האם מותר לאכול ולשתות קודם התפילה חלק ב

1. הצמא והרעב הרבה הרי הם בכלל החולים, אם יש בו יכולת לכוון דעתו יתפלל, ואם לאו, אם רצה אל יתפלל עד שיאכל וישתה. כן איתא ברמב"ם (פרק ה' מהלכות תפילה ה"ב) אמנם הטור כתב בסימן צ"ח בשם הר"מ בדין "מי שאין דעתו מיושבת עליו לא יתפלל", שאין אנו נזהרים עתה בכל זה לפי שאין אנו מכוונים כל כך בתפילה, א"כ הכא נמי יתפללו ואח"כ יאכלו וישתו. אמנם להלכה מסיים הב"י שאם רצו הרעב והצמא לסמוך על דעת הרמב"ם, הרשות בידם,  וכ"פ בשו"ע (שם סעי' ג'), וכתב המשנ"ב (סקכ"ה) דדווקא ברעב וצמא הרבה, מותר לאכול כנ"ל. ובפר"ח (סק"ד) הקשה מדוע גבי שתיה הצריכו שיהיה צמא, הלא אף בלא צמא מותר? ותירץ כגון שצריך לאכול מקודם שום דבר, כדי שלא תבא השתיה אליבא ריקנייא ויעשה לו היזק, והביאו פמ"ג (א"א סקי"א) וכה"ח (סקל"ח).
2. מי שטעה ובירך ברכת הנהנין על איזה דבר מאכל קודם תפלת שחרית, צריך שיטעם מעט כדי שתחול ברכתו. דלא שייך איסור גאוה [באכילה קודם התפלה] בכהאי גוונא שניכר שטועם כדי שלא תהיה ברכתו ברכה לבטלה. ובפרט שדעת מרן הב"י דאיסור אכילה קודם התפלה הוא מדרבנן, ואילו איסור ברכה לבטלה לדעת הרמב"ם ומרן הש"ע נראה שהוא מן התורה. נחלקו הראשונים אם איסור אכילה קודם התפלה הוא מן התורה או מדרבנן. ומרן הב"י (סי' פט) הביא מה שכתב מהר"י אבוהב ז"ל, דמשום הכי שינו הפסוק ואמרו אל תקרי גויך אלא גאיך, מפני שאם היינו תופסים הפסוק כמו שהוא, היה אסור לשתות אפי' מים, שהרי צורך הגוף הן, והשתא דקרינן גאיך במקום גויך, כיון שאין במים גאוה שרי. ומרן הגרע"י (שו"ת יבי"א חלק ג' חלק אורח חיים סימן ט') למד בדעת מרן הב"י דאיסור אכילה קודם התפילה הוא מדרבנן.

ולפי זה מי שטעה ובירך על איזה דבר מאכל קודם שהתפלל, ונזכר מיד, יטעם כדי שלא תהיה ברכתו ברכה לבטלה, כי איסור ברכה לבטלה הוא מן התורה לדעת הגאונים, הרמב"ם ומרן הש"ע (סי' רט סעיף ג'), ואילו איסור אכילה קודם התפלה הוא מדרבנן לדעת מרן הב"י. ומה שלמדו מהפסוק לא תאכלו על הדם, הוא אסמכתא בעלמא, ואם כן היאך איסור דרבנן ידחה לאיסור ברכה לבטלה שהוא מן התורה. ואף להפוסקים הסוברים דאיסור אכילה קודם התפלה הוא מן התורה, יש לומר שכל זה באופן שמתכוין לשם אכילה, אבל כאן שטעה ובירך, ומה שיאכל עתה הוא רק שלא תהיה ברכתו ברכה לבטלה, י"ל דבזה לכולי עלמא יטעם מעט ואין בזה איסור מן התורה של אכילה קודם התפלה. שאין כאן דרך גאוה. ודכוותא במה שכתב מרן השו"ע (סי' פט סעיף ד') בצמא ורעב [הרבה] שהרי הם בכלל החולים, שאם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל, ואם לאו אם רצה לא יתפלל עד שיאכל וישתה. וכתב הפמ"ג שם (א"א ס"ק יג) שאע"פ שלא הותר שום איסור דרבנן משום כוונה בתפלה, מכל מקום כהאי גוונא הואיל ואינו עושה דרך גאוה, מותר. ע"ש. וכ"כ בשו"ת קרן לדוד (חאו"ח סי' כא), והובאו דבריו בשו"ת יביע אומר חלק ג' (חלק אורח חיים סימן ט' אות א'). ע"ש.

1. לדעת רבותינו הפוסקים, איסור אכילה ושתיה קודם תפילת שחרית מתחיל משעה שעלה עמוד השחר, ואם בא לאכול סעודת קבע, (היינו פת או פת הבאה בכסנין יותר מכביצה), יש להחמיר החל מחצי שעה קודם עלות השחר. (הלכה ברורה אות כח).
2. אף אם התחיל לאכול קודם עלות השחר, צריך להפסיק מייד כאשר הגיע עלות השחר. נחלקו בזה הפוסקים לדעת הרשב"א אין צריך להפסיק, ולדעת הרא"ש צריך להפסיק. ואף שלגבי תפילת המנחה (שבת ט:) אם התחילו אין מפסיקין, שאני הכא דאסמכוה אקרא ואיכא לאו (ויקרא יט כו) דלא תאכלו על הדם, וכן כתב ה"ר יונה ז"ל (ה. ד"ה כל). אבל הרשב"א (י: ד"ה כל) כתב שאין צריך להפסיק דהא האיסור נלמד מהפסוק דאל תקרי גויך אלא גאיך, ואיסור זה הוא דוקא כשאכל לאחר שהגיע זמן התפילה, אבל התחיל קודם לכן אין כאן גאוה, ומרן השו"ע פסק (בסעי' ה') כהרא"ש.
3. בעל מסעדה, שבא אליו חילוני ומבקש לקנות דברי מאכל, והוא יודע שהקונה אינו מתפלל שחרית ונמצא שיאכל קודם התפלה, אף על פי כן מותר למכור לו ולהגיש בפניו דברי מאכל, אף שאוכל מיד בפניו, ואין בזה איסור משום מסייע בידי עוברי עבירה. עי' ילקוט יוסף (סימן פט סעי' מה) שדן בעניין זה דהנה הכא כיון שיכול להשיג את דבר המאכל גם במקום אחר, חשיב כקאי בעבר אחד דנהר, שמבואר בגמרא עבודה זרה (ו:) דליכא בו איסור לפני עור, שאין איסור זה אלא בקאי בתרי עברי דנהרא. וע"ש בתוס'. ואמנם בתוס' (שבת ג.) כתבו דמכל מקום איכא בזה איסור דרבנן, שחייב להפרישו מאיסור. ונקטו האחרונים לדינא כדברי התוס' בשבת, וראה בשו"ת בית יצחק שמעלקיס (חלק או"ח סי' כט). ולפ"ז לכאורה בנ"ד יש איסור מדרבנן על כל פנים.

והנה מתחלה היה נראה לומר, דאיסור אכילה קודם התפלה חל על מי שדעתו להתפלל, אבל מי שבלאו הכי אין דעתו להתפלל, או שאינו מתפלל [כגון חולה], ליכא בזה איסור אכילה קודם התפלה. ודמי לאשה שאינה רגילה להתפלל שחרית, שמותר לה לאכול בבוקר, כיון שאין זה אצלה קודם תפלה. [כמו שמבואר בסי' קו]. ומאידך אפשר לומר דשאני הכא שאדם זה עומד בחיוב תפלה, ומה שאינו מתפלל הרי עושה שלא כדין, וכיון שהוא זמן חיוב תפלה, היאך יאכל קודם התפלה. ובספר אין למו מכשול הביא משו"ת ציץ אליעזר שכתב: הני רשיעי שאינם מתפללים, האם קיים ועומד לגבי דידהו איסור תמידי של איסור אכילה קודם תפלה, ואסור לנו לסייע להם או להזמינם לאכול, בודאי שלא, אלא בכגון אלה חל האיסור שאינם מתפללים, אבל לא האיסור של אכילה, שזה חל על כאלה שדעתם להתפלל. ע"ש. אלא שיש לדון בסברתו, דמה איכפת לנו שהוא אינו מתפלל, הרי בודאי שיש עליו חיוב תפלה, וממילא אסור לו לאכול קודם התפלה. ומה שעושה איסור שאינו מתפלל, לא יהיה בשביל זה היתר לאכול בזמן תפלה קודם שהתפלל.

אמנם להלכה נקט שאין איסור להגיש לו, דאכתי איכא למימר, דאיסור אכילה קודם תפלה נלמד בגמרא מ"ואותי השלכת אחרי גויך", אל תקרי גויך אלא גאיך, אמר הקדוש ברוך הוא אחר שנתגאה זה באכילה ושתיה מבקש על הדם. ונמצא דזה שאינו מתפלל, ואינו מבקש על הדם, לא שייך בו הסברא דאחר שנתגאה זה וכו'. ותלה זאת במחלוקת האם איסור אכילה קודם תפילה הוא מדאורייתא או מדרבנן, דאי נימא דאיסור אכילה קודם התפלה הוא מן התורה, וילפינן לה מדכתיב לא תאכלו על הדם, ליכא לסברא הנ"ל, דאי אפשר ללמוד בדרך של אל תקרי גויך אלא גאיך וכו' כדי להקל באופן שאינו מבקש על דמו, דהא לא דרשינן טעמא דקרא. אמנם לפי מה דקיי"ל דהעיקר לדינא דאיסור זה אינו אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, והאיסור הוא משום שמתגאה קודם שמבקש על דמו, ניתן לומר חילוק זה ובפרט דשמא הוי בכלל הצמא והרעב שמותר להם לאכול קודם התפלה.

והוסיף עוד על פי מה שכתב הרב בית יהודה (סי' טו"ב) דאף לפי מה שכתבו הפוסקים דאף בלא עברי דנהרא שייך לפני עוור, מכל מקום היינו דוקא באיסורים של תורה, מיהו באיסורים דרבנן אין לחוש, משום דזוהי כמו גזרה לגזרה. ודלא כהרב נחלת צבי (סי' קס). וכן מבואר מדברי הרדב"ז בלשונות הרמב"ם (סי' רטו). והו"ד בספר נפש חיה (מערכת למ"ד אות ד'), ובספרו זרע יעקב. ובספר כרם שלמה (אות יא). ואם כן הכא דאיסור אכילה קודם התפלה לדעת מרן הוא מדרבנן, אם יכול להשיג האוכל ממקום אחר לדעת הרב בית יהודה אין בזה איסור מסייע, דהוי כמו גזרה לגזרה.