מקומות מכוסים שבאשה חלק א

1. אסרו חכמים לקרוא קריאת שמע כנגד מקום המכוסה שבאשה, אם כעת גלוי הוא, והגדרת מקום זה אינו אלא דווקא כנגד מקום שדרך בנות ישראל הצנועות לכסותו, ויש הבדל בין אשתו לשאר נשים, א) האיסור באשתו הוא כאשר טפח מגולה, ובאשה זרה אפי' בפחות מטפח אסור. דעת כמה מרבותינו הראשונים דדווקא באשתו אמרו טפח באשה ערוה, אבל באשה אחרת שאינה אשתו, אפי' בפחות מטפח מגולה, נחשב לערוה, וכ"כ הר"ח בפירושו לברכות (כד.) ואו"ז (ח"א סי' קלג) וראבי"ה (ח"א סי' עו) בשם בה"ג ועוד פוסקים, וכן מוכח בגמ' (כד.) שאמרה שהאיסור הוא באשתו ולקריאת שמע, משמע דבאשה זרה אפי' פחות מטפח אסור, וכ"כ הפר"ח (סק"א)  ופמ"ג ( מש"ז סק"א). אולם הב"ח נקט בדעת מרן דאף באשה זרה אין איסור אלא בטפח ולא בפחות, וכ"ד הגר"ז (סעי' א') והמאמ"ר, וכן משמע שלמד הרמ"א בדעת מרן, דהא הרמ"א נקט שבאשה זרה אסור אפי' פחות מטפח, ומשמע שהבין שלדעת מרן אין איסור באשה זרה אלא בטפח. ולהלכה נקט ההלכ"ב (סי' ע"ה סעי' ו') כדעת הפוסקים המחמירים בזה. ב) באשתו האיסור בהסתכלות בהתבוננות, אבל אם אינו מתבונן אלא בהעברה בעלמא, מותר, ובאשה זרה אסור אפי' בראייה בעלמא שלא בדרך התבוננות נמי אסור. שם על פי המבואר בברכות (כד.) שוק באשה ערוה, וביאר הצל"ח על פי רש"י דאסור להסתכל בשוקה אפי' באינו מתכוין ליהנות. וכ"כ בפמ"ג (מש"ז סק"א בד"ה במ"ש רש"י) דבאשת איש המסתכל ונהנה אסור מן התורה, אפי' במקום מגולה, הא בראיה בלא נהנה שרי, ובמקום מכוסה, אף בראיה בעלמא אסור, ודייק כן מרש"י, וכ"כ המהר"י עייאש (לחם יהודה דף יב ע"ב) דקמ"ל דאסור להסתכל אפי' שלא בדרך הנאה, וכי משני בגמ' לאשתו ולקריאת שמע, ר"ל וכל הדומה לאשתו באופן שיהיה מותר להסתכל. עכ"ל. 

ובזמנינו הגדרת מקומות המכוסים כדלהלן:

1. שוק באשה ערוה דהיינו מקום זה נחשב כמקום מכוסה, והגדרת "שוק" היינו החלק התחתון של הרגל, מן הברך ועד הקרסול, וחובה על בנות ישראל הצנועות לכסותו בגרביים. בגמ' ברכות (כד.) איתא "אמר רב חסדא שוק באשה ערוה, שנאמר גלי שוק עברי נהרות, וכתיב תגל ערותך וגם תראה חרפתך" ופירש"י "ערוה – להסתכל, וכן באשתו לקר"ש" והרשב"א כותב על זה "קמ"ל דשוק באשה מקום צנוע וערוה הוא, ואפי' לגבי בעלה, אף על פי שאינו מקום צנוע באיש. וברמב"ם והשו"ע לא מוזכר דין זה של שוק באשה ערוה, מ"מ מוכח בנושאי כלים דהוה פשיטא להו דדין שוק באשה ערוה הינו להלכה גם לדעת השו"ע, ובערוך השלחן (או"ח סי' עה אות ג') דהיות והוא ממקומות המכוסים לא היה צריך לכותבו בנפרד, שזה נכלל במ"ש "טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסותו"

ומבואר בדברי הראשונים דחז"ל השמיעו לנו דשוק באשה ערוה היינו שהוא ערוה בעצם ומחוייב בהצנעה. ואינו משתנה במנהג המקומות , וז"ל הצמח צדק (אבהע"ז סי' קלט) "אם ינהגו לגלות שוקן בימי הקיץ זמן החום יהיה מותר שהרי נהגו כן? ישתקע הדבר ולא יאמר דכיון שהוא ערוה לא מהני מנהג, ומנהג כזה הוא אותיות גיהנם". וכך עולה מדברי הא"ר (ע"ה סעי' ב') וכ"כ החיי אדם (כלל ד' סעי' ב') "אבל זרעותיה ושוקה אפי' רגילין ג"כ כדרך הפרוצות אסור" ובחזו"א (או"ח סי' טז)  מבואר להדיא דכיון שהחשיבו חז"ל את שוק האשה כערווה, שוב לא שייך בזה שינוי, ועוד כתב שם "ודע עוד , דאפי' אם דרך אשה זו וחברותיה באותו מקום לילך בגילוי הראש בשוק כדרך הפרוצות, אסור, וכמו לענין גילוי שוקה דאסור בכל גווני". ונחלקו הפוסקים בעניין השוק האם אמירת דברי קדושה כנגדו, איסורו בטפח או אפי' בפחות מטפח. אמנם חשוב לציין כי בעניין גילוי השוק ברה"ר, אפי' גילוי מקצת השוק הוי איסור, וכל הנידון בסי' ע"ה גבי פחות מטפח וכיוצא בזה, אינו אלא על אמירת דברי קדושה כנגדן, זאת משום שישנו חילוק בסיסי בין לומר קר"ש כנגד הערוה (כפי המבואר בסי' עה לגבי דין קריאת שמע) לבין גילוי ערוה ברה"ר (שזה מבואר בסי' כא ובסי' קטו באבהע"ז) דבאמירת קר"ש כנגד ערוה, הנידון הוא מצד חוסר כבוד השכינה, ובזה חז"ל אסרו בטפח בלבד ולא בפחות מטפח, לעומת זאת כאשר דנים את מה צריך לכסות ברה"ר, הנידון הוא מצד צניעות האשה ומצד הרהור העוברים ושבים (לא תקרבו לגלות ערוה וכו') לא עלה על לב מעולם שיהא מותר לאשה לגלות פחות מטפח מגופה ברה"ר.

ובדברי המשנ"ב יש סתירה שכתב בסי' עה (סק"ב) "וכן פרסות הרגל עד השוק [והוא עד מקום שנקרא קניא בל"א] במקום שדרכן לילך יחף מותר לקרות כנגדו". ומובן מדבריו שכל החלק שמתחת לברך לא נחשב שוק והגילוי של מקום זה תלוי במנהג המקומות, ולאפוקי גילוי השוק דאין מועיל בו מנהג, ובשעה"צ כותב דמקור דבריו הם מהפמ"ג והחיי אדם.  וקשה על דבריו כיצד פסק נגד כל הפוסקים ונקט כהפמ"ג דהוי יחיד לגבייהו, ועוד שבחיי אדם מבואר להדיא שרק פרסות הרגל מותרות בגילוי במקום שנהגו כך, אבל החלק שמעל זה אסור בגילוי. ועוד קשה יותר דהא בסי' שא (סעי' ט"ז בבאה"ל) על מה שכתב השו"ע "מותר לצאת במנעל של עץ שהרגל נכנס בו, וליכא למיחש שמא יפול" וכתב הבאה"ל וז"ל "שהרגל נכנס בו – רוצה לומר אע"ג דבגמ' משמע דבשל עץ גזרינן דילמא משתמט מרגלו מפני שאין מהודק, היינו בזמנם שהיה קשור (המנעל) העיקר בשוק, ולא היה הרגל נכנס בו, משא"כ בשלנו" כלומר בזמנם היה המנעל קשור בשוק, נמצא שהבאה"ל לומד שהשוק הוא החלק התחתון של הרגל. וכן מבואר בסי' תריד (סעי' ב') עמ"ש מרן "אסור לנעול סנדל או מנעל של עור אפי' קב הקטע וכו' אסור" וכתב המשנ"ב (שם סק"ד) "ומכניס שם ראש שוקו והוא קרוי קב" נמצא שסובר להדיא דשוק היינו החלק התחתון של הרגל. ובספר בגדי תפארתך (עמ' 32) תירץ את דברי המשנ"ב בסי' עה דפרסות הרגל עד השוק (דהיינו החלק למטה מעל הקרסול) והוא עד מקום שנקרא קניא (דהיינו השוק נקרא קניא) וכו', ולפי"ז רק בפרסות הרגל מותר לקרוא כנגדן קריאת שמע.

1. וצריכות הנשים לכסות שוקן בגרביים עבות באופן שהרגל אינה נראית מהן, אבל בגרביים שקופות שצבען כצבע העור הרי הן כמי שאינן כלל וה"ה לכל בגד שקוף והבשר נראה ממנו שנחשב לכמי שאינו. כ"כ המג"א בשם בה"ג וכ"פ הגרע"י בטהרת הבית (ח"ב עמ' קסה).