האם מותר לקשור את הסכך באזיקונים? - הרב אברהם בטאט

שאלה:  

האם מותר לקשור את הסכך באזיקונים.

תשובה:

אם הסכך עומד ברוח מצויה גם ללא האזיקונים, מותר לקושרו, היות וכל הקשירה היא כדי שאם תבוא רוח שאינה מצויה לא יעוף הסכך. אך יש להשים לב, שבזמן שיש רוח שאינה מצויה שיכולה להעיף את הסכך אילו לא היו בו אזיקונים, אין לעשות בסוכה דברים החייבים סוכה, כגון: שינה, ואכילת פת.

מקורות:

כתב מרן בשו"ע (או"ח סימן תרכט סעיף ח): לחבר "כלונסאות" הסוכה במסמרות של ברזל או לקשרם בבלאות (פירוש חתיכות של בגדים בלוים) שהם מקבלים טומאה, אין קפידא.

ובמשנ"ב (ס"ק כו): זה מותר לכו"ע אפילו למאן דאוסר להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה, כיון שאין סומך הסכך על המסמרים, אלא שמחזיק בהם הכלונסות המעמידים להסכך. ומטעם זה ג"כ מותר לקשרם להכלונסאות בבלאות או בחבלים של פשתן. ואין הכי נמי דלקשור "הסכך עצמו" בכלונסאות בחבלים, ראוי ליזהר לכתחילה כיון שקושר הסכך עצמו בדבר המקבל טומאה.

ועיין בשו"ת שבט הלוי (חלק ו סימן עד) שכתב: הנה בענין מעמיד, אף על פי שדיעבד כשר גם במקבל טומאה, מ"מ לכתחילה חוששין כמבואר בשו"ע ופוסקים, ובענין זה אין הבדל בין מקבל טומאה לשאר דברים שאין מסככין בו כמו ניילון וכיו"ב, וכדמוכח משאלת הראשונים במה שאנו סומכין הסכך על כותלי הבית, והסברא מחייבת כן. וכו'. גם בשו"ת אבני ישפה (ח"א סימן קכ) כתב, שדין מעמיד קאי לא רק על דבר המקבל טומאה, אלא ה"ה בכל דבר שפסול לסיכוך, גם אם לא מקבל טומאה. ולכן כתב שאין לקשור הסכך בחוטי ניילון. וע"ע בספר ברית הלוי (מחפוד, ח"א סימן עו אות ד) שכתב: המחמיר שלא להעמיד בדבר המקבל טומאה, הוא הדין שלא יעמיד בדבר שפסול לסיכוך אף שאינו מקבל טומאה כגון חוט ברזל או אזיקונים. וע"ע בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סימן מה, אות ג, ס"ק ב), ובספר מקראי קודש (הררי, פ"ד סעיף מב), ובספר הליכות מועד (מלכא, עמ' קפג). [ועיין להלן שיש חולקים].

אולם כל הנ"ל דוקא כשהסכך עומד רק ע"י האזיקונים. אבל אם ה'סכך' או ה'מחצלת' עומד על קורות הסוכה ומחזיק את עצמו, אלא שחושש שתבוא רוח שאינה מצויה ותעיף את הסכך ולכן קושרה באזיקונים, מותר לעשות כן.

וכן נראה להוכיח מדברי החזו"א (סימן קמג ס"ק ב) שכתב וז"ל: ולכן לדידן שאנו נוהגים להחמיר בדין העמיד הסכך בדבר המקבל טומאה כדעת הרמב"ן והר"ן, אין לקבוע הכלונסאות במסמרים, ומיהו דוקא אם הכלונסאות אינם נסמכים על הכותל, אלא המסמר משלבו אל הכותל, אבל אם הכולנס נסמך על הכותל ומחזקו במסמר שלא ישמט ממקומו בשעת עריכת הסכך עליו, לית לן בה, כיון שעומד בלא המסמר. ע"כ. ואף שכתב זאת ב'כלונסות' ולא ב'סכך', היינו לשיטתו שגם 'כלונוסות' אסור להעמידם בדבר המקבל טומאה כיון שהם חלק מהסכך, ועם כל זה, בכהאי גוונא שעומד בפני עצמו התיר לחזקו במסמר. נמצא שהוא הדין לדידן דלא אסרינן מעמיד רק ב'סכך', מ"מ כל שעומד בפני עצמו שפיר דמי. ופשוט.

ויפה כתב בשו"ת בצל החכמה (חלק ה סימן מד) וז"ל: נלענ"ד, היינו דוקא כשאין הסכך יכול לעמוד כלל בלי דבר המקבל טומאה המחזיקו, וכו'. וכן אם אינו יכול לעמוד ברוח מצויה דיבשה, שגם בזה הסוכה פסולה כשמחזיקו ומעמידו בדבר המקבל טומאה, וכו'. אבל כשהסכך יכול לעמוד ברוח מצויה, אלא שחושש שמא תהיה רוח סערה שתפזר את הסכך או שתסירנו לגמרי, ולכן הוא קושר את הסכך אל הכלונסאות לחזקו שלא ישאנו הרוח, בזה בודאי שהסוכה כשרה גם אם יקשור את הסכך בדבר המקבל טומאה. וכו'. וגם אם אחר שכבר עברה הסערה והוא יושב בסוכה, עדיין הסכך קשור אל הכלונסאות בדבר המקבל טומאה, אין בכך כלום, שהרי כעת שאין כאן סערה הסכך מתקיים מעצמו, גם אם לא היה קשור אל הכלונסאות, ונמצא לא דבר המקבל טומאה מעמידו. ומ"מ בשעה שרוח סערה נושבת, נראה שאינו מקיים מצות ישיבת סוכה בסוכה זו, למאן דסבירא  ליה שהמעמיד סוכה בדבר המקבל טומאה אפילו בדיעבד היא פסולה, וממילא שאסור לברך אז על ישיבתו בה. דכיון שבאותה שעה אין קיום לסוכה רק על ידי דבר המקבל טומאה המעמידה, הוה ליה מעמידו בדבר המקבל טומאה ופסול. עיי"ש.

גם בספר מלמדך להועיל (פרק כ אות ד) כתב: אם הסכך לא יעוף ברוח מצויה, ושמים אזיקונים לחיזוק למקרה שתהיה רוח שאינה מצויה, לכל הדעות מותר. עיי"ש.

ובשו"ת שבט הלוי (חלק ו סימן עד) שדן בענין "הסכך הידוע" כתב: אלא דהמייצרים טוענים דאין זה בגדר מעמיד, דיכול להחזיק מעמד גם בלי החוטים, ואני מסופק בזה, וכו'. מיהו אח"כ נתברר דאין החוטין בגדר מעמיד כלל, ועכ"פ עלינו להקפיד שיהיו מעט מאד חוטין באופן שיהיה ברור שאין בחוטין גדר מעמיד כלל. עיי"ש. נראה שספיקו היה מצד המציאות, אבל כל שהסכך עומד גם ללא החוט אין לחוש לקשירתו ע"י החוטים.

ושו"ר בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן קלז) שכתב: אבל כשסכך מונח על הסוכה בלאו הכי, והסוכה כשרה על פי דין, אלא שמחשש רוחות חזקות וכיוצא בזה מניח דבר המקבל טומאה על הסכך, שאין כאן מעמיד כלל, אלא כמונע שלא יפסל על ידי רוח וכיוצא בזה, מה דכשר עד עכשיו בלי מעמיד הזה, יתכן דבכזה ודאי לא גזרו, ומכ"ש לשיטת רש"י דמחשיב מעמיד כאלו סיכך עי"ז דלא שייך זה בנ"ד. וכו'. ועיי"ש שהביא ראיה מדברי הנוב"י, והיא הראיה שנסמך עליה בשו"ת בצל החכמה הנז'. ומ"מ סיים שם לענ"ד נראה להחמיר אם אפשר.

ובספר עוקר הרים (עמ' קמג) כתב, שסוף סוף דין מעמיד הוא מחלוקת וחומרא לכתחילה. ועוד, דאע"ג שכתבנו שדין מעמיד הוא לא רק בדבר המקבל טומאה אלא הוא הדין בכל דבר שפסול לסיכוך, מ"מ אין זה מוסכם מכל הפוסקים  - עיין שו"ת מהרי"ל דיסקין (כתבים סימן נו), ובשו"ת גבורות אליהו (הנקין, או"ח סימן קסד, והערה 1185). וע"כ נראה שדברי הרב בצל החכמה הם עיקר להלכה. וכ"פ בשו"ת אור לציון (ח"ד פרק כד ה"ט), ובשו"ת שערי יושר (חנניא, ח"ה סימן פב). ובספר פסקי תשובות (סימן תרכט אות יא).

יש להוסיף שבחזון עובדיה (סוכות עמ' כד ד"ה עתה) כתב, שכל דבר המקבל טומאה מדרבנן מותר להעמיד בו הסכך, דגזירה לגזירה לא גזרינן. ולכן התיר לקשור הסכך בחוטי פשתן אף שנידק וניפץ. עיי"ש. ומש"כ שם (עמ' ל) לאסור לקשור הסכך בדבר הפסול מדאורייתא כשאינו עומד ברוח, היינו ברוח מצויה ולפיכך חשיב כמעמיד אבל אם עומד בפני עצמו שפיר דמי להתיר.