שצריך לסמוך גאולה לתפילה

גומר אמת ויציב עד גאל ישראל ואינו אומר אמן אחר "גאל ישראל" משום שנחשב כהפסק, ובני אשכנז נוהגים לענות אמן אחר ברכת הש"ץ ולכן יש כמה פתרונות לבני אשכנז כדי שלא יתחייבו בעניית אמן: או שיכוין לסיים הברכה יחד עם הש"ץ שאז אינו עונה אמן, או שיתחיל שמו"ע מעט קודם הש"ץ, או שהש"ץ יאמר גאל ישראל בלחש, אבל לבני ספרד אין לחוש לכל הנ"ל ואינם עונים אמן בכל גוונא. איתא בברכות (מה:) הגמ' מקשה סתירה דבברייתא אחת איתא העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח, ובברייתא שניה כתוב הרי זה מגונה, ומתרצת הגמ' לא קשיא הא בשאר ברכות הא בבונה ירושלים. ונאמרו כמה ביאורים בראשונים: התוס' בשם ר"ח פירשו דדווקא בבונה ירושלים עונה אמן משא"כ בשאר ברכות, והרא"ש (פ"ז סי' י') דכל ברכה שהיא סיום עניין כגון בונה ירושלים וישתבח עונים אחריהן אמן, והסביר רבינו יונה בטעמם משום שכשאומר בסוף הברכות מראה שכאן נסתיים העניין, אבל אם עונה אחר כל ברכה וברכה ושוב ממשיך ברכה נוספת הרי זה בור וכ"ד הר"ח ובה"ג (י ע"ד) ורבינו יונה (לג: ד"ה הא). והרמב"ם (פ"א מהלכות ברכות הי"ח) כתב דכל היכא שיש שתי ברכות או יותר צריך לענות אמן אחריהם, ולפי דבריו אף על ברכות התורה, וברכות הנהנין כשמברכים ברכה אחרונה צריך לענות אמן. ומהר"ל בן חביב ביאר דקיי"ל כהרא"ש ובתוספת, דהיינו אין מברכים אלא על סיום עניין, אמנם צריך תנאי נוסף, דאין עונים אמן אלא על ברכה שהיה אסור להפסיק באמצע בדיבור, כגון ברכת ישתבח שאסור לדבר בפסוקי דזמרה, וכן יהללוך שבסיום ההלל, וכן אחר שומר את עמו ישראל לעד, אבל לא אחר ברכות הנהנין שאפשר לדבר אחר הברכה הראשונה כל זמן האכילה, וכך נפסק בשו"ע (סי' נ"א סעי' ג'). ואחר גאל ישראל להרא"ש (פרק שלשה שאכלו סי' י') והר"ח ובה"ג (י ע"ד) שכל סיום ברכה שהיא סיום עניין עונים אמן, יש לענות אמן אחר גאל ישראל ואין בזה הפסק, וכ"כ רש"י (ד"ה הא בבונה) ורבינו יונה ז"ל (לג: ד"ה הא). אבל לשיטת הרמב"ם שאין עונה אמן אלא אחר שאומר שתי ברכות או יותר בסוף, אין לענות אמן אחר גאל ישראל, לפי שאחר ק"ש יש רק ברכה אחת בלבד. (ובב"י תמה על הטור (בסימן רט"ו) שכתב שהרא"ש היה נוהג כהרמב"ם, וכיון שהרמב"ם סובר שאינו עונה אמן אחר עצמו אלא אחר שתי ברכות דלבסוף היאך כתב הרא"ש עונה אמן אחר גאל ישראל דשחרית שאינה אלא ברכה אחת דלבסוף וכן אחר ישתבח ויהללוך? ועי' סי' נ"א בב"י שמיישב זאת).  ומסיים הב"י "ועכשיו נהגו העולם שלא לענות אמן אחר גאל ישראל, ולאו משום דסברי כהרמב"ם, דאם כן לא היה להם לענות אמן אחר ישתבח ולא אחר יהללוך, אלא טעמא משום דחשבי ליה הפסק בין גאולה לתפלה". ובסי' נ"א הביא הב"י שעל פי הזוהר נהגו שלא לומר אמן אחר גאל ישראל. והרמ"א כתב שנוהגין לענות אמן, אבל אם מתפלל לבד, אינו עונה אמן. ולכן כתב המשנ"ב (סקל"ה) שיכוין לסיים עם הש"ץ בשוה, ואז אינו מחוייב לענות אמן, או שיתחיל שמו"ע מעט קודם הש"ץ, דבזה המעט אין הקפדה כ"כ, דאין ניכר כ"כ הקדמתו. מנהג נוסף מובא בחתן סופר (ח"ב שער התפילה סוף סי' י') שהש"ץ יסיים בלחש ברכת גאל ישראל שלא יצטרכו לענות אמן, ודעת הגר"ח קנייבסקי (אשי ישראל בסוף הספר תשובה נב) שזה מנהג יפה, ובספר דעת נוטה (עמ' ש') כתב שכמדומה שכך נהגו אצל החזו"א, אמנם הגרש"ז  (הליכות שלמה תפילה פ"ז סי"ח) והגר"ש וואזנר (קובץ מבית לוי ח"ו עמ' כ"ד הערה י') ס"ל דאין זה כבוד לברכה לסיים בלחש. ומ"מ לבני ספרד בודאי שאין לענות אמן אחר הברכה כפי שכתב הב"י בשם הזוהר וכ"מ בשעה"כ (דרושי קר"ש כח סוף ע"ג) וכן ציוה המלאך המגיד לב"י, וכ"פ כה"ח (סי' ס"ו סקל"ב).

צריך לסמוך גאולה לתפילה, דהיינו אחר שחתם גאל ישראל יתחיל מייד ה' שפתי תפתח ואסור להפסיק ביניהם, בין כשמתפלל עם הנץ החמה, ובין כשמתפלל לאחר מכן או קודם לכן. כן פסק השו"ע (סי' ס"ו סעי' ח') ובגמ' ברכות (ט:) כל הסומך גאולה לתפילה אינו ניזוק כל היום כולו, והוא בן העולם הבא. וכתבו התוס' (שם ד"ה כל הסומך) שמה שאמרו שאינו ניזוק היינו כשסומך גאולה לתפילה בהנץ החמה, וכ"כ כמה ראשונים, ומ"מ כתב הב"י דאף כשמתפלל שלא בהנץ החמה צריך ליזהר להסמיך גאולה לתפילה, ואסור להפסיק ביניהם, וכ"פ השו"ע. ועי' בכה"ח (סקל"ג) שכן הוא גם על פי דעת רבינו האריז"ל. ובתלמוד ירושלמי (ברכות פ"א ה"א) למדו דין סמיכות גאולה לתפילה ממה שנאמר "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי" ונסמך לזה הפסוק "יענך ה' ביום צרה" ואמרו עוד שם, שמי שאינו סומך גאולה לתפילה הרי הוא דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על דלתו של המלך, וכשיצא המלך אליו לדעת מה מבקש, מצאו שהלך לו, וכשראה כן המלך אף הוא הלך לו.

אסור להפסיק בין גאולה לתפילה אפי' כדי לשאול מפני היראה, ומ"מ אם מתיירא שמא יהרגנו מותר להפסיק לשאול בשלומו כשם שמותר לעשות כן באמצע תפילת שמו"ע. בשלטי הגבורים (ברכות פ"ב דף ח' ע"א מדפי הרי"ף) כתב שאין להפסיק בין גאולה לתפילה אפי' מפני היראה אלא אם מתיירא שמא יהרגנו, והובא במג"א (סק"י), ומ"מ כתב במחצית השקל (סק"י) ופמ"ג (אשל אברהם שם) ומשנ"ב (סקל"ט) דאם מתיירא שמא יהרגנו מותר להפסיק כשם שמותר להפסיק בשמו"ע. וכ"פ בהלכה ברורה (אות לא).