היוצא לדרך מאימתי יכול לקרוא קריאת שמע

1. בשעת הדחק כגון שהיה משכים לצאת לדרך למקום סכנה, או כגון שהיה יוצא בשיירה, ולא ימתינו לו כלל בני השיירה כדי שיעמוד ויקרא קר"ש ויודע שכאשר יגיע זמן קריאת שמע לא יוכל לכוין כלל בקריאתה, ואפי' בקריאת פרשה ראשונה, ואפי' עד "על לבבך", רשאי להקדים אמירת קריאת שמע אפי' קודם זמן משיראה את חבירו בריחוק ד' אמות ויכירנו, כל שעלה עמוד השחר. בגמ' ברכות (ח:) תניא רבי שמעון בן יוחי אומר פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים בלילה, אחת קודם שיעלה עמוד השחר, ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר, ויוצא בהם ידי חובתו, אחת של יום ואחת של לילה. ומובא שם בגמ' הטעם שכיון שיש אנשים שקמים משנתם לאחר עלות השחר, נחשב כקריאה ביום, ושפיר קרינן ביה ובקומך. ועוד שם אמר רב אחא בר חנינא אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כרשב"י. אמנם נקטו הפוסקים דהיינו דווקא בדיעבד, וכ"פ הרי"ף (ב:) דדווקא בדיעבד או בשעת הדחק כגון שמשכים לצאת לדרך וכיוצא, אבל לכתחילה לא. וכ"כ הרמב"ם (פ"ז הי"ב) והרא"ש (פ"א סי' ט') בשם הרשב"א, דהא דאמרינן שיכול לקרותה משעלה עמוד השחר, היינו דווקא ביוצא לדרך במקום גדודי חיה ולסטים שלא יוכל לעמוד ולכוין אפי' פרשה ראשונה, ואפי' עד על לבבך ולכן מתירים לו לקראות משעלה עמוד השחר.

וברשב"א הקשה דבמסכת יומא (לז:) איתא דהקורא עם אנשי משמר לא יצא מפני שהם מקדימים, והלא אנשי משמר בודאי קוראים לאחר עלות השחר ומדוע אינו יוצא יד"ח? ותי' ג' תירוצים: א) ההיא דיומא לא להלכה. ב) לא יצא היינו למצוה מן המובחר. ג) מיירי במי שקרא כנ"ל אבל לא היתה שעת הדחק. וכ"פ מרן. וכתב המשנ"ב (סקי"ד) דמיירי דזמן הליכתו עם השיירה באופן שימשך עד אחר שיעבור זמן קר"ש.

1. אדם היוצא לדרך וצריך להתפלל מוקדם כנ"ל יכול אף להניח תפילין בעלות השחר, אך לא יברך עליהם, דאין לברך על תפילין אלא עד שעה זמנית קודם הנץ החמה, כמ"ש בסי' יח (סעי' ו') ומ"מ אם מתפלל מוקדם מחמת שצריך להקדים לעבודתו וכדו', או שהיה ניעור כל הלילה וכעת מתפלל מוקדם, עדיף להניח התפילין בין ישתבח ליוצר כאשר מגיע הזמן שמכיר את חבירו בריחוק ד"א. (ע"פ הביאור הלכה ד"ה זמן, וכ"כ בהגהות איש מצליח על סעי' ג' מס' 2).
2. אם קראה משעלה עמוד השחר אעפ"י שלא היה אנוס יצא בדיעבד, ודווקא שאינו רגיל לעשות כן אבל אם רגיל לעשות כן אינו יוצא ידי חובה, וכל שקורא אותה מיד בעלות השחר יותר מפעם בחודש נחשב לרגיל לעשות כן, וצריך לחזור ולקרותה. כן פסק השו"ע (סי' נח סעי' ד') והטעם דכיון שמקצת אנשים קמים באותו הזמן שפיר קרינן ביה ובקומך, ובדיעבד העמידוהו על דין תורה. וכתב הטור דהא דיצא היינו באינו רגיל לעשות כן, וכתב ב"י פשוט הוא שכיון שלא התירו כן אלא בדיעבד או בשעת הדחק אין לאדם להיות רגיל לעשות כן שלא מדוחק עכ"ל. וכתב הב"ח דהקורא בכל יום לא יצא בדיעבד וצריך לקרותה פעם שניה כדי שלא יהא רגיל בכך, אבל באקראי בעלמא פעם אחת בחודש יצא בדיעבד, וכתב הב"ח דהכי נקטינן, והביאו שכנה"ג (בהגב"י סי' נח אות ז'), א"ר (אות ח') מאמ"ר (אות ד') ומדברי הפר"ח (אות ד') וברכ"י (אות ו') משמע דאם קראה שני ימים משעלה עמוד השחר זה אחר זה, הוי רגיל, ותו לא מיקרי דיעבד וצריך לחזור ולקרותה. והביאם כה"ח (סק"כ).
3. זמן עלות השחר הוא שעה וחמישית (שבעים ושתים דקות) בשעות זמניות קודם הנץ החמה. בגמ' פסחים (צד.) נחלקו אם יש בין עלות השחר לבין נץ החמה שיעור ד' מילין או ה' מילין, ונפסק כמאן דאמר ד' מילין.

וברמב"ם (פירוש המשניות פ"א מ"א) כתב שעלות השחר הוא האור הנוצץ בפאתי מזרח קודם עלות השמש בכדי שעה וחומש. הרי מבואר בדעת הרמב"ם ששיעור מיל הוא ח"י דקות, וכ"כ רבינו סעדיה גאון בסידורו (עמ' כט) הראבי"ה (ח"א ריש ברכות) תה"ד (סי' קכג) ועוד. אלא שהרמב"ם סותר עצמו בפירוש המשניות לפסחים (פ"ג מ"ב) כתב ששיעור המיל הוא שני חומשי שעה, וכ"ד רבינו עובדיה מברטנורא, (פסחים שם) ומג"א (סי' תנט סק"ג) וגר"ז (שם סעי' י') ועוד. ושיטת הגר"א דשיעור מיל הוא עשרים ושתים דקות וחצי. אמנם לעניין הלכה יש לנקוט כדעת מרן שפסק ששיעור מיל הוא שמונה עשרה דקות, ויש להורות כן בין להקל ובין להחמיר, ויש לוחות בזמנינו שמחשבים את עלות השחר כדעת הגר"א ולפי זה זמן עלות השחר הוא תשעים דקות קודם הנץ, ויש כמה מעדות אשכנז שנהגו כוותיה, אמנם למנהג הספרדים בודאי שאין לסמוך על זה, ובפרט לעניין ברכות קר"ש ותפילה אין לסמוך על זה דהוי חשש ברכה לבטלה, וכ"פ בהלכה ברורה (סי' נח אות ט')

​