האם שיער אדם מותר באכילה? הרב אברהם בטאט

שאלה:

האם שיער אדם מותר באכילה.

ומעשה שהיה באחד שסיפר שערות ראשו, וטרם שחפף ראשו, ניגש אל צלחת האוכל, ונפלו שיירי שערות מראשו לתוך התבשיל, כמובן שהלה הוציא מהצלחת מה שנגלה לעיניו, רק חושש שמא נשארו עוד שערות באוכל. ושואל אם מותר לו לאכול התבשיל.

תשובה:

שערות שנפלו בתבשיל אינם אוסרים המאכל, ומותר לאכלו.

מקורות:

הנה בשר אדם אסור באכילה, וכמו שפסק הרמ"א (יורה דעה עט, א) וז"ל: בשר אדם אסור לאכלו מן התורה. ועיין ערך השלחן (שם, ס"ק א) שהביא דעות הראשונים האם הבשר אסור מהתורה או מדרבנן. ובכה"ח (שם, ס"ק ט) כתב: על כן יש להחמיר. וכן כתב בספר בן איש חי (שנה שניה, אמור, סעיף ה): בשר האדם אסור לאכלו מן התורה, ואף על גב דיש אומרים דאיסורו מדרבנן ואם פירש מותר, העיקר כדברי האוסרים בכל גוונא וכו'. עיי"ש. וכן פסק בהליכות עולם (חלק ו עמ' רכא). ועיין ערוך השלחן (יו"ד עט, ח-יג).

מעתה יש לדון מה דין שערות האדם, האם אסורות באכילה כדין בשר האדם.

כתב הרמב"ם (מאכלות אסורות ד, יח) וז"ל: האוכל מנבלה וטריפה או מבהמה וחיה הטמאים, מן העור ומן העצמות ומן הגידים ומן הקרנים ומן הטלפים, ומן הצפרנים של עוף ממקומות שמבצבץ משם הדם כשיחתכו, ומן השליא שלהן, אף על פי שהוא אסור הרי זה פטור, מפני שאלו אינן ראויין לאכילה, ואין מצטרפין עם הבשר לכזית. ע"כ.

ויש להסתפק בדבריו אם כוונתו לומר שאסור מהתורה אלא שאין בזה מלקות, או שאסור רק מדרבנן. ועיין מגיד משנה כאן, ובמגיד משנה מאכלות אסורות פרק ח הלכה ה. ובשו"ת משנת רבי אהרן (קוטלר, ח"א יו"ד סימן טז ויז).

אלא שבשו"ת אחיעזר (חלק ג סימן לג ס"ק ה) כותב חילוק בזה, וז"ל: מה שכתב הרמב"ם הנ"ל "מן העור והעצמות והגידין וכו', אף על פי שהוא אסור הרי זה פטור" היינו בעצמות הרכין או שיש בהם מוח, אבל בעצמות הקשים והיבשים בודאי גם איסורא ליכא, וכן הוא במשנה בפרק העור והרוטב (חולין קיז, ב) ופירש"י: שיש בהם מוח ואינם מצטרפים לכזית להשלים שיעור נבילה לטמא, דזה ילפינן מדרשא "דנבלתה", וא"כ פשוט דעצמות שנתיבשו אין בהם חשש איסור כלל.

 עוד הביא האחיעזר מש"כ התוס' עבודה זרה (סט, א ד"ה ההוא) וז"ל: יש לתמוה עכשיו היאך אנו אוכלים דבש דבורים, והלא רגלי הדבורים מעורבים בדבש, ואף על גב דהוי פגם, מ"מ השרץ עצמו דאיפגם מיתסר לכולי עלמא. לכן נראה לר"ת, דודאי רגלי הדבורים כיון דעצמות בעלמא נינהו מותרים, דהא העצמות טהורים, דתנן (ידים ד, ו) עצמות החמור טהורות, ורגלי הדבורים כעצמות החמור וכו', ולענין אכילה שפרי דמי. עיי"ש. [וכ"כ הר"ן (ע"ז לב, ב). וע"ע פרי חדש (יו"ד פא, ס"ק כז) וערוך השלחן (שם, סעיף יב)].

וע"ע בתשובת ר' יחזקאל אברמסקי שנדפסה בשו"ת ציץ אליעזר (הקדמה לחלק ד) שכתב: ולפי האמור הא שכתב הרמב"ם "האוכל וכו' ומן העצמות... ומן השליא שלהן אף על פי שהוא אסור הרי זה פטור" היינו בעצמות הרכות דומיא דשליא ודומיא דצפרנים של עוף ממקומות שמבצבץ שם דם כשחותכים אותו, ואז הן אסורות מפני שיש בהן טעם, אבל העצמות עצמן לא נכללו בנבלה ובטמאה ואינן מצטרפות לכזית וכו'. עיי"ש. ובהערה שם (ס"ק ג) ציין בעל הציץ אליעזר לתשובת האחיעזר הנז'. וע"ע ערוך השולחן (יורה דעה כט, יח) שכתב: וקרנים וטלפים וצפרנים בראשם במקום שאין הדם מבצבץ, לא שייך עליהם תורת אוכל כלל, וגם איסור אין בזה. כן משמע בגמ' חולין (קכא, א). ע"ש.

וע"ע בתשובת האחיעזר שם שכתב: בעצמות יבשות אין שום חשש, דהא עצמות האיסור מצטרפים עם ההיתר לבטל האיסור כמבואר ביו"ד (סימן צט, א).

וז"ל מרן השו"ע: חתיכת נבלה שיש בה בשר ועצמות שנפלה לקדירת היתר, עצמות האיסור מצטרפים עם ההיתר לבטל האיסור, וכו'.

ועיין שו"ת יביע אומר (חלק ח יורה דעה סימן יא) שכתב: והנה אמת נכון הדבר שאין בעצמות איסור כלל אפילו מדרבנן, וכמ"ש הטור ומרן הש"ע ביו"ד (צט, א): חתיכות נבלה שיש בהן בשר ועצמות שנפלו לקדירת היתר עצמות האיסור מצטרפים עם ההיתר לבטל האיסור. ומסתימת הטור ומרן הש"ע מוכח, שאין הבדל בין עצמות קשים לעצמות רכים, לעולם עצמות האיסור מצטרפים עם ההיתר לבטל האיסור. וכמ"ש כן המנחת יעקב (כלל פה אות נ) בדעת הטור שסתם דבריו. וכ"כ בכף החיים (סימן צט ס"ק ב). ומוכח דס"ל שאין איסור כלל אפילו בעצמות הרכים. וכן מוכח מדברי הרשב"א בתורת הבית (דף צו ע"ב) שכתב, שלפי מה שאמרו (חולין צח, ב) מאן דאמר בששים דיליף מזרוע בשלה, ס"ל בשר ועצמות בהדי בשר ועצמות משערינן, משמע לכאורה שעצמות האיסור מצטרפים עם האיסור לאסור את ההיתר, דהא בשר ועצמות משערינן, ואילו בירושלמי (תרומות פ"ה ה"ט) משמע שקליפי האיסור מצטרפים עם ההיתר לבטל האיסור, ונ"ל דהא דאמרינן בשר ועצם בהדי בשר ועצם משערינן, אסמכתא בעלמא היא לשעורי ששים בעלמא, הילכך עצמות וקליפין של איסור מצטרפין עם ההיתר לבטל האיסור, וא"צ לומר שקליפין ועצמות ההיתר מצטרפין להיתר וכדמסיק בירושלמי. והוסיף עוד במשמרת הבית שם, שבעל כרחך השיעור שהזכירו בגמ' כעין אסמכתא הוא, שאם לא כן עצמות של איסור היאך אפשר שיצטרכו שיעור לבטלם ולהתירם, והלא הם עצמם אין בהם איסור, ומה אנו צריכים לבטלם, ואי בעצמות שיש בהם מוח כבר כתבנו (בתורת הבית) שהמוח מצטרף לאיסור, אבל גוף העצמות איזה לחות יש בהם שנצטרך לבטלם וכו'. ע"כ. וכ"כ הר"ן (חולין צח, ב), שעצמות וקליפין שאינם אסורים אפשר שמצטרפין עם ההיתר לבטל האיסור. והובא בבית יוסף (ר"ס צט). ומוכח שחולקים על הרמב"ם שסובר שיש איסור בעצמות. ובשו"ת מהרלב"ח (סימן פח, מו ע"א) כתב, שנראה בבירור שדעת הרמב"ם עצמות האיסור מצטרפים עם האיסור, ועצמות ההיתר מצטרפים עם ההיתר, וכמו שאמרו בגמ' (חולין צח, ב) מאן דאמר בששים ס"ל בשר ועצמות בהדי בשר ועצמות משערינן, וכן ראוי להורות לענין מעשה לכתחלה, כי הוא דעת הרבה מהפוסקים. ע"כ. וכו'. ונמצא שיש מחלוקת בעצם הדין אם יש איסור בעצמות האיסור, ודעת הרשב"א והר"ן שאין איסור כלל בעצמות ואפי' מדרבנן. ולפי דעת מרן הש"ע שקבלנו הוראותיו אפי' עצמות רכים אין בהם שום איסור אפי' מדרבנן, וכמבואר בהרשב"א והר"ן. עיי"ש.

לאור הנ"ל שעצמות הקשות לכו"ע מותרים באכילה, נראה פשוט ששערות בהמה טמאה או נבלה וטריפה, דינם כעצמות יבשות וכרגלי הדבורים שאין בהם איסור כלל.

וראיתי תשובה להרב ל.י. מישיבת כ.ר. תכב"ץ (שאלה מס' 13436) שכתב בזה"ל: שיער אדם אסור באכילה, וכן שיער של בעל חי טמא אסור באכילה. וכמו שבשר אדם אסור, כך שיער אדם אסור וכמו שכתב לנכון בשו"ת אבני נזר (אבן העזר סימן שלב). ומה שנראה מדברי כף החיים (יו"ד סימן עט ס"ק יא) ששיער מותר, לעניות דעתי הוא תמוה דאיך למד משיער מת לשיער חי, דאין הכי נמי ששיער מת אסור בהנאה ושיער חי מותר בהנאה, אבל מנין שהוא מותר גם באכילה. וכל זה כמובן בשיער חי, אבל בשיער מת השולחן ערוך (סימן שמט, ב) פסק דאסור אף בהנאה. ושיער בעלי חיים שמא אסור מדין היוצא מן הטמא טמא וכמו שמבואר באבני נזר (שם). עכת"ד.

ולענ"ד מה שסמך הוראתו על דברי האבני נזר אינו ענין לנד"ד.

וזת"ד דברי האבני נזר (אבע"ז סימן שלב): יש לעיין בשערות אדם לסת"מ מהו. ונראה דלדעת הרמב"ם ז"ל דאיסור אכילת בשר אדם בעשה, אסור, משום למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך. וכו'. שהרי בשבת (כח, ב) מקשה אדר' יוסף דאמר לא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה בלבד, דבעי למימר דלתפילין מקשה דמלמען תהיה תורת ה' בפיך נפקא, ומשני לא צריכא אלא לעורן. כלומר דלא כתיב ביה מידי. ומקשה הא נמי הלכה למשה מסיני דהא אמר אביי שין של תפילין הלכה למשה מסיני, ומשני לא צריכא אלא לשערן, ומקשה הא נמי הלכה למשה מסיני שיהיו נכרכות בשערן. ופירש"י: מן הקלף כלומר בשל טהורה. הרי דאף דבשערות לית בהו אותיות ולא נתמעטו מקרא דלמאן תהיה תורת וגו', מ"מ כיון דקלף בהמה טמאה פסול השערות נמי פסולין, ה"נ בשערות אדם כיון דעור אדם פסול דעור לאו יוצא מן האדם רק גוף האדם, השערות נמי פסולין. אך לדעת הרמב"ן דבשר אדם מותר מה"ת יש לומר דשערות אדם כשרין, וכו'. עיי"ש.

ותחילה אומר שאין דברי האבני נזר מוסכמים, דעיין בשו"ת בשמים ראש (כסא דהרסנא סימן יט אות ב) שכתב: אמר מהר"ש ז"ל דשער אדם כשר לכרוך בו שלא נתמעט אלא בהמה טמאה בלבד, ועל אדם לא שייך שאינו מין המותר בפיך וכו'. ונראה מה דאין לוקחים אותו משום דקליש ואינו מתקיים, אבל מי ששער זקנו חזק יכול ליקח ממנו. וכו'. עיי"ש. והביאו בחידושי רעק"א (סימן לב סעיף מד), והמהרש"ם בספר דעת תורה (שם).

וע"ע בספר מאיר עיני סופרים (סימן יח סעי' ח) בביאור עיטור סופרים (שם ס"ק ג) שכתב: שער אדם כשר לכרוך בו וכו'. וציין לכסא דהרסנא הנז'. גם בספר אמרי שפר (כלל יח אות ב) כתב: ואם אין לו שער לא של עגל ולא של בהמה ולא של שור, אזי יקח משער זקנו בשעת הדחק וכו'. ומה שאין לוקחין שער אדם לכתחילה בתמידיות הוא משום דקלושין הן ואינם מתקיימים. עיי"ש. וציין להנ"ל.

אולם מהרי"מ שטרן בספר משנת הסופר (עמ' רנג, חלק ביאור הסופר, ד"ה מבהמה) כותב על הנ"ל: דבר תמוה וזר הוא לומר כן, וכידוע שכסא דהרסנא הוא לא בר סמכא והרבה ערערו עליו. ולגוף הדבר, עיין רמב"ם (מאכ"ס פ"ב ה"ג), ומשנה למלך ושער המלך (מאכ"ס פ"ח ה"א) ומנחת חינוך (מצוה ג) וכו'. עיי"ש.

ואכן יש סייעתא לדבריו מהאבני נזר הנז'. אלא שתמהני שלא זכר לדברי רעק"א והמהרש"ם שהביאו דבריו, ואם היה דבר זר כל כך האיך גאוני עליון הביאוהו בשתיקה. וצ"ע.

אך עדיין לענ"ד אין ללמוד מכאן דשער אסור באכילה, דמה שממעטים שער משום "מותר בפיך" היינו דמה שאמרו הלכה למשה מסיני דנכרכין 'בשערן' ולא אמרו 'בשער' למדנו ששערות הכריכה צריכות להיות ממין הקלף, וכמ"ש לבאר השפת אמת (שבת כח, ב) וז"ל: נכרכים בשערן, וקשה מ"מ טהורות לא גמירי. וי"ל דרש"י רמז בלישניה לתרץ, מדקתני בברייתא 'בשערן' דהו"ל למיתני 'בשער' אלא ודאי הפירוש בשערן של מין העור שהפרשיות כתובות בהן. ע"כ. הרי דמה שצריך שיהיה מותר בפיך הכוונה שמין הקלף יהי מותר בפיך, ורק ממין זה לוקחים השער, וה"ה לגידין, ואף אם אין בהם איסור אכילה מהתורה, מ"מ אינו יכול ליקח גידין ושערות מבהמה טמאה, רק ממין שיכול לעשות מהם קלף.

וכן בהיפך, אם רוצה ליקח גיד הנשה האסור באכילה אבל הוא של בהמה טהורה, מותר, וכמ"ש בתורת חיים (סופר, סימן לב ס"ק קיב) וז"ל: אלא ודאי מדשתקו כל הפוסקים מזה מוכח דגיד הנשה כשרים הם דשפיר הוה ממין המותר בפיך. עיי"ש. וכ"כ בשו"ת מהרש"ג (ח"א סימן כד). ועוד. הרי לך שאף שהגיד אסור באכילה ואינו מותר בפיך התירו להשתמש בזה, מצד שבא ממין הקלף המותר בפיך, ומוכח שאין הנדון אם הגיד או השער מותר באכילה, אלא אם הוא בא ממין המותר באכילה, וכל שבא ממין המותר באכילה גם גידו ושערו מותר. מימלא לגבי אדם, כיון שנקטינן שבשר אדם אסור באכילה, שוב אין אפשרות ליקח משערו ולכרוך בו התפילין. אבל לעולם אין מכאן שום ראיה לאסור שיער באכילה. [אע"פ שבהלכה ברורה (סימן לב ס"ק תקנד) העלה להחמיר בדין גיד הנשה, מ"מ עכ"פ מדברי הפוסקים המקילים בזה מוכח כמו שכתבנו. ועכ"פ ראיה מדין זה ליכא. ודו"ק].

ומה שכתב הרב הנז' להשיג על הכה"ח (סימן עט ס"ק יא), הנה עיין בשו"ת חיי הלוי (חלק ה יו"ד סימן סה ס"ק ד) שג"כ תמה בזה על הכה"ח, והיינו על מה שמבואר בדבריו שעור האדם אינו אסור מחיים. אבל על שער שפיר קאמר הכה"ח שנאסר לאחר מיתה ולא מחיים. ומה שדקדק דהיינו בהנאה, היינו משום שלא שייך לפסוק בשו"ע דשרי באכילה כיון שאין השער בר אכילה, לכן כתב השו"ע הדין בענין הנאה.

ומה שכתב בסוף דבריו שיש לאסור מדין היוצא מן הטמא טמא, צ"ע דא"כ גם עצמות נאסור מזה הטעם, ולעיל הוכחנו שהם מותרות באכילה.

עוד יש להוסיף בזה מש"כ בשו"ת תורה לשמה (סימן ריג) וז"ל: צפרנים שנפלו לתוך הקדרה של תבשיל בהיותה רותחת על האש, ואח"ך חפשו אחריהם ומצאום וזרקום, אם התבשיל נמאס בכך, מאחר שהרתיחו הצפרנים בתוכו, ואם יש בזה משום בל תשקצו. והשיב: איתא בגמרא מועד קטן (דף יח), ש"מ צפרנים אין בהם משום מיאוס וכו'. ע"ש. וא"כ למדנו דאין בהם משום מיאוס. מיהו בעל נפש לא יאכל תבשיל זה כי מאחר דרוח רעה שורה עליהן טוב ליזהר. עיי"ש. ואם איתא, היה לאסור התבשיל מדין שאינו מותר בפיך, ומ"ש שערות מצפרנים.

לכן להלכה יש להתיר שערות אדם באכילה, לא מבעיא למתירים לכרוך תפילין בשער אדם דחשיב מותר בפיך אלא אף לאוסרים יש לומר שדין שערות כדין עצמות בעלי חיים טמאים שהתיר ביביע אומר הנ"ל, וכמ"ש בכה"ח (יו"ד סימן עט ס"ק יא) בפשיטות. וכל מה שאסרו הוא רק לענין תפילין. וכמו שנתבאר. ולכן אין לחוש כלל לתבשיל שנפלו בו שערות, דאף אם יאכל מהם אין בזה חשש. ואין צריך לומר שאם הוציאם מהתבשיל שאין אוסרים כלל ועיקר.