שאין להוסיף בתוך הברכות אלא בדרך אקראי 

1. אף על פי שאמרו בברכות (יח.) יכול אדם להוסיף מעין כל ברכה וברכה, ובשומע תפלה אפילו כל מה שירצה, מכל מקום זה דוקא דרך עראי לפי שעה מה שצריך, אבל אין לעשות כן בקביעות ולהוסיף בכל ברכה בכל יום. ובכל אופן יזהר שלא להרבות בשאלות, רק אחת כוללת, כמו זרע אנשים. אולם מה שנזכר בזוהר והאר"י ז"ל שצריך להתוודות בתפלה ולשאול על פרנסתו, זה מותר לעשות בקביעות, ומצוה נמי איכא. כן פסק בילקוט יוסף (סי' קיט סעי' ב') ושכן כתב הט"ז (סימן קכב סק"ב) דאף על גב דאמרו בברכות (יח א) יכול אדם להוסיף מעין כל ברכה וברכה, ובשומע תפלה אפילו כל מה דבעי, מכל מקום היינו דוקא לפי שעה מה שצריך, אבל לעשות קביעות ולהוסיף בכל ברכה בכל יום, אין לנו ראיה להתיר בזה, דהא לא אמרינן בגמרא אלא אם בא להוסיף בכל ברכה, והיינו דרך עראי, לא שיקבע לו מטבע אחר יותר ממה שטבעו חכמים. וכן מה שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, היינו מה שיצטרך לו לפי שעה, אבל לא לעשות לו בקביעות נוסח אחר מוסיף על תקנת חכמים. ע"כ. וכתב הברכי יוסף על דבריו, דאינו מחוור. וכתב בכף החיים (אות ה'), דגם לדברי הט"ז היינו דוקא במה שמוסיף האדם מדעתו כפי רצונו, אבל מה שנזכר בזוהר והאר"י ז"ל שצריך להתוודות בתפלה ולשאול על פרנסתו, זה מותר לעשות בקביעות, ומצוה נמי איכא. ועיין ביפה ללב (אות א'). וכתב בברכת אברהם (דף סו), דיזהר אדם שלא להרבות בשאלות, רק אחת כוללת, כמו זרע אנשים. וראה בברכי יוסף (סימן קיט אות ד'). ע"ש. ובזוה"ק (פרשת וישלח) איתא, דבתפלה בעי לפרשא מיליה כדקא יאות. ובפרשת בלק (דף קצה ע"ב) איתא, שאדם צריך לשים עצמו תוך החסידים, ובשומע תפלה יפרש חטאיו, כדי להתדבק בימין הפשוטה לקבל את השבים, ואז נקרא חסיד. ובפרשת פנחס מבואר, שטעם הוידוי הוא שהבעלי דינין והמקטרגים אינם יכולים לקטרג עליו אחר שהקדים והודה על חטאיו. ובשער הכוונות (דרוש ו' דעמידה) איתא, ראוי לשאול על מזונותיו בברכת שומע תפלה, להורות שהוא בוטח בו יתב' אשר בידו מזון לכל חי, על דרך תפלת רב ייבא סבא בכל יום קודם אכילתו. וכתבו האחרונים, דמשמע שאפילו אם הוא עשיר צריך להתפלל על מזונותיו, כדי להורות שהוא בוטח בהשי"ת. וראה למרן החיד"א במורה באצבע (סימן ג' אות קכו) שכתב, דבשומע תפלה בכל תפלות חול יתוודה ויאמר וכו'. וע"ש הנוסח. [והובא בכמה סידורים]. וכן הוא בכף החיים (סימן קיט אות ג') שהביא סדר הוידוי ובקשה על מזונותיו של אדם בכל יום. ע"ש.
2. אם על ידי כך שמרבה בבקשות מפסיד עניית אמן וקדושה, יש לו למעט בהם כדי להרויח עניית אמן וקדושה. על פי המבואר בשו"ת יביע אומר חלק ב' (חלק אורח חיים סימן לד) ובשו"ת יחוה דעת חלק א' (סימן עז), ושם נשאל אם מותר לדלג על הנסים בחנוכה ובפורים כדי להספיק לענות קדיש או קדושה, והשיב שם שאין לדלג מה שקבעו לנו חכמים להזכיר מעין המאורע בתפלה. ע"ש. ומבואר, דדוקא מה שנקבע על ידי חכמינו ז"ל להזכיר בתפלה, זה אין לדלג כדי להפסיק לענות קדושה. אבל שאר תחנונים ובקשות שאדם מבקש ומוסיף בתפלה, אם על ידי כך מפסיד עניית קדיש או קדושה, אין לו לומר בקשות אלה.
3. המבקש צרכיו בתפלה, יש לו לבאר דבריו ולבקש את רצונו באופן ברור. עי' בזה בילקוט יוסף (שם סעי' ד') שהביא מה שכתב הרמ"ק בשם הזוהר, גבי ועקידת יצחק לזרעו תזכור, שבתפלה צריך לפרש דבריו להדיא. ע"ש. וכן מצינו בתורה (במדבר כא, א) וישמע הכנעני וגו' יושב הנגב, ופירש רש"י, זה עמלק, ושינה לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להשם ליתן כנענים בידם, והם אינם כנענים, ומבאר במשך חכמה, אף על גב דאם הוי ידעי שהם עמלקים היו מתפללים על עמלקים שיתן בידם, מכל מקום לא היתה מועלת תפלתם, כיון שהתפללו בטעות. ע"ש. והיינו שהרי האדם צריך להתפלל על הדבר המדוייק שאותו הוא צריך, ואם הוא מנסח את תפלתו לא במדוייק, התפלה אינה עוזרת. ובזה ביאר במשך חכמה הנז' מה שאמרו בגמרא בבא מציעא (קו א) שאם המשכיר אומר לשוכר שיזרע חטים, והלך השוכר וזרע שעורים, והשדות התקלקלו, יכול המשכיר לומר לו אילו זרעת חיטים הוי מקיים בי ותגזר אומר וגו'. שאני לא בקשתי מהשי"ת שיצליחני בשעורים, אלא בחיטים. ע"ש. והיה מעשה באחד שבנו חלה במחלה קשה, וביקש מהחכמים שיתפללו להשי"ת שירפאהו מאותה מחלה קשה. ואכן החכמים הגדולים ערכו תפלה מיוחדת, ואותו בן הבריא מאותה מחלה. לא עברו איזה ימים ואותו בן נהרג בתאונת דרכים ל"ע. והיינו שנגזרה עליו גזרת מיתה, ואם לא מאותה מחלה, הרי באופן אחר. ואילו היו החכמים מעתירים בעדו שיחיה, בלא לפרט שיצילהו מאותה מחלה, יתכן והגזרה היתה מתבטלת, אך כיון שביקשו רק שיצילהו מאותה מחלה, אכן תפלתם התקבלה, אבל רק בכך שניצל מאותה מחלה.
4. חולה מסוכן שהרופאים נתייאשו מלרפאותו, והוא שוכב מחוסר הכרה זמן ממושך כצמח, אף על פי שבודאי שאסור לנתק אותו מהמכשירים שהוא מחובר אליהם, מכל מקום מותר להתפלל עליו שימות וייגאל מיסוריו. ומכל מקום אין לעשות כן אלא בעצת חכם, שידון בכל מקרה לגופו. [ויש שכתבו שרק לאנשים זרים מותר להתפלל על החולה מסוכן שימות, אבל לבנים ושאר קרובים אין לעשות כן]. גם זה שם בילקוט יוסף (סעי' ג') ושכן כתב הר"ן (נדרים מ א), דפעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות, כגון שמצטער החולה בחליו הרבה, ואי אפשר לו שיחיה, כדאמרינן בכתובות (קד א) דכיון דחזיא אמתיה דרבי דעל כמה זימנין לבית הכסא ואנח תפילין וקא מצטער אמרה יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים, כלומר, דלימות רבי וכו'. גם בספר חסידים (סימן תשנ"ד) כתב, שאסור להתפלל על חולה מסוכן שלא ימות, כי אסור לרחם עליו. ע"ש.

ויש להוסיף שכן משמע מהגמ' ב"מ פד. שחכמי בית המדרש התפללו על רבי יוחנן שימות, אחר שנחלה מרב צערו על ריש לקיש. ע"ש. וכעת ראיתי שכן כתב בערוך השלחן (יורה דעה סימן שלה סעיף ג'), דכל המבקר את החולה גורם לו שיחיה שמתפלל עליו שיחיה, וכל שאינו מבקר אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות, דלפעמים יש לבקש רחמים שימות, כגון שיש לו יסורין הרבה בחליו, ואי אפשר לו שיחיה כמעשה דרבי בפרק הנושא. ע"כ. ואין להקשות, דמאי שנא ממה שכתבו הפוסקים, דאסור לקרב מיתתו של גוסס, וכמבואר במסכת שמחות (פרק א' הלכה ד'), וברמ"א (יורה דעה סימן שלט), דהכא אינו עושה שום מעשה לקרב מיתתו, אלא מתפלל להשי"ת שאם הדבר טוב לחולה למנוע ממנו יסורין, שיקרב קיצו. ואם טוב הדבר בעיני השי"ת יקבל תפלתו. ואם לאו יהיו המשך יסוריו לתועלתו לכפרת עוונותיו. ופשוט. וכן כתב להוכיח בספר יפה לעינים להגאון רבי יצחק פלאג'י (בבא מציעא שם). וכן כתב להוכיח גם בספר קונטרס היחיאלי לרבי יצחק אלפייה.

והנה בילקוט שמעוני (פרשת עקב תתעא) אמרו, מעשה באשה אחת שהזקינה הרבה, ובאה לפני רבי יוסי בן חלפתא, אמרה ליה רבי זקנתי יותר מדאי, מעכשיו חיים של ניוול הם, שאיני טועמת לא מאכל ולא משקה, ואני מבקשת להפטר מן העולם, אמר לה, מה מצוה את למודה לעשות בכל יום, אמרה לו, למודה אני אפילו יש לי דבר חביב אני מנחת אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום. אמר לה מנעי עצמך מבית הכנסת שלשה ימים זה אחר זה, הלכה ועשתה כן וביום השלישי חלתה ומתה. ע"כ. ומבואר דמותר היה לה להמנע מלבוא לבית הכנסת אף שידעה שהדבר יכל לגרום לה שתמות, ואף רבי יוסי שיעץ לה כן משמע דליכא בזה שום נדנוד איסור, כל שחיה חיים של ניוול, כדאמרה שם. ואם כן כל שכן שמותר להתפלל על חולה מסוכן שימות. וזה מסייע לדברי הר"ן הנ"ל. שוב הראוני שהובאה ראיה זו בפתח הדביר חלק ג' (דף קלד ע"ג), וכן בספר זכר עשות (סוף מערכת הת') בשם ספר זכור לטוב. אלא שיש שדחו ראיה זו, דשאני התם שהיה מונעה בשב ואל תעשה, שלא הלכה לבית הכנסת. מה שאין כן בנידון הר"ן שמתפלל על החולה שימות, הרי שעושה מעשה בקום ועשה. [דאף אי נימא דעקימת שפתיו לא חשיבא מעשה, אינו בגדר שב ואל תעשה].

ואף על פי שהעוצם עיניו של גוסס הוי רוצח, [כמבואר בשלחן ערוך יורה דעה סימן שלט סעיף א'], כאן שאינו עושה מעשה אלא מתפלל להשי"ת לקירוב המיתה, מותר, למרות שאמרו (אבות ד') יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט וכו'. ודברי הר"ן הנ"ל הובאו גם בתפארת ישראל על המשניות (פ' ח' דיומא משנה ז' בבועז שם). וע"ש במהרש"א שהקשה מדברי הגמרא, שאין נראה כד' הר"ן. ע"ש. ובאמת שהפוסקים השמיטו דברי הר"ן ולא הביאוהו להלכה, וגם בטור ובשו"ע לא הובא דין זה. ולכאורה נראה שאין לסמוך על זה למעשה. ובפרט שמהגמ' כתובות הנ"ל משמע שאין להתפלל על החולה המצטער שימות, שהרי לא הוו שתקי רבנן מרחמי. רק אחר "שלקחה כוזא ושדייא מאיגרא לארעא", ונבהלו מהדבר רק אז אישתיקו מרחמי. (כמו שביאר כן בשיטה מקובצת שם).

אמנם בספר כל בו על הלכות אבלות (פרק א' סימן א') הביא דברי הר"ן הנ"ל, ודברי החקקי לב חלק א' (חלק יורה דעה סימן נ') שנשאל בת"ח שאשתו חלתה חולי ארוך זמן רב, ולמעלה מעשרים שנה שמדוכאת ביסורין, שנתכווצו איבריה ידיה ורגליה ה' ירחם, והיא כלואה בתוך ביתה ויש לה מכאובים רבים, ובעלה קיבל בסבר פנים יפות את יסורי אשתו במשך שנים, ועם כל זאת האשה מתפללת לה' שימיתנה, כי טוב מותה מחייה. ובניה היו מביאם לה תרופות, ושוכרין לה משרתת. ויהי היום שנתרבו היסורין והרופאים נתייאשו ממנה, וגם חולי מעיים קשה, (עיין מס' שמחות שחולי מעיים הוא מיתתן של צדיקים), והפצירה בבעלה ובניה שיתפללו עליה שתמות, ונשאל הגאון המחבר אם מותר להם לעשות כן, ובתחלה כתב להוכיח שאין לבקש על אחר שימות, אפילו הוא אויבו. אבל באופן שהוא סובל מיסורין, הוכיח כדברי הר"ן מאמתיה דרבי שהתפללה עליו שימות, ומצינו שלמדנו הלכה מאמתיה דרבי, גבי הנידוי שעשתה במועד קטן (יז א). ואם היה הדין שאסור לבקש רחמים על מצטער שימות, למה הביאו זאת בגמ', ולכן העלה שם שקרוביה יהיו בשב ואל תעשה, לא יתפללו להחלמתה ולא יתפללו שתמות. ואין אנו כאמתיה דרבי, שאם אנחנו כחמורים לא כחמורו של פנחס בן יאיר, אבל אחרים שהם זרים יכולים להתפלל עליה שתמות. ע"ש. גם בשו"ת קנין תורה בהלכה כתב דלא קיימא לן בזה כהר"ן. אולם בכמה אחרונים הביאו דברי הר"ן להלכה, וכמו שכתב בספר רמת רחל (שבסוף שו"ת ציץ אליעזר ח"ה סימן ה). עש"ב. וכן הוא בשו"ת דברי שלמה שניידער חלק ג'. וכ"כ בספר ערך כסף להגר"ח גאטניו (מער' ח'), והוכיח כדברי הר"ן מהגמ' בבא מציעא הנ"ל.

ועיין להגרי"ח בלשון חכמים (סימן מה): זה התיקון נתן רבינו בעבור אשה אחת זקנה, שהיתה גוססת ומצטערת יותר מעשרה ימים, וגם אני הצעיר הייתי מכלל העשרה, וזכורני כי קודם שיצאנו ממפתן החצר נפטרה האשה הנז' במנוחה. ויבואו עשרה בני אדם וילמדו סביבות המטה לימוד זה בראשית ברא אלהים וגו' עד אשר ברא אלהים לעשות. ואחר כך בפרשת ויקהל. ויעש את המנורה זהב טהור עד ואת כל כליה. וע"ש סדר התפלה.

וזכורני לפני קרוב לשלשים שנה, שאחד הגבירים הנכבדים בג'נבה פנה למרן אאמו"ר שליט"א בבקשה אודות אחד מפקידי הבנק שלו, שזה כארבע חמש שנים שוכב בלא הכרה כצמח, והרופאים נתייאשו מלרפאותו, ואשתו נשארה עגונה. ומרן שליט"א ביקש מאברכי ישיבתינו "חזון עובדיה" שיבואו עשרה לבית החולים בו הוא מאושפז, ויתפללו סביב למטתו סדר התפלה הנז' כדי שימות. ומרן עצמו השתתף עמנו באותה תפלה [בבית חולים במרכז הארץ], ואכן התרגשות גדולה אחזה בנו, בעת התפלה עם מרן ליד מטת החולה, שהיה אדם צעיר ומחוסר הכרה. ואכן לא עבר זמן והאיש נפטר לבית עולמו, וכך הותרה האשה מכבלי עגינותה.