הלכות תפילה וזמנה חלק א

1. זמן תפילת שחרית מצוותה שיתחיל עם הנץ החמה, כדכתיב 'ייראוך עם שמש', ואם התפלל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח יצא. וזמן הנץ החמה הוא שהחמה מתחלת לזרוח בראשי ההרים. בגמ' ברכות (כו.) תנן "תפילת השחר עד חצות רבי יהודה אומר עד ד' שעות". ונפסק שם (כז.) דהלכתא כרבי יהודה והכוונה עד ד' שעות, היינו עד סוף ד' שעות. ובגמרא (כו.) הקשתה מברייתא "מצותה (של ק"ש) עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפילה, ונמצא מתפלל ביום". דהיינו קושיית הגמ' שמשמע דאין זמנה אלא עם הנץ החמה דוקא, ומדוע במשנה איתא עד חצות או עד ד' שעות? ותירצה הגמ' "כי תניא ההיא לותיקין", ופירש רש"י "לותיקין, המקדימים למצות ומחזרים לעשות דבר בזמנו ומצותו, מקדימים לאחר הנץ החמה להתפלל, וכי תנן במתניתין, למאחרים שלא יאחר יותר, שמשם ואילך עבר הזמן". והנה דעת הרא"ש (סי' א) שזמן תפילת שחרית הוא מעלות השחר כשם שמצינו בתמיד של שחר (יומא כח.), אף שעיקר המצוה הוא מהנץ, מ"מ אם התפלל בעלוה"ש יצא. וכ"כ התוספות (ל. ד"ה אבוה) בשם ר"ח, וכן משמע מהרמב"ם (בפ"ג מהלכות תפילה ה"ז). ורבינו ירוחם (נ"ג ח"ג כד:) כתב זמן תפילה משיכיר את חבירו ברחוק ד' אמות, ומצוה מן המובחר שיתפלל אחר הנץ החמה מיד. ולמד כן מהא דאיתא בברכות (ט:) שזמן תפילה לפי שיטת אחרים, הוא משיכיר את חבירו, וכו'. ובב"י כתב שצ"ל שהוא סובר דמשיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו, ומשעלה עמוד השחר, זמן אחד הוא. וכ"פ מרן השו"ע (סי' פט סעי' א').
2. כתב בפמ"ג (סי' תצד) דבחג השבועות שניעורין כל הלילה, מותר להתפלל קודם הנץ, דכשילכו לביתם בהשכמה, טורח הוא להתקבץ שנית, ומ"מ ישימו על ליבם שלא לקרוא קריאת שמע לפני זמן שמכיר את חבירו בריחוק ד' אמות, ואם שעת הדחק גדול יכול לקרוא קריאת שמע מעלות השחר. כן איתא בשו"ע (סי' נח סעי' ג'), ומשנ"ב (שם סקי"ט וסי' פט סקמ"א). וזמן זה הוא כשעה קודם הנץ. בבאה"ל (סי' נח ד"ה כמו) הביא לשיטת הפמ"ג שזמן זה הוא בערך עשירית השעה, דהיינו שש דקות אחר עלוה"ש, ובמנחת יצחק (ח"ט סי' ט') כתב דמשמע שעל שיעור זה לא חולק הבאה"ל אף שהעיר שם על המשך דברי הפמ"ג. ומ"מ המנח"י עצמו כתב דגדולי זמנינו כתבו שזמן זה הוא בין רבע שעה לחצי שעה לאחר עלות השחר. ובכה"ח (סי' יח סקי"ח) כתב שהמנהג בירושלים הוא שזמן זה הוא שעה קודם הנץ, וכ"כ בספר ארץ ישראל (להגרמ"י טיקוצ'ינסקי סי' א' אות ב' סק"ד).
3. ואם עבר והתפלל אחר ד' שעות עד חצות, אע"פ שאין לו שכר כתפילה בזמנה,  שכר תפילה יש לו. כן כתבו שם הרי"ף (יח.) והרא"ש (פ"ד סי' א) ואף שלא נפסק כרבנן שאומרים שזמן תפילה עד חצות, מ"מ אם התפלל לאחר ד' שעות, מקבל שכר תפילה. וכ"כ הרמב"ם (תפלה פ"ג ה"א). והטעם דלא גרע ממתפלל אחר שהגיע תפילת המנחה. ושיעור ארבע שעות איתא במשנ"ב (סי' רלג סק"ד ובשעה"צ שם סק"י) שלפי המג"א מחלקים את היום לשנים עשר חלקים מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ולפי הגר"א מחלקים מהנץ החמה עד שקיעתה, וכל חלק נקרא שעה, ובהלכה ברורה (סי' פט אות ח') פסק שלעניין תפילה ניתן למנות את הארבע שעות מזריחת החמה, ואין צריך להחמיר למנותן מעלות השחר, מכיון שסוף זמן תפילה הוא מדרבנן, יש להקל בזה כדעת הגר"א, והמחמיר להתפלל תוך ד' שעות מעלות השחר תבוא עליו ברכה.
4. לכתחילה צריך שיסיים תפילת שמונה עשרה בתוך ד' שעות, ואין די בכך שיתחיל שמו"ע בתוך ד' שעות, ומ"מ אם התעכב מלהתפלל עד סמוך לזמן תפילה, אפי' היה הדבר במזיד, רשאי להתפלל שמונה עשרה אם התחיל בתוך ד' שעות, אפי' כשיודע שלא יסיים תפילתו אלא אחר שיעברו ד' שעות. כן פסק בהלכה ברורה (שם אות ח') והביא לתשובות הגאונים (ליק סי' נא) בשם רבינו האי גאון, שציבור שבאו להתפלל מנחה בערב שבת עם דמדומי חמה עדיין לא בא השמש, אע"פ שאח"כ בא השמש משלים תפילתו והכין מנהגא דרבנן היכא דאיתרמי דוחק העת. והובא ג"כ בספר האשכול (ח"א עמ' נה-נו) וה"ה לתפילת שחרית. אמנם המג"א (סי' קכד סק"ד) הביא בשם דברי חמודות (ברכות פ"ד אות טו) שצריך שיסיים התפילה בתוך ד' שעות, והסכים לזה, ושכן מבואר בשו"ע (סי' רלב סעי' א'). ובאשל אברהם מבוטשאטש (קמא ותניינא סי' רלג) דחה את ראיית המג"א מהשו"ע דהשו"ע מיירי לעניין תפילת החזרה, משא"כ כשעדיין לא התפלל תפילת לחש כלל ולא קיים חובת מצוות תפילה, שפיר דמי כאשר מתחיל בזמן תפילה, אף אם נמשכת תפילתו לאחר זמן זה. ועי' תוס' (ברכות ז. ד"ה שאלמלי) בעניין שהקב"ה כועס בכל יום רגע כמימריה, והקשו, מה היה יכול לומר ברגע כמימריה, ותירצו שיאמר "כלם", אי נמי מאחר שהיה מתחיל קללתו באותו רגע היה מזיק גם לאחר זמן, ומוכח מתירוצם השני שכל שהתחיל בזמן שפיר דמי, והביא ראיה זו בערוך השלחן (סי' קי סעי' ה'), ואף שמתירוצם הראשון של תוס' משמע שצריך שיהיה הכל בתוך הזמן, ולא מהני מה שממשיך לאחר מכן, אולם בדעת זקנים מבעלי התוס' (פרשת בלק בפסוק "מה אזעום לא זעם ה'") נקטו לעיקר כהתירוץ השני של תוס'.