שיעורים של אכילה ושתיה ביום הכיפורים 

1. האוכל ככותבת הגסה ביום הכיפורים חייב, ושיעור ככותבת הוא פחות מכביצה מעט, ושיעור זה שוה לכל אדם, משום ששיערו חז"ל שבשיעור זה מתיישבת דעתו של כל אדם, ובשיעור מועט מזה לא מתיישבת דעתו של שום אדם. במשנה (יומא עג:) איתא "האוכל ככותבת הגסה ביום הכיפורים חייב". ומסקנת הגמ' (עט:) ששיעור ככותבת הוא פחות מכביצה, וכתב הרמב"ם (שביתת עשור פ"ב ה"א) שהוא פחות מכביצה כמעט, וכן כתב הר"ן (ג. ד"ה מתני' בפירקין), ועי' חזו"ע (עמ' רצז) שכתב בפשיטות שהשיעור לזה הוא כשני שליש ביצה בינונית (דהיינו 36 גרם. ושיעור "ככותבת" היינו עם גרעיניתה, ועי' באה"ל (ד"ה ככותבת הגסה) שהקשה והלא אף אוכל ככותבת אין הגרעין ראוי לאכילה כלל? ותירץ עפ"י הגמ' שבת (סוף פרק נוטל) ברי"ף שכתב דיש תמרים רכים שנאכלים עם הגרעינים, אפי' לאדם. ואין חילוק בין גדול לקטן כולם שיעורם ככותבת, כפי המבואר שם (פ:) "מתקיף לה רבי זירא כל העולם כולו בככותבת ועוג מלך הבשן בככותבת? אמר ליה אביי קים להו לרבנן דבהכי מייתבא דעתיה, מיהו כולי עלמא טובא ועוג מלך הבשן פורתא". וכ"פ בשו"ע (סי' תריב סעי' א'). ואע"ג שבכל איסורי התורה משערינן בכזית, מבאר המשנ"ב (סק"א) כל זה דווקא במקום שכתוב בלשון "אכילה" מה שא"כ בביום כיפור דלאל כתיב אכילה אלא מנע הכתוב את האכילה בלשון עינוי, כדכתיב "הנפש אשר לא תעונה" וקים להו לחכמים דבפחות מככותבת לא מיתבא דעתיה כלל והרי הוא רעב ומעונה כבתחילה, לכן שיעורו זאת בככותבת.
2. השותה ביום הכיפורים מלא לוגמיו חייב, ובשתיה משערים כל אדם לפי מה שהוא, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, ולא מלא לוגמיו ממש, אלא כדי שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה כמלא לוגמיו, והוא פחות מרביעית באדם בינוני. במשנה (שם מבואר שהשותה מלא לוגמיו ביום הכיפורים חייב, ובגמ' שם (פ:) איתא דמשערין בכל אדם לפי מה שהוא, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, והוכיחה כן מהמשנה בכלים (פרק יז משנה יא) ואתקיף רבי זירא מאי שנא אכילה דכל חד וחד בככותבת, ומאי שנא שתיה דכל חד וחד בדידיה? אמר ליה אביי קים להו לרבנן בככותבת דבהכי מייתבא דעתיה, בציר מהכי לא מייתבא, בשתיה בדידיה מייתבא דעתיה, בדחבריה לא מייתבא דעתיה. וכך נפסק בטשו"ע (סי' תריב) אמנם שיעור זה אינו "מלא לוגמיו" ממש, אלא "כמלא לוגמיו" פירוש כל שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה כמלא לוגמיו, כמ"ש שם בגמ' (שם) "אמר רב יהודה אמר שמואל לא מלוא לוגמיו ממש אלא כל שאילו יסלקנו לצד אחד ויראה כמלוא לוגמיו". והנה מבואר שם דשיעור מלא לוגמיו הוא פחות מרביעית באדם בינוני, אמנם הב"י כתב שמצא בספר מוגה שדווקא באדם בינוני הוא פחות מרביעית, אבל אדם גדול מצאתי מפורש והוא פחות מרביעית באדם בינוני. ומ"מ כתב הר"ן (ג. ד"ה והשותה וד"ה ונמצינו) שלא נתבאר באדם בינוני כמה הוא פחות מרביעית. ועי' חזו"ע (עמ' רצז) שכתב שבאדם בינוני הוא כארבעים גרם.
3. חולה שהותר לו לאכול ביום כיפור משום פיקוח נפש, פטור מן הצום אפי' אם יכול להתענות ע"י טיפול באינפוזיה. כן פסק בשו"ת שבט הלוי (ח"י סי' צא) שמאכילים אותו פחות פחות מכשיעור, משום שבאכילה יש יתובי דעתא של החולה, אפי' אוכל פחות פחות מכשיעור, אבל אינפוזיה אף שיש בה תחליף לסיעוד הגוף, אבל אין בה את היתובי דעתא לחולה כראוי, וחז"ל הקפידו על יתובי דעתא של החולה, וכ"פ בשו"ע (סי' של סעי' א'), וכ"כ הגרש"ז אויערבך שאם נחייב להשתמש במקום פקוח נפש בדרכים בלתי רגילות דרך הטבע, כגון אינפוזיה, יש לחשוש שיטעו העולם לחשוב שחייבים דווקא לחזור אחר הדבר הזה, מעיקר הדין, ולפעמים אין הדבר מצוי לחזר אחריו, ויבא החולה לידי סכנה. וכ"כ הגרע"י בחזו"ע (עמ' רצט) שאין לחולה להתחכם על ההלכה לחפש לו דרכים להתענות, והיא לא תצלח, ובפרט שהאינפוזיה נעשית על ידי חבלה, ואסור לחבול בעצמו.
4. החולה שצריך לאכול פת מפני פיקוח נפש, נוטל ידיו כל פרק היד עד הזרוע, ומברך פעם אחת על האכילה הראשונה, וכשמסיים את כל אכילתו, מברך ברכת המזון. עי' בשו"ת מהרש"ם (ח"ו סי' לח) בתשובה שכתב להגאון אדר"ת, שנראה ברור שהחולה שאוכל ביום כפור בהפסקות בין אכילה לאכילה כדת, אינו צריך לברך אלא על האכילה הראשונה, כיון שהוא יושב במקומו ואינו מסיח דעתו מלאכול, וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"י סי' צ') וכ"כ הגרש"ז אויערבך בספר שלמי מועד (עמ' סה) שמברך בסוף אכילתו, ומרן הגרע"י בחזו"ע (עמ' שח). וכשמברך ברכת המזון יאמר "יעלה ויבא" ביום הכפורים הזה, ביום סליחת העוון הזה, ואם שכח ולא אמר יעלה ויבא אינו חוזר. כן פסק מרן השו"ע (סי' תריח סעי' י') שצריך להזכיר בברכתו יעלה ויבא "את יוה"כ הזה את יום סליחת העוון הזה" וכתב בב"י דכיון שאכל בהיתר, הו"ל יוה"כ לדידיה כשאר יו"ט לדידן, וכן הוא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סי' עא) דכיון שבהיתר אכל, ואדרבה מצוה עביד, דכתיב וחי בהם, הוי יוה"כ לדידיה כמו שאר יו"ט לדידן, ומזכיר מעין המאורע בברכת המזון. וכ"פ המשנ"ב בשעה"צ (סי' תריח אות כא) דלא כהט"ז שכתב שלא יזכיר יעלה ויבא ושב ואל תעשה עדיף.