מהלכות המצויות לבין הזמנים - תפילה

קודם זמן מנחה או ערבית, אין איסור לצאת לדרך, ושונה הדבר מתפילת שחרית. במשנה ברורה (סי' פט ס"ק יט) כתב דכשם שאסור לצאת לדרך קודם שחרית, ה,,ה שאין לצאת לדרך קודם מנחה או ערבית, ועי' במ"ב (סי' רלג ס"ק א) דמשמע מדבריו שם שזמן האיסור לצאת לדרך הוא מזמן מנחה קטנה. אמנם האורל"צ נקט דלפני מנחה וערבית אין איסור [(ח"ב פ"ז אות ו). וכן פסק בשבט הלוי (ח"ח סי' יח) דלפני מנחה ומעריב קיל טפי. ועי' שיח הלכה (סי' פט ס"ק יז)]. וטעמו דהא מצינו מחלוקת בזה דלהפר"ח (סק"ג) ס"ל דה"ה קודם מנחה ערבית, אמנם דעת הגר"ז בשו"ע סעי' ד' כתב דהיינו דווקא בשחרית, ולהלכה נקטינן כהגר"ז דבדרבנן אזלינן להקל. ובפרט שמקורו של הפר"ח אינו מובן שהוא מוכיח ממ"ש הכס"מ בפ"ו מהלכות תפילה ה"ד בשם הרבינו מנוח, והתם מיירי ביוצא לדרך ואינו מגיע למחוז חפצו קודם שיעבור זמן תפילה לכן אסור לו לצאת מן העיר עד שיתפלל ובזה אין הבדל בין שחרית למנחה וערבית, משא"כ לעניין עשיית צרכיו קודם התפילה בזה דווקא בשחרית אסור לצאת לדרך משא"כ במנחה וערבית מותר. ובהלכה ברורה (שם סעי' ג' הלכה כ"א).

יציאה למקום שאין בו מנין עי' בשבט הלוי (ח"ו סי' כא אות ג) בעניין אנשים הנוסעים למקום נופש (שלא לרפואה) או למקום עינוגים ואין שם מניין אם מותר לעשות כן, וטענת המתירים היא דהחיוב של תפילה בציבור הוא דווקא כשיש במקומו מניין, אבל ליסע למקום שאין מניין אין איסור, והאוסרים טענו מעובדא דר"א (בברכות מז:) שלא מצא עשרה ושחרר עבדו, ואם נימא דמותר להתפלל בלא מניין א"כ כיצד ר"א עבר על איסור עשה ד"לעולם בהם תעבודו" כדי להתפלל במניין שאין בזה חיוב, ושאלו להגר"ש וואזנר זצ"ל עם מי הדין. והשיב הרב שאף שאין ראיה מר"א דאף אם נימא שאין חיוב להתפלל במניין, מ"מ הלא מצינו בשו"ע (סי' צ' סעי' ט"ז) דבהולך בדרך אם יש מניין עד ד' מילין מחוייב ללכת לאותו מקום כדי להתפלל שם, א"כ כיון שאפשר לו לר"א לשחרר עבדו הוי בגדר מצווה, וכיון דהוי מצווה דרבים לכן היה מותר לו לעבור על עשה דלעולם בהם תעבודו, דכיון שגרם לקדושת ה' בעשרה מצוה קעביד. א"כ אף שאין ראיה מדברי ר"א מ"מ פשוט הדבר דאם נוסעים רק לתענוג בעלמא דאיסור קעבדי, שהרי מצינו שאסור לאדם להכניס עצמו למצב שבו יתבטל עשה או לא תעשה, וכיון שבענייננו גורם לבטל קדושת ה' בעשרה וקדיש וקדושה וברכו ועניית האמנים ועוד, בזה ודאי איסורא קעביד, אלא אם כן יוצא לצרכי בריאות, פרנסה או מצוה דבכה"ג יש מקום להקל. [ועי' בהליכות שלמה (תפלה פ"ה אות ד) ובספר תפלה בציבור (פ"ג הגה א). ועי' עוד בזה בשמעתתא עמיקתא גליון קמ"ד].

לא יתפלל במקום פרוץ כמו בשדה, מפני שכאשר הוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך, וליבו נשבר. בגמ' ברכות (כד:) "אמר רבא חציף עלי מאן דמצלי בבקתא". ופירש רש"י הטעם שכשהוא במקום צניעות, חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר. ומהר"י אבוהב כתב שכאשר מתפלל במקום מגולה, נראה כעז פנים שאינו מסתתר מפחד ה'. וביפה ללב (אות ו' ד"ה עוד) דייק מדברי התנא דבי אליהו דבבקעה אפי' אין שם עוברים ושבים אין להתפלל, משום דרכי העכו"ם. והתוספות (ד"ה חציף) הקשו הלא גבי יצחק נאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה"? ותירצו א) התם מיירי בהר המוריה. וביאר המטה יהודה (סק"ב) דשאני הר המוריה שהוא מקום המקדש והוא מקום כפרה, שנברא ממנו אדם הראשון, ושם בנה נח את המזבח והקריב את קרבנו, וכן אברהם אבינו עקד את יצחק שם, ולכן אע"ג דהיה פרוץ מכיון שהוא מקום קדוש ואין זה כי אם בית אלהים ושכינת עוזינו לא זזה משם מעולם ועד עולם, אם כן אימת השכינה על המתפלל שם וליבו נשבר בודאי. הביאו כה"ח (סקכ"ו). ב) עוד תירצו התוס' דהכא מיירי בבקעה, במקום שרגילים שם בני אדם לעבור, והולכי דרכים. והנה לטעם השני אם אין חשש שיפסיקוהו עוברי דרכים, כגון שעומד בצד הדרך, מותר להתפלל במקום פתוח, אמנם מדברי התנא דבי אליהו מוכח שאף במקום שאין עוברים ושבים נמי אסור להתפלל, דלא כהתוס', וגם הב"י דוחה פירוש זה, וא"כ ה"נ הכא אין להתפלל בצידי הדרכים, (עי' משנ"ב סקי"א), אמנם האליה רבה (סק"ד) הביא להאגודה שפסק כתירוץ ב' של התוס', דכשאין עוברים ושבים מותר להתפלל. וכן נוטים דברי הט"ז (סק"ב), ובכה"ח ביאר טעמם, דכאשר יש עוברים ושבים אין אימת מלך עליו, משא"כ כאשר אין עוברים ושבים, אימת מלך עליו, ואת דברי התנא דבי אליהו הסביר הכה"ח (שם) דאפשר שהתנא דבי אליהו מיירי באופן שהולך במכוון להתפלל במקום פרוץ, אבל אם אין לו מקום אחר להתפלל, מותר. ומ"מ לפסק הלכה פסק השו"ע (סי' צ' סעי' ה') כדעת רש"י, שצריך מקום צנוע כי היכי דליהוי ליבו נשבר ונכנע לפני בוראו.

כתב וערך:

הרב ירון אשכנזי שליט"א