, ולכאורה היה ניתן לחלק דדווקא בדרבנן אין צריך לשחות כל כך, וכך הבין המהר"י אבוהב (סי' קכז), מ"מ דעת הרבה פוסקים שהירושלמי מיירי על כל הכריעות, וכ"כ סמ"ג (עשין יט קא ע"ד) וסמ"ק (סי' יא טו.) וארחות חיים (תפילה סי' ל'), וכ"פ הטשו"ע (סעי' ה').
3. כשכורע יכרע במהירות בפעם אחת, וכשהוא זוקף יזקוף בנחת, וכשכורע יכרע תחילה גופו ואחר כך יכוף ראשו, וכשזוקף יזקוף גופו תחילה ואחר כך ראשו, וסימן לדבר "כאשר יחנו כן יסעו". בגמ' ברכות (יב:) רב ששת כי כרע כרע כחיזרא (פירש"י שבט ביד אדם, וחובטו כלפי מטה בבת אחת), כי זקיף זקיף כחיויא (כנחש הזה, כשהוא זוקף עצמו מגביה הראש תחילה ונזקף מעט מעט). והטעם כדי שלא תהיה הכריעה נראית עליו כמשאוי. וכ"פ מרן השו"ע שיכרע בבת אחת, ויזקוף מעט מעט. והנה דעת מרן שכאשר כורע, כורע כולו בבת אחת, וכאשר זוקף, יזקוף תחילה את ראשו ואח"כ יזקוף מעט מעט את גופו, אמנם לפי דברי רבינו האריז"ל (שער הכוונות דרוש ב' דעמידה) צריך לכרוע גופו תחילה ואח"כ ראשו, וכן בזקיפה יזקוף גופו תחילה ואח"כ ראשו, וסימניך כאשר יחנו כן יסעו, וכתב שזה כוונת הגמ' שאמרו כל הכורע – כורע בברוך, וכל הזוקף – זוקף בשם, דלמה כפל הדברים? אלא לומר כל אחת נחלקת לשנים, הכריעה תחילה גופו ואחר כך ראשו, וכן בזקיפה תחילה גופו, וכשאומר אתה יכרע ראשו, וכן בזקיפה תחילה גופו ואח"כ ראשו. ונותן שם טעם לזה על פי הסוד. ובכריעת "מודים אנחנו לך" גם כן מובא בסידור הרש"ש שכשאומר מודים אנחנו לך – יכרע גופו, וכשאומר שאתה הוא – יכרע ראשו, וכשאומר ה' – יזקוף גופו ואח"כ ראשו כמו שאר ברכות. ואף שבשעה"כ (שם ובדרוש ו' בסופו) מבואר שבמודים דלחש לא יעשה כי אם כריעת הגוף וזקיפה (ולא יכוף ראשו), ובמודים דרבנן יעשה כריעת וזקיפת הראש, מ"מ הרש"ש דקדק מדברי רבינו האריז"ל ממקום אחר שעל פי סדר הכוונה צריך להיות גם במודים דלחש ובמודים דחזרת הש"ץ בכל אחד שני כריעות ושני זקיפות, משום שבחינת הלחש לחוד ובחינת החזרה לחוד, ובכה"ח כתב שכך נוהגים חסידי בית אל לכרוע ולכוף ראשם פעמים, וכ"כ החסד לאלפים (אות א') ובן איש חי (פרשת בשלח אות כא), ולפי מש"כ כה"ח יש לכרוע גופו אף במודים דרבנן, אמנם בסי' קכז יבואר אי"ה דעת מרן הגרע"י שאין צורך בכריעה במודים דרבנן וסגי בהרכנת הראש.