שצריך להמתין לחבירו בתפילתו,וכמה צריך לחזור כדי להתפלל במניין

1. אם נשארו שני בני אדם אחרונים בבית הכנסת, ועדיין לא סיים האחד להתפלל, אין חבירו רשאי לצאת מבית הכנסת עד שיסיים הראשון תפילתו, ואם קדם ויצא אין תפילתו של היוצא מתקבלת, ואם המתין לו, שכרו הרבה מאד. והיינו בתפילת ערבית בלילה, או בבתי כנסיות שבזמנם שהיו בשדות, שדרך בני אדם לפחד להשאר שם יחידי, מפני המזיקין, אבל אם היה הדבר בתפילת שחרית או מנחה ובבתי כנסיות שבעיר, אין צריך להמתין לחבירו עד שיסיים תפילתו. ויש מחמירים אף בבתי כנסיות שבזמנינו ובתפילת שחרית ומנחה, ולמנהג האשכנזים טוב לחוש למחמירים, אבל למנהג הספרדים יש להקל כשהיה הדבר בבית הכנסת שבתוך העיר ובשעות היום. בגמ' ברכות (ה:) איתא "תניא, אבא בנימין אומר: שנים שנכנסו להתפלל, וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין את חברו ויצא - טורפין לו תפלתו בפניו, שנאמר: טרף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ. ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר: ויעתק צור ממקמו; ואין צור אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר צור ילדך תשי. ואם המתין לו מה שכרו? אמר רבי יוסי ברבי חנינא: זוכה לברכות הללו, שנאמר: לו הקשבת למצוותי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים ויהי כחול זרעך וצאצאי מעיך וגו'". והטעם לדבר זה משום שכאשר כולם עוזבים את המקום, עלול המתפלל להגיע לידי פחד ותטרף תפילתו, לכן צריך להמתין כדי שיהיה ביישוב הדעת. וכ"פ הטשו"ע (סי' צ' סעי' טו). ובטור בשם הר"ח כתב שכל דין זה הוא דווקא בימיהם שבתי הכנסיות היו בשדות ושכיחי מזיקין, והביאו התוס' (ו. ד"ה המתפלל) בשם ר"ת, ושי"א שאף בשלנו צריך להמתין וכך נהג ר"י להמתין אפי' בבית כנסת שלנו ואפי' ביום והיה מעיין בספר עד שגמר המאריך את תפילתו. והרי"ף (ג.) ביאר שכל דין זה שצריך להמתין, הוא דווקא בתפילת ערבית, שאם הניחו יחידי ויצא חוששין שמא יבוא לידי סכנה, אבל ביום אין חשש. ומ"מ אין דין זה אמור אלא דווקא כאשר אותו אחד המאריך נכנס יחד עם הציבור, אבל אם נכנס באמצע שהיו הציבור באמצע התפילה, מצד הדין אין צריך להמתין לו, שהרי בשעה שהתחיל להתפלל, העלה בדעתו שיישאר לבד בבית הכנסת ובכל זאת התחיל להתפלל, לכן אין צריך להמתין לו, ומ"מ אף בזה ראוי להחמיר ולהמתין לו עד שיסיים תפילתו. רבינו יונה (ג. ד"ה שנים שנכנסו) כתב דהוא הדין אם נכנסו הרבה בני אדם לבית הכנסת, אף ע"פ שלא נכנסו ביחד, צריך האחד להמתין לחבירו, אמנם אם נכנס יחידי בשעה שלא יוכל לסיים עמהם תפילתו, אין חבירו חייב להמתין לו, דכיון שרואה שלא יוכל לסיים עמהם ונכנס, איגלאי מילתא דאדעתא דהכי נכנס, ואינו מפחד אם ישאר יחידי, ומ"מ פסק בהלכה ברורה (אות מג) שנכון להחמיר שימתין לו בכל אופן. וכן אין צריך להמתין לחבירו אלא אם מאריך בתפילתו, אבל אם מאריך בבקשות ותחנונים ובדברים אחרים אין צריך להמתין לו. כן כתב הרבינו יונה שם, והביאו ב"י.
2. המהלך בדרך והגיע לעיר, ורוצה ללון בה, ויש שם בית כנסת רחוק מעט, אם הוא רחוק מלפניו מרחק ד' מילין, (קצת פחות מארבעה קילומטר), צריך ללכת לשם כדי להתפלל בציבור, אבל יותר מד' מילין אין צריך ללכת לשם. בגמ' (פסחים מו. ובחולין קכב:) אמר ר' אבהו אמר רשב"ל לגבל ולתפילה ולנט"י ארבעה מילין, ואמר ר' יוסי בר חנינא, לא שנו אלא לפניו אבל לאחריו אפי' מיל אינו חוזר. אמר ר' אחא: ומינה, מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר. והכוונה לעניין תפילה במניין, כך מבואר ברש"י ובראשונים, אבל אם אין מניין, אין עניין ללכת כדי להתפלל בבית הכנסת בלא מניין. ועי' ר"ח (פסחים מו.) שמבאר דמה שנאמר בגמ' היינו לעניין זה שכדי ליטול ידיו לפני התפילה יש לו ללכת עד ד' מילין, והתוס' כתבו (בחולין שם) דהיינו לעניין לטבול קודם התפילה, אבל לפסק הלכה פוסק מרן השו"ע כדעת רש"י דהיינו לעניין תפילה בעשרה. ואם בית הכנסת מאחריו, אם הוא רחוק כשיעור מיל (אלפים אמה, דהיינו מעט פחות מקילומטר) אין צריך ללכת לשם, אבל אם הוא רחוק מלאחריו פחות ממיל צריך ללכת לשם. כך מבואר בגמ' הנ"ל, ובב"י (סי' צב) כתב שכך גירסת הרי"ף (ברכות ח:) והרשב"א (ברכות טו.) והנה במרן השו"ע לא מבואר האם במיל מדוקדק, צריך לחזור או לא, אולם בסי' צב (סעי' ד') פסק לעניין נטילת ידיים לתפילה דעד מיל חוזר, יותר ממיל אינו חוזר, ומשמע שנקט שאם המרחק הוא מיל עצמו צריך לחזור. והנה מרן גרס כשיטת הרמב"ם, אמנם רבינו מנוח והרשב"ץ נקטו בדעת הרמב"ם שבמיל עצמו אין צריך לחזור. וא"כ קשה על מרן שפסק כדעת הרמב"ם דלא כהרי"ף ורב האי גאון, ואף בהרמב"ם אין ברור הדבר שבמיל עצמו צריך לחזור. ובפרט שבכסף משנה מרן פסק שם כדעת הרי"ף. ועי' בביאור הגר"א (סי' צב סקי"א) שכתב שמרן השו"ע חזר בו בכסף משנה ממה שכתב בשו"ע. וע' בהלכה ברורה (בירור הלכה אות ל') שנקט להקל במיל עצמו, והטעם דהא בלא"ה דעת רבים מן הראשונים דדין זה לא מיירי לעניין תפילה בציבור כלל, אלא רק לעניין נטילת ידיים או טבילה, ולכן יש לצרף את שיטתם לשיטת רוב הראשונים המקילים במיל,  ובפרט שאפשר לומר דאף השו"ע יודה להקל בנידון זה.
3. אם בית הכנסת נמצא מן הצד, דינו כמלאחריו, ואין צריך להחמיר ללכת לשם כשהוא רחוק ממנו כשיעור מיל. עי' כה"ח (סקק"ד) שכתב כן בשם הפמ"ג (א"א סק"ל), וכ"כ המשנ"ב (סק"נ).
4. היושב בביתו דינו כמי שבית הכנסת נמצא מלאחריו, דהיינו שאם בית הכנסת רחוק מביו עד מיל חייב ללכת לשם להתפלל בציבור. כן כתב המשנ"ב (סקנ"ב) בשם החיי אדם שהיושב בביתו דינו כמלאחריו, ומ"מ כתב המשנ"ב דדווקא בשחרית צריך ללכת עד מיל מביתו להתפלל בעשרה אבל לא בערבית. ובשו"ע הרב להגר"ז (סעי' יז) נקט שצריך ללכת להתפלל בין בשחרית ובין בערבית. ויש מחמירים בזה אפי' בית הכנסת רחוק מביתו יותר ממיל, ורק כשבית הכנסת נמצא מחוץ לעירו מרחק מיל או יותר, אין צריך ללכת לשם כדי להתפלל בציבור. כן כתב הכה"ח (סקק"ז) בשם שו"ת בניין עולם (חאו"ח סי' ג') ששיעור מיל אין חושבין מביתו, דאם כן עיר גדולה כאנטוכיא ובית הכנסת יהיה בעיר רחוק מביתו מיל לא יהא צריך ללכת לבית הכנסת, ולכן נוקט שהעיקר לחשוב שיעור המיל כמו בשבת חוץ לעיר, דשיעור מיל סמוך לעיר בתר עיר גריר. ויש אחרונים החולקים בזה עי' בשו"ת פרי השדה (ח"א סי' קז).