גדר המאריך בתפילה שמאריכין ימיו לעומת המעיין בתפילה 

מעלה גדולה יש לאדם להאריך בתפילות ובהשתפכויות לפני ה', ועל זה אמרו חז"ל כל המאריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקם, ויכול לכוין כאוות נפשו, רק עיקר כוונתו תהיה שהכל יהיה כרצון ה', ולא יחשוב בליבו אחר התפילה, האם התפילה הועילה או לא, כי בודאי שהועילה תפילתו, ולא יעיין בה ועל זה אמרו חז"ל שהמעיין בתפילתו סוף בא לידי כאב לב, ומזכירים עוונותיו. וטוב שבסיום כל תפילה יסיים ויאמר "והטוב בעיניך עשה".

בגמרא ברכות (לב:) אמרו, אמר רבי חנין אמר רבי חנינא, כל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם, מנא לן, ממשה, שנאמר ואתפלל אל ה' ארבעים יום וארבעים לילה, וכתיב בתריה וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא. גם בגמרא ברכות (נד: נה.) אמרו, "ואמר רב יהודה שלשה דברים [המאריך בהן] מאריכין ימיו ושנותיו של אדם: המאריך בתפלתו, והמאריך על שלחנו, והמאריך בבית הכסא. ופריך והמאריך בתפלתו, מעליותא היא? והאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב שנאמר: תוחלת ממשכה מחלה לב. ואמר רבי יצחק: שלשה דברים מזכירים עונותיו של אדם, ואלו הן: קיר נטוי, ועיון תפלה, ומוסר דין על חבירו לשמים! - הא לא קשיא, הא - דמעיין בה, הא - דלא מעיין בה (פירש"י אומר בליבו שתיעשה בקשתו לפי שהתפלל בכוונה). והיכי עביד - דמפיש ברחמי". ע"כ. ומאידך בירושלמי (ביכורים פרק ב' הלכה א') אמרו, "ר' אבא בריה דר' פפי ר' יהושע דסיכנין בשם רבי לוי [משלי יד כג] בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור. חנה על ידי שריבתה בתפילתה קיצרה בימיו של שמואל שאמרה [שמואל א א כב] וישב שם עד עולם, והלא אין עולמו של לוי אלא חמשים שנה, דכתיב ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה (ולכן שמואל חי חמישים שנה). ופריך והיי דלון חמשין ותרתי (הרי שמואל חי חמישים ושתים שנים?), ומשני א"ר יוסי ב"ר בון ושתים שגמלתו". ולכאורה משמע שאדרבה אין להאריך בתפלתו.

והנה הגאון יעב"ץ ז"ל בפירושו לאבות (פ"ו מ"ו אות ט"ז) כתב שאין להאריך בתפילה וז"ל "ואפילו בתפילה האריכות אינה משובחת בהחלט, שכן אמרו המאריך בה בא לידי כאב לב, וחנה על ידי שהרבתה להתפלל קצרה שנותיו של שמואל, כמ"ש חז"ל וכן כתוב אל תבהל על פיך וגו' על כן יהיו דבריך מעטים עכ"ל.

ובילקוט יוסף (סי' קיט הערה ג') ביאר דב' ענינים יש במאריך בתפלתו, יש המאריך בבקשות ומפציר בהקב"ה, וכדרך שעשה משה רבינו, ויש המאריך בתפלתו, שמאריך בכל תיבה ותיבה בכוונות הרבה יותר מדאי. ובזה קאי הירושלמי. שהרי אמרו חכמים במדרש דברים רבה, על הפסוק ואתחנן אל ה', שמשה רבינו התפלל אל השי"ת כמנין ואתחנן, עד שהקב"ה אמר לו רב לך, ומשמע דכפילות הבקשה לפני השי"ת הוא דבר הגון, ועל כרחך דמה שאמרו בירושלמי שחנה קיצרה את חייו של שמואל, היינו שהאריכה בכוונה, ולא בכפילות התפלה. ועוד תירץ, דהמרבה בתפלה מרגיש בעצמו שתפלתו תתקבל, אחר שהאריך כל כך והפציר בהשי"ת כל כך. וזה בכלל עיון תפלה שאין לעשותו. מה שאין כן במאריך בתפלה ואינו מעיין בה לומר שתפלתו התקבלה.

ואחר בקשת המחילה, תירוץ זה קשה מאד, מהא דאיתא בגמ' (ברכות לא:) "כך היה מנהגו של רבי עקיבא כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו, אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מפני הכריעות והשתחויות וכשהיה מתפלל בציבור היה מקצר ועולה". וביארו תלמידי רבינו יונה "שהיה מקצר ועולה, לא בנוסח התפלה, אלא שלא היה מאריך הרבה בתחנונים, גם לא היה מאריך כל כך באמירת המלות מפני טורח הצבור". משמע שכשהיה מתפלל לבדו היה מאריך באמירת המילות, ורק מפני טורח ציבור היה מקצר.

ואנא עבדא נלע"ד ליישב את הירושלמי שלגבי חנה מבואר שריבתה בתפילה דהיינו שביקשה בשפה שאינה נכונה כמו שמתחילה שם הגמ' לבאר את הפסוק ודבר שפתיים אך למחסור, ונמצא שלמדנו מגמ' זו שאם היתה אומרת שתזכה לזרע בר קיימא ותו לא, ייתכן והיה שמואל חי יותר מכך, ורק מכיון שהוסיפה ואמרה "וישב שם עד עולם" לכן נגזרה הגזירה, אבל אה"נ שכמה שאדם חפץ להאריך בתפילה רשאי, ורק שלא יעיין בתפילה, דהיינו שלא יחשוב אימתי כבר תיעשה בקשתי, שאם עושה כן מגיע לידי כאב לב, וכן אם חושב בליבו שראוי שתיעשה בקשתו מכיון שבוטח ברוב צדקתו וגדלות מעשיו, שבמקרה זה מזכירין עוונותיו.

ומצאתי חיזוק לדברים אלו מדברי מה"ר חיים בן עטר בספר חפץ ה' (ברכות נה) שהקשה מדוע הגמ' מקשה מרבי יצחק על כל המאריך, הרי היישוב הוא פשוט, שיש הבדל בין מאריך ומעיין בה, שבזה מגיע לידי כאב לב, לבין מאריך ואין מעיין, שאינו מגיע לידי כאב לב, וא"כ מה קושיית הגמ'? ותירץ ב' תירוצים: א) אתא לאשמועינן שמסתמא כל מי שמאריך הוא מעיין, ולכן כתוב בלשון כללית, ולכן נקט רבי יצחק "כל המאריך ומעיין" דהיינו הסיבה שאסור להאריך היא משום שהוא מעיין. ולכן כל מקום שכתוב "מאריך בתפילתו" לפי הסלקא דעתין הכוונה למעיין, ולכן הוקשה לגמ' דהא אם הוא מעיין בתפילה מזכירין עוונותיו. ב) תירוץ שני למהר"ח שכוונת ר' יצחק לומר דאיכא מעיין בתפילה בלי מאריך, דהיינו שגוזר גזירה וחושב היאך תיעשה תפילתו, וזה יורה על גובה לבב כי בוטח בצדקו דיגזור ויקיימו בשמים, ולכן מקבל הוא מידה כנגד מדה ומתגלה קלונו שמזכירים עוונותיו, וממילא רבי יוחנן מיירי באופן שמאריך בתפילתו ומעיין בה, אבל אינו בוטח ברוב צדקתו, ולכן אינו מקבל אלא כאב לב בלבד. ולפי"ז מובן מדוע הגמ' מקשה דווקא מר' יוחנן ולא מר' יצחק, משום שר' יוחנן מדבר באופן שהוא מאריך בפועל, ואילו ר' יצחק מבר באופן שבוטח בצדקתו, וזה שייך אף אם אינו מאריך בתפילה. ונמצא שקושיית הגמ' היתה כיצד אומר ר' חנינא שמאריכין ימיו ושנותיו, הלא מצינו שהמאריך בתפילתו סוף בא לידי כאב לב, ועל זה תירצה הגמ' דמיירי באופן שמפיש ברחמי ועל זה מאריכין ימיו ושנותיו. וזה לשונו שם בחפץ ה' "פירוש דהוה סלקא דעתיה דמאריך דקאמר היינו שבכל מילה ומילה מכוין בה ביותר, ויאריך בה כדי שישמע השי"ת לעשות דבריו, וכדדייק רש"י וכו', אבל השתא משני דמפיש ברחמי, דהיינו שירבה בתפלות ותשבחות אל שומע תפלה, וכהא דאמרינן במקומות אחרים אמר כ"ד רננות ולא נענה (שבת ל.). וכהא דדרשו חכמים (דברים רבה) במלת ואתחנן, שמשה התפלל כמנין ואתחנן, וזה מפיש ברחמי, ולא ברוב כוונה". ע"כ. וכיוצא בזה כתב גם הגאון הנצי"ב בהעמק דבר (דברים ט, יט), גם בפעם ההיא, מכאן למדו שהמאריך בתפלתו אינה חוזרת ריקם, שדקדקו מלשון גם, שלא היה ראוי להיות נשמע אבל מחמת ריבוי תפלה נשמע. וכן כתב הגה"צ הסטייפלר זצ"ל בחיי עולם (דף מב) שכתב, אמר רבי חנינא כל המאריך בתפלתו וכו', נראה דהוא הדין המתפלל תפלה קצרה מאד, אלא שהוא מבקש על זה זמן רב בכל יום, שהוא בכלל המאריך בתפלתו.

ובשו"ת יחי יוסף (סי' ו') כתב לתרץ דהנה מאמר הירושלמי הוא בשם ר' לוי, ובירושלמי תענית (פ"ד ה"א) אחר שמובא דברי ר' לוי הנ"ל ודבר שפתים אך למחסור, מקשה הגמ' "והא אמר רבי לוי גם כי תרבו תפילה איני שומע מכאן שכל המרבה בתפילה נענה? ומשנו: הא ביחיד הא ברבים, והיינו ביחיד לא ירבה בתפילה כעובדא דחנה, אבל רבים לית לן בה, ויכולים להרבות בתפילה, וכן הוא בירושלמי ברכות (פ"ד ה"א דל"א ע"א) ע"ש. נמצא דאף לפי ר' לוי בתפילת רבים אין חשש ורק בתפילת יחיד אין להרבות. וכמ"ש בזהר הקדוש (ח"א דרל"ד ע"א) "צלותא דיחיד לא עאל קמיה מלכא קדישא, אלא בחילא תקיפא, דעד דלא עלת ההיא צלותא לאתעטרא בדוכתא, אשגח בה קב"ה ואסתכי בה (צופה בה) וכו', מה דלא עביד כן בצלותא דרבים. תא חמי כמה נפישא ואלימא זכותא דרבים" דהיינו שתפילתם מתקבלת מיד. וכן הוא בברכות (ח.) "תניא רבי נתן אומר מנין שאין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים, שנאמר הן אל כביר ולא ימאס, וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי כי רבים היו עמדי". ופירש רש"י ז"ל כביר לא ימאס - תפילת הרבים לא ימאס, מקרב לי - ממלחמות הבאות עלי, כי ברבים היו עמדי - שהתפללו עמי. ודו"ק. קתני מיהת שכל מה שאמר רבי לוי ודבר שפתים אך למחסור חנה על ידי שריבתה בתפילתה קיצרה בימיו של שמואל לא אמרה אלא כשמתפלל ביחיד, אבל אף הוא מודה שכשמתפלל ברבים שרי להרבות בתפילה. אבל כל זה לשיטת ר' לוי אבל ר' יוחנן חולק עליו, כמ"ש שם בגמ' אחר שהביאה הגמ' את דברי רבי לוי "רבי חייא בשם רבי יוחנן, רבי שמעון בן חלפתא בשם רבי מאיר והיה כי הרבתה להתפלל, מכאן המרבה בתפילה נענה", הרי רבי יוחנן פליג על רבי לוי וסבירא ליה שלעולם ירבה אדם בתפילה, ואינו מחלק בין תפילת רבים לתפילת יחיד, וכידוע שמחלוקת ר' לוי ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן דהא הלכה כר' יוחנן בכל מקום כמ"ש הרא"ש (שבת פ"ג סי' ג') ובתוס' הרא"ש (ברכות כג.), ועוד שדברי ר' יוחנן הם בשם ר' מאיר שהוא תנא, ואין ר' לוי יכול לחלוק על תנא. לכן להלכה אדרבא כל המרבה להתפלל ולהאריך בתפילה כאוות נפשו ולשפוך נפשו לפני ה', ובתנאי שאינו מעיין בתפילתו.