שצריך להתפלל במקום צנוע שיהיה מורת שמים עליו

1. לא יתפלל במקום פרוץ כמו בשדה, מפני שכאשר הוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך, וליבו נשבר. בגמ' ברכות (כד:) "אמר רבא חציף עלי מאן דמצלי בבקתא". ופירש רש"י הטעם שכשהוא במקום צניעות, חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר. ומהר"י אבוהב כתב שכאשר מתפלל במקום מגולה, נראה כעז פנים שאינו מסתתר מפחד ה'. וביפה ללב (אות ו' ד"ה עוד) דייק מדברי התנא דבי אליהו דבבקעה אפי' אין שם עוברים ושבים אין להתפלל, משום דרכי העכו"ם. והתוספות (ד"ה חציף) הקשו הלא גבי יצחק נאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה"? ותירצו א) התם מיירי בהר המוריה. וביאר המטה יהודה (סק"ב) דשאני הר המוריה שהוא מקום המקדש והוא מקום כפרה, שנברא ממנו אדם הראשון, ושם בנה נח את המזבח והקריב את קרבנו, וכן אברהם אבינו עקד את יצחק שם, ולכן אע"ג דהיה פרוץ מכיון שהוא מקום קדוש ואין זה כי אם בית אלהים ושכינת עוזינו לא זזה משם מעולם ועד עולם, אם כן אימת השכינה על המתפלל שם וליבו נשבר בודאי. הביאו כה"ח (סקכ"ו). ב) עוד תירצו התוס' דהכא מיירי בבקעה, במקום שרגילים שם בני אדם לעבור, והולכי דרכים. והנה לטעם השני אם אין חשש שיפסיקוהו עוברי דרכים, כגון שעומד בצד הדרך, מותר להתפלל במקום פתוח, אמנם מדברי התנא דבי אליהו מוכח שאף במקום שאין עוברים ושבים נמי אסור להתפלל, דלא כהתוס', וגם הב"י דוחה פירוש זה, וא"כ ה"נ הכא אין להתפלל בצידי הדרכים, (עי' משנ"ב סקי"א), אמנם האליה רבה (סק"ד) הביא להאגודה שפסק כתירוץ ב' של התוס', דכשאין עוברים ושבים מותר להתפלל. וכן נוטים דברי הט"ז (סק"ב), ובכה"ח ביאר טעמם, דכאשר יש עוברים ושבים אין אימת מלך עליו, משא"כ כאשר אין עוברים ושבים, אימת מלך עליו, ואת דברי התנא דבי אליהו הסביר הכה"ח (שם) דאפשר שהתנא דבי אליהו מיירי באופן שהולך במכוון להתפלל במקום פרוץ, אבל אם אין לו מקום אחר להתפלל, מותר. ומ"מ לפסק הלכה פסק השו"ע (סי' צ' סעי' ה') כדעת רש"י, שצריך מקום צנוע כי היכי דליהוי ליבו נשבר ונכנע לפני בוראו.
2. ולכן מי שנזדמן לו להתפלל, או בבקעה, או בבית שאין בו חלונות, עדיף שיתפלל בבית בלא חלונות, ולא יתפלל בבקעה. כן כתב המשנ"ב (סק"י) בשם הפמ"ג וכ"כ כה"ח (סקכ"ג).
3. ומ"מ יש כמה אופנים שמותר להתפלל במקום פתוח:

1. עוברי דרכים מותרים להתפלל בשדה, אמנם צריכים להקפיד להתפלל בצד הדרך, במקום שלא יפסיקו אותם עוברי דרכים. כן כתב המג"א (סק"ו) והגר"ז (סעי' ה') ועוד, וכתב בספר בית עובד (דיני תפילת שמו"ע אות כג) דצריכין להתפלל בצד הדרך שלא יפסיקום עוברי דרכים, וגם צריך שיזהרו עד מאד קודם שיתחילו לראות אנה ואנה שלא יהיה שם שום צואה או טינוף כדי שלא תהא תפילתם תועבה, והביאם היפה ללב (סק"ו) וכה"ח (סקכ"ז) ומשנ"ב (סקי"א),
2. ואם יש שם מקום עם אילנות טוב, יותר שיעמוד שם ביניהם ויתפלל אם אין קשה עליו שמתאחר קצת מחמת כן. כ"פ המשנ"ב (שם) ובטעם הדבר ביאר הב"ח שכן מצינו "ויצא יצחק לשוח בשדה" ונקטה התורה דוקא לשון 'לשוח' לומר שהסתיר את עצמו בין השיחים בשעת התפילה. ומ"מ אין לסמוך על תפילה בין האילנות אלא במקום שאי אפשר לו באופן אחר. חיי אדם (כלל יז סוף אות א') ובכה"ח הביא בשם ליקוטי עצות דטוב מאד להתפלל בין עשבים ואילנות, אמנם לפסק הלכה משמע דנוקט כהחיי"א.
3. מקום שנעשה לו נס, שבא לידי סכנה באותו מקום, וניצל מאותה הצרה, מותר להתפלל שם אף שהמקום פרוץ לגמרי. שלמי ציבור (נח ע"ב) קשר גודל (אות ח') כה"ח (סקכ"ח).
4. מקום מוקף מחיצות אף שאינו מקורה מותר להתפלל שם אפי' לכתחילה. משנ"ב (סקי"ב). והנה המג"א דמשמע בזוהר שיש להתפלל בבית, ובספר בתי כהונה (ח"א סי' טו"ב) האריך בזה והעלה דבמקום מוקף מחיצות אף שאינו מקורה שפיר דמי, וכן המנהג פשוט בירושלים, שמתפללים מנחה וערבית בחצרות בתי מדרשות, והביאו ברכ"י (סק"ב) ובקשר גודל (אות יא).
5. אף שכאשר מתפלל במקום פרוץ יש בזה משום חציפותא, מ"מ אם מתפללים עשרה יחד, אין בו משום חציפותא. כן איתא בחידושי רבינו ישעיה אחרון (הביאו כה"ח סקל"א) וז"ל "דרך חציפות הוא להתפלל אדם בבקעה במקום שהרבים מצויים שם ואם היו מתפללים שם עשרה אין בו משום חציפות".

1. ואין להתפלל בחורבה, מפני החשד, ומפני המפולת, ומפני המזיקים, ובגמ' מבואר שעדיף להתפלל בדרך יותר מאשר בחורבה, ואם מתירא שמא יפסיקוהו עוברי דרכים יתפלל תפילה קצרה. (שו"ע סעי' ו').
2. אף שצריך שיהא ליבו נכנע לפני המקום בשעת התפילה, היינו שצריך לחוש בליבו שהוא שפל ואין חשוב לכלום לפני המקום, אבל אסור לו להתעצב. כן כתב רבינו האריז"ל בשער הכוונות (דף א' עמוד ב') וז"ל "אסור לאדם להתפלל תפילתו בעיצבון ואם נעשה כך אין נפשו יכול לקבל האור העליון הנמשך עליו בעת התפילה, אמנם בעת שמתודה הוידוי ומפרט חטאיו אז טוב להתעצב בלבד, אבל בשאר התפילה נמשך לו נזק נפלא גדול על ידי עצבותו, אבל צריך להראות לפניו יתברך הכנעה גדולה באימה ויראה, אמנם תהיה בשמחה יתירה וגדולה בכל האפשר כדמיון העבד המשמש את רבו בשמחה יתירה, ואם משמשו בעצבות עבודתו נמאסת לפניו, וכמעט שעיקר המעלה והשלימות והשגת רוח הקודש תלויה בדבר זה בין בעת תפילתו ובין כשעושה איזה מצוה משאר המצות, וכמ"ש בברכות (ל:) מההוא דהוה קא בדח טובא וכו', ואמר תפילין קא מנחנא, ואל תבוז לעניין זה, כי שכרו גדול מאד". עכ"ל.