הלכות ספירת העומר חלק ד

1. אם ספר בראשי תיבות כגון שאמר היום ב' לעומר או ג' לעומר, יחזור לכתחילה וימנה בלא ברכה, ומ"מ אם לא מנה עד למחרת בערב, יכול להמשיך בשאר הלילות למנות בברכה. כן איתא בעולת שבת (אות א'), ואף שלכתחילה אם נזכר קודם ללילה, ימנה בלא ברכה, כמ"ש הברכ"י (אות ט') שהביא בזה מחלוקת וכתב שטוב שימנה שוב בלא ברכה, והביאו שע"ת (אות ו') מ"מ אם לא מנה יכול להמשיך ולמנות בברכה, כמ"ש כה"ח (סקכ"ב וסקכ"ד) בשם הגר"ז (אות כה) דבכל מקום שנתבאר שצריך לחזור ולספור בלא ברכה מחמת הספק, אם לא חזר וספר, יספור בשאר הלילות בברכה. וכן כתב המשנ"ב (סקל"ח).
2. מי שהיה כותב לחבירו בין השמשות "היום כך וכך לעומר וכו'" וכיוצא בזה, יחזור וימנה בפיו בלא ברכה. דעת השבות יעקב (ח"א סי' ל') דיצא ולא יחזור לברך, וכן היא דעת קול אליהו (ח"א סי' ל'), אבל דעת הברכ"י שם דלא יצא. ובספר בית עובד (אות יד) כתב דלעניין דינא יחזור לספור בלא ברכה. ומי ששכח לספור לילה אחד, וביום כתב בחשבונותיו היום כך וכך לעומר, בדיעבד אינו מפסיד את הרצף ויכול לספור מכאן ואילך בברכה. כן כתב בכה"ח (סקפ"ד) בשם המגן שאול (סי' כ') כמו הכותב בתורה בהשכמה שצריך לברך ברכת התורה כמו שכתב בשו"ע (סי' מז סעי' ג') משמע שכתיבה הוי כקריאה. וכ"פ מרן הגרע"י (שם עמ' רמג). ואמנם הביא דבשו"ת רעק"א (סי' כט) נקט דבכה"ג לא יצא ידי חובה, וצריך לחזור ולספור בברכה, מ"מ השיג עליו החת"ס בהגהותיו שבירחון האהל, שאפי' אם הדין בעלמא דכתיבה לאו כדיבור דמי לעניין שבועה וכיוצא בזה שאינו נחשב שבועה אם כתב במכתב, מ,,מ לעניין ספירת העומר יוצא גם בכתב. ואף שבברכ"י (אות יד) כתב דאין הכתיבה חשובה כדיבור, וכן בערוך השלחן (סעי' ט') כתב בשם השערי תשובה (סק"א) שאפי' הסוברים שכתיבה היא כדיבור אין זה אלא במקום שמטרת הכתיבה היא לגלות מחשבת הלב, אבל במקום שהמצווה היא הדיבור כגון קריאת שמע או תפילה, אין הכתיבה אלא כהרהור, ומשום כך הסופר ספירת העומר בכתיבה לא יצא כלל, גם אם כיון לשם מצוה, וחוזר וסופר בברכה, א,,כ אף שלשיטת פוסקים אלו בודאי שלא יצא ידי חובה, מ"מ פוסק מרן הגרע"י שלגבי ספירת העומר יש כאן ס"ס, שמא כתיבה כדיבור, ושמא כל יום מצוה בפני עצמה. ואף אם כתב רק את מניין הימים ולא את מניין השבועות, מ"מ יכול להמשיך לספור בשאר הימים ובברכה. כן פסק מרן הגרע"י (חזו"ע שם בהערות) דאף שיש כאן ספק ספיקא להחמיר, דשמא מניין השבועות הוא לעיכובא כמ"ש מהר"ש הלוי, ושמא אין הכתיבה נחשבת כדיבור, מ"מ לא עבדינן ספק ספיקא לחומרא בדרבנן, וספירת העומר הויא דין דרבנן.
3. אם בליל ט"ל לעומר אמר היום ארבעים חסר אחת ימים לעומר וכו', וספר גם את השבועות, יצא ידי חובתו. כן כתב בספר פרי הארץ (סי' י') בשם מהר"י מולכו, ובשלמי ציבור (דף רצז אות כא) וכה"ח (סקל"ו) ומשנ"ב (סקי"א). וה"ה אם אמר 'עשרים חסר אחת וכדומה', כתב בגליון הרעק"א (על השו"ע) בשם שו"ת פרי הארץ (סי' י') שיצא, ובטעם הדבר כתב משום שהוא מזכיר את מניין היום, וכן מצאנו לשון מניין זה במקרא ובמשנה. וכתב כה"ח דנראה פשוט דלהפר"ח ומהר"ש הלוי דסבירא להו דאם מנה הימים לחוד לא יצא, צריך לומר דכאן מנה גם כן השבועות, הא לאו הכי לא יצא לדידהו. ומי שאמר 'היום היום האחרון לעומר' דעת הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה פסח פי"א סעי' ד') שלא יצא, משום שלא אמר כלל את מספר היום, וכן דעת הגרי"ש אלישיב (סידור פסח כהלכתו ח"ב פי"א סעי' ו') שלא יצא שהרי לא אמר כמה ימים נשארו לו לספור. וכן האומר 'היום יום ראשון לעומר' דעת החזו"א (ארחות רבינו ח"ב עמ' צד) שלא יצא, משום שאין משמעותו של 'ראשון' אלא התחלה אבל אינו מספר.
4. ספירת העומר צריכה להיות בדיבור בפיו ובשפתיו, אבל בהרהור לא יצא, שהרהור לאו כדיבור דמי. כ"כ המשנ"ב (בביאור הלכה סי' תפט) ואם הרהר בלבד, יכול לברך אח"כ ולספור ספירת העומר בביטוי שפתים. (ועי' ביבי"א ח"ד חאו"ח סי' ג' אות יז). ולכתחילה צריך להשמיע לאוזנו, ואם לא השמיע לאזנו יצא. יבי"א (שם סי' יח) וחזו"ע (שם עמ' רמג).
5. נוהגים שהשליח ציבור או רב הקהל מברך וסופר תחילה, ואח"כ מברכים שאר הציבור, ומ"מ אם מכוין לצאת בספירת העומר שסופר הש"ץ וגם הש"ץ מכוין להוציאו, יוצא ידי חובתו בשמיעה, שהשומע כעונה. בתשובות הרשב"א (ח"א סי' קכו) כתב דאף לעניין ברכת ספירת העומר צריכים כל אחד לספור בעצמו, מ"מ לעניין הברכה, קיי"ל דשומע כעונה, ויכולים הציבור לצאת ידי חובה בברכת הש"ץ ולספור בעצמם את העומר. והביאו המג"א (סק"ב) דכיון שקיי"ל שומע כעונה, הו"ל כאילו ספר את העומר בעצמו. והנה הפר"ח כתב דיוצא רק בדיעבד, אמנם הברכ"י (סק"ו) מקשה דהא בדאורייתא לא מפלגינן בין לכתחילה לדיעבד, כמ"ש התוס' גיטין (ג:), ובחזו"ע (עמ' רכט) הביא בשם המקראי קודש להמהרח"א דהפר"ח עצמו סיים בסוף דבריו דמשמע ודאי שאף לכתחילה יוצא בשמיעה, ומשמע שחזר בו. ולפסק הלכה עי' בחזו"ע (שם) דנקטינן דשומע כעונה.