הלכות ספירת העומר חלק ה

1. יש מחלוקת הפוסקים האם מצוות צריכות כוונה, כמבואר בב"י (סי' ס') ולדברי האומרים שאין המצוות צריכות כוונה, כל ששמע מהשליח ציבור או אדם אחר את הברכה והספירה של העומר, אע"פ שלא נתכוין לצאת ידי חובה, נראה שיצא ידי חובה בשמיעתו, ולא יוכל לברך אח"כ כשיספור בעצמו. ואף שלהלכה נקטינן דמצוות צריכות כוונה, כמבואר בשו"ע (סי' ס' סעי' ד') מ"מ בספק ברכות יש לחוש להאומרים שאין מצוות צריכות כוונה, ולכן טוב הדבר שיאמר בפירוש בתחילת ימי הספירה, "אני מכוין שבכל לילה מן הלילות של ספירת העומר בשנה זו, שלא לצאת ידי חובת הברכה והספירה של העומר בשמיעתי אותם מפי הש"ץ או אדם אחר, אלא רק כשאברך ואספור העומר בעצמי". בשו"ע הגר"ז (סעי' יב) כתב שאם שמע הברכה והספירה מהש"ץ או מאיש אחר, ולא נתכוין לצאת, וגם חבירו לא התכוין להוציאו יד"ח, מ"מ לדעת האומרים דמצוות אינן צריכות כוונה, יצא ידי חובה, רק אם יכוין להדיא שאינו חפץ לצאת ידי חובה. אמנם בערך השולחן (סי' ס' סק"א) כתב שאם רוצה לצאת יד"ח בשמיעתו מחבירו צריך כוונה להדיא לצאת יד"ח, ואם שומע בסתמא אינו יוצא יד"ח. וקשה לדעת הגר"ז ממנהגינו שנהגנו לשמוע הברכה מהש"ץ קודם שהציבור מברך, ומדוע אין אנו יוצאים יד"ח בברכת הש"ץ? ובחזו"ע (עמ' רלא בהערות) תירץ דשאני הכא שהכל יודעים שאחר שמברך הש"ץ וסופר ספירת העומר, כל הציבור חוזרים לברך ולספור, וחשיב כאילו כיוונו בהדיא שלא לצאת בשמיעתם מהש"ץ. והביא פוסקים רבים שסוברים כן דכשכיון בהדיא שלא לצאת ידי חובה, אינו יוצא ידי חובה, ודלא כהרא"ה שסובר שיוצא ידי חובה בעל כרחו. ומסיים שמ"מ ראוי לעשות תנאי כפי שכתבנו.
2. המתפללים תפילת ערבית מפלג המנחה, אם התפללו ערבית קודם השקיעה, אינם יכולים לברך ולספור ספירת העומר בברכה משום שזמנה הוא בלילה לאחר צאת הכוכבים, ואפי' בערב שבת לאחר קבלת שבת אין יכולים לספור העומר לפני השקיעה, אמנם אם סיימו תפילת ערבית בתוך זמן של בין השמשות, ויש חשש שישכחו הקהל לספור את העומר לאחר מכן יכולים לספור בברכה בין השמשות, שהואיל וספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, ספיקא דרבנן לקולא. בשו"ע (סעי' ג') פסק מרן דהמתפלל ערבית מבעוד יום מונה עמהם בלא ברכה ואם יזכור בלילה יברך ויספור. ונחלקו הפוסקים על מה דיבר מרן, דלהמג"א (סק"ז) מיירי כאשר התפלל ערבית מבעו"י, אמנם הט"ז והגר"א למדו דמיירי דווקא בין השמשות, וכ"פ המשנ"ב (סקט"ז) וכן נראה הכרעת מרן הגרע"י (חזו"ע עמ' רלד) אמנם לעניין הברכה דעת מרן הגרע"י (עמ' רלב) שיכולים לספור בברכה, ואף שבין השמשות הוא ספק יום ספק לילה, וכיצד יכול לברך על הספק? מ"מ כתבו התוס' (מנחות סו.) שגם בספק חשיכה יכולים לברך ולספור ספירת העומר, שכיון שספירת העומר בזה"ז הוי רק מדרבנן, ספיקא דרבנן לקולא. ושכן איתא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סי' שא) והרא"ש (פרק ערבי פסחים סי' מ') ובעהע"ט (סוף הלכות מצה ומרור דף קלז) ואורחות חיים (סוף הלכות ספירת העומר דף פד סע"א).
3. ומ"מ אם מונה עימהם בין השמשות יכול לעשות תנאי ויאמר: אם אשכח לספור בלילה בביתי, הריני סומך על ספירה זו לצאת בה ידי חובה, ואם אזכור בלילה לספור העומר, אני מכוין שלא אצא ידי חובת ספירת העומר במה שאני מונה עכשיו עם הציבור, ואז כשיזכור בלילה יספור בברכה כמנהגו הטוב לספור אחר צאת הכוכבים. על פי מ"ש מרן השו"ע הנ"ל שיכול לספור בלא ברכה בין השמשות ולחזור ולברך לאחר צאת הכוכבים, ומקורו מהמחזור ויטרי (סוף סי' קד עמ' שב) ותשובת הרשב"א (סי' רלה) בשם רש"י. וכתב המג"א שיכוין בליבו שאם יזכור בלילה בביתו, הרי הוא מכוין בפירוש שלא לצאת בספירתו שעם הציבור. והט"ז חולק וס"ל דלא מהני תנאי למצוה, ואם אמרינן דמצוות צריכות כוונה כיצד יכול לעשות תנאי? ומרן אזיל לשיטתיה בסי' תקצ (שם מדבר לעניין תקיעות שיכול לעשות תנאי שתקיעה אחרונה של תשר"ת תהיה תקיעה ראשונה של תש"ת) ולכן כתב כאן דאף למאן דאמר שמצוות צריכות כוונה, מ"מ מועיל לעשות תנאי שיצא בספירה זו או בספירה שעושה אחר צאת הכוכבים, וכ"כ בחידושי רעק"א (או"ח סוף סי' מו) שמי שבא בבוקר לבית הכנסת וירא שמא קריאת שמע של הציבור תהיה אחרי זמן קריאת שמע, יקרא קודם התפילה ויתנה שאם כשיקראו הציבור יעבור זמן קר"ש, אני רוצה לצאת בקריאת שמע זו שאקרא כעת, ואם לאו איני רוצה לצאת בקריאת שמע זו אלא בקריאת שמע שאקרא עם הציבור, אמנם במשנ"ב (סי' מו סקל"א) לא הביא את העצה של הגרעק"א, ומשמע דס"ל כהט"ז.
4. אם לא ידע כמה היום לספירה, והתחיל לברך על דעת שישמע מחבירו, ושתק עד ששמע מחבירו וסיים כמוהו, יצא. כן פסק מרן השו"ע (סעי' ה') והטעם משום שתחילת וסיום הברכה היו על דעת כן, ונמצא שיש התחלה וסיום לברכה. ומ"מ לכתחילה אין לו לברך אלא א"כ יודע מתחילה איזה יום היום, דאסור להפסיק אפי' בשתיקה בין הברכה להמצוה יותר מכדי דיבור. משנ"ב (סקכ"ט), ומ"מ בדיעבד אפי' אם שהה הרבה יותר מכדי דיבור, כתב המשנ"ב (סי' רו סקי"ב) שאינו חוזר ומברך כל שלא הסיח דעתו בינתיים. וה"ה אם ספר מספק על פי השערה, ואח"כ התברר לו שספר כהוגן, אף שאין לעשות כן לכתחילה, מ"מ בדיעבד יצא. (מנחת יצחק ח"ח סי' מח).