קבלת שבת וערבית של שבת

1. נוהגים לומר פרק במה מדליקין, לאחר קבלת שבת קודם תפילת ערבית. כן פסק השו"ע והטעם כתב הטור לפי שיש בו דין הדלקה ושלשה דברים שצריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה. והנה הב"י דייק מדברי הטור שנהגו לאומרו אחר תפילת ערבית, והקשה הב"י עליו דבודאי עדיף לאומרו קודם ערבית שהרי כשיזכור את ג' הדברים שצריך לומר, יזהיר עליהם את בני ביתו קודם השבת, אבל אחר תפילת ערבית מה התועלת בזה. אמנם הב"ח כתב שהטעם שהיו אומרים את במה מדליקין אחר תפילת ערבית, לפי שהיו מתפללים מוקדם בפלג המנחה, ואחר יציאת בית הכנסת עדיין יום הוא, לכן לומדים פרק במה מדליקין להזכיר לו שאם הדליק בשמנים ופתילות האסורות להדליק האסורות להדליק בהם שאסור להשתמש לאורן, וכן אם לא הפריש מעשרות שלא יאכל אותם הפירות, ואם לא ערבו עירובי חצירות לא יטלטל בחצר. ונפק"מ בין הטעמים הללו, אם רואה שהזמן דחוק קודם לשקיעה האם יקדים את קריאת במה מדליקין קודם מזמור לדוד, כי לפי טעם הראשון שכתב הב"י צריך שיהיה שהות שיוכל להזהיר לאנשי ביתו.

והנה בדברי מרן לא מבואר באיזה מקום אומרים אותו, ויש נוהגים לאומרו קודם קבלת השבת, ויש אומרים אותו אחר קבלת שבת, אבל בין מזמור לדוד הבו לה', ובין מזמור שיר ליום השבת לא יפסיק שם לאומרו, כי לפי סודם של דברים צריך להסמיך מזמור לדוד הבו, ובואי כלה ומזמור שיר ליום השבת וה' מלך גאות לבש, תיכף זה אחר זה. (כה"ח סי' ער סק"ד).

1. נוהגים לומר פיוט לכה דודי, אף שאין לו טעם על פי הסוד, משום שמדבר בעניין קבלת שבת. פיוט לכה דודי חובר בצפת ע"י המקובל האלקי ר' שלמה אלקבץ זצ"ל וחתם בו שמו בר"ת, והתפשט בכל תפוצות ישראל. כמו שמצינו במנהגי ר' אברהם הלוי שהיה בצפת בזמן רבנו האריז"ל וכת שם (אות ז') וז"ל "כמה כתות יוצאים ער"ש מבעו"י לבושים לבנים, ומקבלים פני שבת, וקורים מזמור הבו לה' בני אלים ופזמון לכה דודי ומזמור שיר ליום השבת". וכ"כ בתיקונים והנהגות ממקובלי צפת משנת של"ז (אות ד'). ועי' כה"ח (שם סק"ד) דלכאורה מכיון שאין לפיוט זה יסוד על פי הקבלה, היה ראוי שלא לאומרו כיון שמפסיק בין מזמור לדוד הבו לה' למזמור שיר ליום השבת, מ"מ כיון שמדבר בעניין קבלת השבת אינו נחשב הפסק. אמנם מצינו במנהגי ר' אברהם הלוי שהיו נוהגים כנ"ל, וכ"כ בפרי עץ חיים (שער השבת פ"ח) ועיי"ש בהגהות מהר"י צמח תלמיד רבינו האריז"ל שכתב וז"ל "אחר מזמור לדוד תאמר לכה דודי, גם צ"ל כבוד ה' עליך נגלה, מראש מקדם נסוכה, כי באלפא ביתא אותיות המאוחרים אל אותיות ראש הם שבת, ובשבת עולה המלכות הנקראת שבת במקום הראש וכו', וכל זה היה נוהג המהרח"ו ז"ל, וכן אמרו לי החברים, אח"כ תאמר ג"פ בואי כלה. ומ"מ כתב כה"ח דחסידי בית אל  ההולכים על פי דברי האריז"ל אין נוהגים לאומרו. ובספר שיבת ציון (שער ד' אות י') הביא ששאל למו"ר אביו הגה"צ ר' סלמאן מוצפי זצ"ל ואמר לו שאין שום חשש הפסק בזה, דהא גם הרב בן איש חי וכל הקהילות בבבל נהגו לאומרו, וכן נהגו בפרס ובסוריה, וכן נהג רבינו השד"ה בירושלים ותלמידיו המקובלים.
2. אף ביו"ט החל בשבת נוהגים לומר פיוט לכה דודי. כתב בשערי תשובה (סק"ב) בשם הבית דוד (סי' רסד) – יום טוב החל בשבת, שמעתי שאין אומרים לכה דודי משום שנראה כביוש ליום טוב, שאומרים פני שבת נקבלה דמשמע ולא פני יום טוב, ונראה דאין להקפיד דשבת אין צריך קידוש בית דין וממילא קאתי, הלכך צריך לצאת לקראתו לקבלו, כיון שהוא בא אלינו מעצמו, אבל יום טוב שבא אלינו על ידי קידוש בית דין נמצא שאנו מביאין אותו ואם כן אין שום ביוש בזה דהא עדיף ההבאה של יום טוב מקבלת שבת. אמנם במה מדליקין אין אומרים ביו"ט החל בשבת, וכן שבת חול המועד ושבת חנוכה אין אומרים במה מדליקין ששמנים הפסולים לשבת כשרים לנר חנוכה. כן כתב הב"י (סי' ער) בשם הרוקח (סי' ש"כ) ושבולי הלקט (סי' ס''ו) שאין לאומרו, וכתב מרן הב"י שהטעם שאין יכולים לומר עשרתם, כי אין לעשר ביו"ט, ואע"פ שאין טעם זה כדאי, אפשר דטעמא דידן משום דביו"ט אין טרודים בשום דבר, כי אם בבישול והדלקה, הלכך מבעו"י עבדי להו, וא"צ להזהירם. ומאידך הכלבו (סי' נ') כתב שיש לאומרו, ואפי' בפסח שחל בשבת ויוה"כ החל בשבת, וכ"כ הב"ח בשם מהרש"ל שיש לאומרו בכל שבת אפי' אם חל במועדים, אך עיין בשכנה"ג (הגב"י אות ב) ושלמי ציבור (דקצ"ב ע"ד) כתבו שאין לאומרו, ומ"מ פסק השו"ע (שם סעי' ב') דאין לאומרו וכן המנהג.
3. אחר קדיש תתקבל נוהגים לומר מזמור לדוד ה' רועי, להורות שבימי החול ההנהגה היא בעולם הזה וקבלת התפילות היא ע"י המלאך מ"ט, אך בשבת קודש ההנהגה ישירה מאת ה' על עמו ישראל, ולכן אמר דוד המלך ע"ה ה' רועי לא אחסר. כן פשט המנהג על פי גורי האריז"ל והוא על פי הזוה"ק (פרשת נח עה:) על הפסוק כה אמר ה' שער החצר הפנימית הפונה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החודש יפתח, עיי"ש וכמ"ש בשעה"כ (דע"ד ע"ג) גבי אמירת רצה והחליצנו בשבת, שהקב"ה מחליצנו בשב"ק משליטת מ"ט, והוא מנהיגנו לבדו. ועי' בספר שיבת ציון (שער ד' אות נד) בארוכה.
4. מנהג יפה להביא בשמים לבית הכנסת כדי שיברכו עליהם לאחר התפילה ויריחו בהם, ובפרט מי שהוא אבל על אביו ואמו תוך יב"ח יש בזה נחת רוח גדולה להם, כי הנשמות נהנות מהריח שבגן עדן, וגם כדי לזכות את הרבים. עי' בספר מטה אפרים (סי' תרכה אות לו) שיש יסוד למנהג זה, ובפרט מי שאבל על אביו או אמו תוך יב"ח מביא עצי בשמים ועשבי בשמים לביהכנ"ס כדי שיריחו בהם ויברכו עליהם, ויש עילוי נשמה נפלא לנפש הנפטר, ובפרט בשב"ק וביו"ט שמזכה את הציבור להשלים על ידי כן מאה ברכות, וכמ"ש הבא"ח (ש"א פרשת ואתחנן בהקדמה) שמשתדלים הקרובים של הנפטר לזכות את הרבים בבוקר ובערב בברכת הריח, יען שהנפטר נפשו בגן עדן התחתון נהנית וניזונית מהריח הטוב, ולכך תועיל לו ברכת הריח למנוחת נפשו. ועי"ע בשו"ת רב פעלים (ח"ב א"ח סי' א') שנפשות הצדיקים מתקיימות בגן עדן ע"י ריח טוב אשר שם. ועוד כתב שם (ח"ג יו"ד סי' לא) שנוהגים להניח כלי ובו בשמים בבית האבל והנכנסים מברכים עליו ומכוונים לעילוי נשמת. ועי' בפרקי היכלות (פ"ו אות ח') דהצדיקים נהנים ממיני בשמים.