עניית אמן אחר ברכות קר"ש של ש"ץ

1. הרוצה לצאת ידי חובה בברכות קריאת שמע על ידי שומע כעונה, ששומע מהש"ץ ועונה אמן, מעיקר הדין יכול לעשות כן, ולכתחילה ראוי לכל אחד לומר הברכות לבדו ולא לסמוך על הש"ץ. כתב הרא"ש בתשובה (כלל ד' סימן יט) ברכת יוצר אור וערבית, אני אומר עם השליח ציבור בנחת, כי אין אדם יכול לכוין תדיר עם הש"ץ בשתיקה, וגם אם היה מכוין לדברי שליח ציבור בשתיקה ובאמצע הברכה היה פונה לבו לדברים אחרים הרי הפסיד הכוונה, כי הפסיק באמצעיתה, אבל כשאדם קורא בפיו, אף אם קורא מקצתה בלא כוונה יצא, וכשאני מגיע לסוף הברכה, אני ממהר לסיים לענות אמן אחר ברכת החזן".  וכמה הלכות נלמדות מדברי הרא"ש הללו ויבוארו אחת לאחת אי"ה. הראשונה – שהרא"ש לא סמך על הש"ץ לשמוע ממנו הברכות ולצאת ידי חובה, והטעם כתב הב"י ולשתוק לגמרי בכל הברכה ולשמעה מפי שליח ציבור כדי לענות אחריו אמן, היה חושש שמא באמצע הברכה היה פונה לבו לדברים אחרים, ונמצא שהפסיד הברכה. ומאידך אם קורא בפיו אף אם קרא מקצתה בלא כוונה יצא כדאמרינן בפרק שני דברכות (יג:) עד כאן מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך קריאה בלא כוונה ואמרינן בירושלמי (ברכות פ"ב סוף ה"ד) מחזיקנא טיבותא לרישי דכי מטא למודים כרע מנפשיה ע"כ ותלמידי רבינו יונה (ברכות לה. ד"ה ובר"ה) כתבו  שרבינו יונה היה נוהג בראש השנה ויום כיפור לומר את כל הברכות עד שמגיע לחתימת הברכה ואז היה שותק ושומע את חתימת החזן ועונה אמן. והקשה ע"ז הב"י מה הועיל בזה שאמר כל הברכה, הלא כל שאינו חותם בפיו, אם באמצע הברכה פנה לבו לדברים אחרים הוי הפסקה, לכן כתב דהנהגה זו שייכת רק לרבינו יונה שלא היה חושש שיפנה לבו לדברים אחרים. ועוד תירץ דראש השנה ויוה"כ שונים מכל השנה דבימים אלו הש"ץ מוציא יד"ח ובשאר הימים אינו מוציא. ומקשה הב"י על הרא"ש דמשמע מיניה שאם לא היה חושש שמא יפנה לבו לדברים אחרים לא היה מברך בפיו כלל אלא היה סומך לצאת בשמיעתו משליח ציבור, וקשה דהא בראש השנה (לה.) איתא דאין שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן אלא בברכות ראש השנה ויום הכיפורים בלבד. וכ"פ הרא"ש (ר"ה פ"ד סי' יד) שרק בברכות ר"ה ויו"כ הש"ץ מוציא משום שאינם בקיאין, משא"כ בשאר ימות השנה אינו מוציא דהא רובם בקיאים? ותירץ על פי דברי הרוקח שכתב בסימן רי"ח בראש השנה ויום הכיפורים דאוושי ברכות, שומע מפי שליח ציבור כל התפלה ויוצא, אמנם אף בזה עדיף לא לצאת יד"ח, ולאומרו בנפרד, משום דתפילה רחמי נינהו, אבל ברכת אהבת עולם דאית בה רחמי דתורה, מצוה לשמוע. וזה שאמר הרא"ש שהיה חפץ לשמוע הברכות מהש"ץ אלא שחשש שלא ישים ליבו כל הזמן ולכן אמרם בעצמו. ולכן מסקנא דדינא שמעיקר הדין יצא יד"ח, אלא שראוי לומר בעצמו, וכ"פ בהלכה ברורה (סי' נט אות יג והלאה).
2. הא דאמרנו שיצא ידי חובה בשומע כעונה, זה בתנאי שהתמלאו שני תנאים: א) שיכוין לברכות מתחילה ועד סוף וישמור מחשבתו שלא יסיח דעתו כלל אפי' באמצע הברכה. ב) אין הש"ץ מוציא ידי חובה, אלא אם יש שם עשרה ובלאו הכי אינו מוציאו. ודווקא בברכות קר"ש ותפילה, צריך שיהיו עשרה כדי להוציאו, אבל בשאר ברכות אין צריך עשרה כדי להוציא את חבירו. התנאי הראשון הוא עפ"י מה שכתב הרא"ש בתשובה הנ"ל. והתנאי השני הוא על פי הדרכ"מ (שם אות א') על  פי הרבינו יונה שאם אין עשרה אין מוציא ידי חובה. וכתב המג"א (סק"ה) דדווקא בקריאת שמע ותפילה בעינן עשרה כדי להוציאו ידי חובה, אבל בשאר ברכות, לכולי עלמא אין צריך עשרה כדי להוציא את שאינו בקי. וכ"פ בשו"ע הגר"ז (אות ד') וכה"ח (סקכ"ז).
3. מנהג הספרדים שאינם עונים אמן אחר ברכות קר"ש לא ביוצר אור ולא אהבת עולם וכו' וכן בערבית, ומנהג האשכנזים שעונים אמן אחר כל הברכות, שמקדימים את הש"ץ במעט ועונים אמן אחריו. דין זה הוא מחלוקת מרן ורמ"א (סי' נט סעי' ד') ומקור הדין מתשובת הרא"ש הנ"ל שהיה מקדים לסיים קודם הש"ץ ועונה אמן אחר ברכתו, וכתב הב"י שהסיבה שהיה ממהר לסיים קודם הש"ץ, מפני שהיה רוצה לענות אמן אחר ברכות ק"ש של הש"ץ, ולענות אחר ברכות עצמו אי אפשר כמ"ש בברכות (מה:) דהעונה אמן אחר ברכותיו הרי זה בור. אמנם רבינו יונה (לג: ד"ה ולענין) כתב בשם ר"מ (ברכות פ"א פי"ז) שאין לו להפסיק כלל, דכיון שאומר הברכות על ק"ש, אין לו להפסיק בין הברכה והדבר שמברכים עליו, וכ"פ הרמ"ה והרמב"ן ז"ל. ובטעמו של הרא"ש כתב הב"י משום שברכות קר"ש לא נתקנו על ק"ש, שהרי אין אנו מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו על ק"ש, ולכן כשעונה אמן לא הוי הפסק. תירוץ נוסף כתב שאין להחשיב זאת כהפסק אלא כשעונה אמן אחר ברכת עצמו, אבל כשעונה אמן אחר שליח ציבור לא הוי הפסק. וסיים הב"י ומכל מקום לא נהגו העולם כדברי הרא"ש ואינם עונין אמן כלל אחר שום ברכה מברכות ק"ש אלא אומרים עם שליח ציבור מלה במלה כל הברכה וחתימתה ושוב אין להם לענות אמן דא"כ הוה ליה עונה אמן אחר ברכותיו. ושכן כתב מהרי"ק בשורש מ"ב (מהד' י - ם שורש לא). וכ"פ מרן בשו"ע והרמ"א פסק כהרא"ש שיש לענות אמן. ומ"מ כתב הכה"ח (סקכ"ו) דלכתחילה טוב שיאמר עם הש"ץ מילה במילה ויסיים עימו את הברכה יחד, ובכה"ג אף לדעת הרא"ש אין לענות אמן.