האם מותר לנהוג קדושת שביעית בפירות וירקות מ'יבול נכרי' המצויים ברשתות המזון? הרב יצחק שלטי

האם מותר לנהוג קדושת שביעית בפירות וירקות מ'יבול נכרי' המצויים ברשתות המזון? על מה היה החרם בתקופת מרן הבית יוסף והמבי"ט? – פולמוס החרם.

ידועה מח' רבותינו הגדולים, מרן הבית יוסף ורבנו המבי"ט, בענין קדושת פירות נכרים בארץ ישראל בשביעית. דעת מרן הב"י שאין בהם קדושה, ודעת המבי"ט שקדושים בקדושת שביעית. עוד ידוע, שמרן הב"י ובית דינו גזרו חרם בענין זה. וידוע גם שנחלקו הפוסקים במהות החרם. ובענינים אלו דשו רבים וטובים. ובמאמר זה אעמוד על מהות החרם, אם היה רק להחמיר, שיש להפריש תרומות ומעשרות מפירות נכרים שגמר מלאכתם היה בידי ישראל, או גם להקל, שאין לנהוג בהם קדושת שביעית. וכן, אף אם היה החרם שלא לנהוג קדושת שביעית, האם החרם תקף גם לזמננו או שאינו אלא לדורם של רבותינו הב"י והמבי"ט.

ובמסקנת הדברים מתבאר שלדעת רבים מן הפוסקים מהות החרם בזמנם היתה גם להקל, שאסור לנהוג קדושת שביעית. אולם יתכן שבזמננו מותר לנהוג קדושת שביעית, ומ"מ ראוי להחמיר ולא לנהוג בהם קדושה כלל.

וזה החלי בעזר צורי וגואלי:

כתב מרן רבינו יוסף קארו בשו"ת אבקת רוכל (סי' כה), אמר יוסף קארו, אחר שכתב החכ' הר' משה מטראני אגרת זאת השנית רצה לעשות מעשה כדבריו בשמטה שעברה, ומיחו בידו, ובשמטה זו שהיא שנת השל"ד הקשה את רוחו ואמץ את לבבו לתקוע עצמו לעשות מעשה כדבריו ביד רמה, וקמו כל חכמי העי' ועיינו בדבריו הראשונים והאחרונים וראו שאין בהם ממש, והכריזו בבתי כנסיות בגזרת נדוי שכלם יפרישו תרומות ומעשרות מפירות הגוי שנתמרחו ביד ישראל בשביעית כמו בשאר שנים. נאם הצעי' יוסף קארו. הכרנו וידענו שנדפס מכתב ידו של מורינו הרב, והיא כתיבת ידו ממש, וכל הנזכר אות באות, חתמנו שמותינו משה גאלאנטי. ע"כ מתשובה הנ"ל.

אולם הנה כתב הגאון מהר"א אזכרי ז"ל (ספר חרדים, סי' נו), וגם בפירות שגדלו בקרקע נכרי בשביעית, או מה שזרע כשבאו ליד ישראל, מוכח בהדיא מכל מה שכתבנו למעלה דכגדלו בקרקע ישראל דמי ופטורין מן התרומות ומן המעשרות, וכן היה נוהג ומנהיג מהר"ר גדול הדור ר' משה מטראני זצ"ל, גם מהר"ר גדול הדור כבוד ר' יוסף קארו זצ"ל בסוף ימיו כשחיבר השלחן ערוך כתב סתם (יו"ד שלא יט), שנת השמיטה אין בה לא תרומות ולא מעשרות, ולא חילק בין פירות הנכרי לפירות ישראל, וכן עמא דבר. ע"כ. והביא כ"ז מרן החיד"א בברכ"י (יו"ד שלא סק"י), וכתב, גם מהרימ"ט (בנו של המבי"ט) בראשון סימן מ"ג, כתב שהעידו חכמים מזקני הדורות שאף על פי שהרב מהר"י קארו היה חוכך להחמיר, והיה נוהג להפריש בלא ברכה, אח"כ הכריחו הרב אביו הרב המבי"ט והחכמים שעמו בפומבי שלא יעשרו כל עיקר, דחומרא דאתי לידי קולא היא, שיש בדבר הפסד שביעית, ולא היה מי שערער בדבר. עכ"ד. ויוצא מדבריהם שאף לדעת מרן רבנו יוסף קארו יש קדושת שביעית בפירות נכרים.

אולם ע"ז הביא החיד"א את התשובה הנזכרת בריש דברינו, ועדות הגאון מהר"ם גלאנטי ז"ל שתשובה זו מכתיבת יד רבנו מרן הב"י, ואח"כ כתב, ומכאן תשובה למ"ש הרב ספר החרדים דמרן בסוף ימיו כשחיבר זה השלחן לא חילק וכו', דהרי מרן הכא בש"ע בדין זה כתב ששנת השמיטה שנת השי"ג, והתשובה הנזכרה היא שנת של"ד לפני מותו סמוך למיתתו, כי בניסן שנת של"ה נלקח ארון האלהים כנודע, והאיכא אסהדתיה דרב מהר"ם גאלנטי הזקן הרב המוסמך, אשר יאמר כי הוא זה כתב יד הקדש מרן ז"ל. וגם תשובה מוצאת למ"ש מהרימ"ט, שהרב המבי"ט וחביריו הכריחו שלא יעשרו ואעיקרא מרן היה חוכך להחמיר וכו', דלשון זה מורה דמרן גם בתחילה היה מסתפק והיה חוכך בדבר, והרי מרן ז"ל עד מהר דכלהו רבנן לדברי הרב המבי"ט קמיתא בטול ואחרינייתא, וכרוזא קרי בחיל מבי כנישתא לבי כנישתא משום אפרושי תרומות ומעשרות באדרע וחיל. וגם זכינו למען דעת מנהג עה"ק ירושלם מזמן הגאון מהרלנ"ח שהיה בזמן מרן, ויהי מאז ומקדם להפריש תרומות ומעשרות.

ואולם פש גבן חקור דבר, אנן מה נענה לשני כתובים המכחישים זה את זה, אסהדתיה דרב, הוא הקדוש מהר"א אזכרי בספר החרדים, ועדות ביהוסף אבי התעודה מהרימ"ט. וכל קבל דנא זה כתב ידו של אבא, אביהן של ישראל, רבינו הגדול מרן זצ"ל העד העיד בנו ביד חזקה ועל ספר חוקה. והקרוב אלי דמכי סליק ר'ב לבי קברי, והיתה מנוחתו של מר"ן זצ"ל, הנהיג הרב המבי"ט להפך, שהאריך ימים כעשר שנים אחריו, (א.ה, צ"ל חמש שנים, כפי שהיה באמת. ועי' בשם הגדולים שנתייחס לזה), ולדעת קצת שאחרי מרן כשש שנים מש'ה עלה אל האלהים, יתכן דבשנת של"ה עצמו איזה חדשים קודם שנפטר מרן והיה שוכב בדמשק ערש בחוליו אשר מת בו, ובו כפרק שרצו להפריש מהיין של פירות שביעית, גברה יד הרב המבי"ט שלא בידיעת מרן ז"ל שהיה בדבקי מיתה, והנהיג שלא לעשר, והיינו דכתב הרב מהרימ"ט אח"כ הכריחו אבא מארי וחכמים שעמו בפומבי שלא יעשרו, כלומר שהכריחו הרב המבי"ט וחביריו אחר פטירת מרן או סמוך ממש לפטירתו לרבנן דהוו סברי כמרן שלא יעשרו, ומשם גמרו שלא לעשר בצפת ת"ו. והיינו דכתב הרב ספר החרדים וכן עמא דבר. אבל לא שמרן ז"ל נמצא במעמדם וביטל דעתו או חזר והודה להם, כאשר חשב מורי הרב זלה"ה בספרו הבהיר נחפה בכסף י"ד סוף סימן ד, שכתב משם מהרימ"ט שנתוועדו כל חכמי צפת ומרן עמהם והסכים שלא לעשר. ע"ש. דכבר נתברר להפך. וממה שהוצרך הרב המוסמך להעיד על כתב מרן, ונכתב בספר דבריו של גדול הרב מהר"ם גאלנטי הזקן, יש מקום לצדד דאחר רבות בשנים רבני צפת עצמם היו מסופקים אם מרן חזר בו, וכאשר ניכר מדברי הרב ספר החרדים, ולזה הוצרך הרב המוסמך מהרמ"ג להעיד על כתב מרן בשנת השל"ד שהיתה השמיטה אחרונה לימי חייו, ללמדנו דעד זבולא בתרייתא הנה זה עומד מרן בסברתו אלא שגברה יד הרב המבי"ט אח"כ. ולכל הדברות ידענו נאמנה כי דעת מרן מתחילה ועד סוף כרבני ירושלם ת"ו לעשר. עכת"ד.

ועתה נבוא למה שכתב רבינו המהרשד"ם זצ"ל בס"ד, והתשובה אינה מסודרת וברורה כל הצורך, ודן שם בכמה ענינים: א. אם יש דין ערלה בוורדים. ב. מח' הפוסקים לגבי פירות עכו"ם בא"י שנתמרחו ביד עכו"ם, אם חייבים בתרו"מ. ג. מתי חלה שנת השמיטה. ובתו"ד הנוגע לענייננו כתב בזה"ל, ולענין שנת השמט' אנא לא חילק ידענ' ולא בילק ידענא, אך ידענא כי חכמ' הרמב"ם ז"ל גדלה עד השמים, ובכל החכמות לו עשר ידים, גם חבור היד מעיד על מי שחברו שאין כמוהו משעה שנחתם התלמוד עד עתה, ובכמה מקומו' מפרקיו מראים חסידותו וקדושתו. ומורי הר' הגדול מהרר"י לוי בן חביב זצ"ל קטן חבר חבור הכמות ורב האיכות בדרוש שנת השמט', וחקר ודרש בסוגי' התלמוד ובדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים, ולע"ד לא הניח זוית שלא נשתטח בו. והוא כתב וז"ל, הסמ"ג ז"ל לא חשש לדברי הרמב"ם בזה, אף כי לפי האמת הליכות עולם לו לר' הליכו' והלכות ועליו ראוי לסמוך, כפי מה שנתבאר, וסוף דבריו ראוי לנו לו' שסברת בעלי התוס' ור"ח היא עצמה ס' הרמב"ם ושנ' השמט' לדע' כלם א' היא. עו' כת', שיש דוח' בפי' רש"י, וגם בפי' הרא"ש ובפי' הרמב"ם הכל מתוקן. עוד כתב, הרי לנו א"כ עוד טעם נוסף על הטעמים הנ"ל לאותו החלו' בחשבון שכתב הרמב"ם ז"ל, ואין קושיא כלל וראוי ג"כ לפסוק כמותו. עוד כת', ומ"ש הר"ם מקוצי שרוב הגאונים חולקי' ע"ז. ודאי רוב זה אינו רוב בנין, אחר שאין כן דעת רב סעדיא גאון, ולא רבנו האיי גאון ז"ל, ובשביל רוב מנין אין לנטות מרבנן סבוראי. ואף על גב דאפסיק' הלכת' כבתראי, במלתא דא ודאי עדיפי קמאי, ולכן מכל אלה הטעמים נר' לסמוך על דעת הרמב"ם. עוד הכריע שם שאין שמטה בזמן הזה אלא מדרבנן, וכיון שכן הוא העקר אצלנו כי ספקא דרבנן לקולא, ודי לנו שנשמור שנה אחת, היא השנה היוצאת לדע' הרמב"ם, כיון שדרכו דרך ישרה, כפי מה שנתבאר. וליכא למימר מאי חזית להקל בשאר השנים יותר מבשנה זו, ודי לנו אם נשמור אותה. וזה ברור. והביא ראיה שאין להטריח על הצבור, וכמ"ש התוס' בגיטין דאמרי דלא תקון רבנן אך יובן משום טורח צבור. כ"ש טורח ג' או ד' שנים שנפל בהם הספ'. ע"כ מה שראיתי לכתוב בענין הדין כפי מה שהשיג' ידי. אמנ' לענין מה שעשו חכמי צפת תוב"ב שנדו והחרימו לשומרי שביעית. כבר כתבתי בפסק הא' מה שנלע"ד. ואף על פי שהיה אפשר להבי' קצת ראיה שיש לרבים להכריח ליחידי אפי' להק', מ"ש בגמ' פ' ערבי פסחים, מעשה ברבן גמליאל ור' יוסי ורבי יהודה שהיו מסובין בעכו וקדש עליהם היום. א"ל ר"ג לר"י רצונך שנפסיק וניחוש לדברי ר' יהודה חברנו. א"ל, בכל יום אתה מחבב דברי בפני ר' יהודה עכשיו אתה מחבב דברי ר' יהודה בפני, הגם לכבוש המלכה עמי בבית, לא נפסוק שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות. אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר' יוסי. ע"כ. אין ספק כי דבר תימא הוא, מה איכפת ליה לר' יוסי אם היו מחמירין כר' יהודה. ולא עוד אלא שנראה שכפה אותם בדברים או באיזה אופן שיהיה כדי שיקבעו הלכה כוותיה להקל, ואל"ה מאי קאמר לא זזו משם כו', היה מספיק שיאמר וקבעו כו'. אלא אמר לא זזו משם להורות שכפאם לקיים סברתו, עד שנר' בעיני שאפי' רבי יהודה עשו אותו שיאכל עמהם, דאי לאו הכי הוה להו לפרושי. וא"כ נראה קצת מכאן שאין לתמוה טובא מחכמי צפת תו"בב. עכת"ד.

והנה במ"ש בענין החרם, קשה להבין מדבריו על מה בדיוק נתכוין, דליכא למימר בפשיטות שנתכוין על מה שכתב קודם לכן, בענין שומרי שמיטה כמה שנים, שהרי לפני כן סיים הענין. ועוד, שהרי כתב שלענין הנידוי והחרם שעשו חכמי צפת "כבר כתבתי בפסק הא' מה שנלע"ד". ונראה דאין הכונה למאי דסליק מיניה עתה, בענין אלו שרצו לשמור שמיטה כמה שנים, אלא מה שכתב בפסק אחר. (ואף זה אינו ברור כל הצורך, דאם כונתו לענין הוורדים – יש להבין מה השייכות. ואם כונתו לענין הגדל בקרקע גוי בארץ ישראל – הרי שם לא איירי לענין שביעית רק לענין שאר שנים, וכמבואר למעיין בדבריו. אולם אפש"ל קצת דאף דהתם איירי מענין שאר שנים, כעת מדבר מענין שנת השבע, וכפי שכתב בריש ענין זה, 'ולענין שנת השמיטה אנא לא חילק ידענא ולא בילק ידענא' וכו'. וצ"ע).

וראיתי בענין זה מלכים מדיינים, ובס"ד אביא דבריהם, רק קודם אכתוב בקצרה דמצינו כעין ג' שיטות בביאור החרם המובא במהרשד"ם: א. חרם על מי שיתייחס לפירות אלו כקדושים בקדושת שביעית, בין להקל ובין להחמיר. ב. חרם על מי שלא יעשר בלבד, ולא על מי שינהג קדושת שביעית. והיינו שהחרם על המיקל ולא על המחמיר. ג. חרם על הנוהג קדושת שביעית בכלל (ולדברי בעלי שיטה זו אין לנהוג כלל קדושת שביעית, ואף לא בפירות ישראל. ובעלי סברא זו סומכים על הדעה שאין קדושת שביעית נוהגת אלא ממידת חסידות, וכאשר יבואר בס"ד. אולם לענין הלכה אין לסמוך על שיטה זו כלל וכלל, ואף בעלי שיטה זו לא הקילו אלא מפני חורבן היישוב בא"י דחששו לזה מאד בזמנם, ומשא"כ בזמננו דהס וחס מלהזכיר ולא יעלה אפי' במחשבה).

בשו"ת ציץ הקודש (להגאון רבי צבי מיכל שפירא זצ"ל, סי' טו אות ז) הבין בפשיטות מדברי מהרשד"ם הנ"ל שהחרם היה על הנוהג קדושת שביעית בפירות עכו"ם. (ובהמשך דבריו כתב שחלק זה של החרם, שלא לנהוג קדושת שביעית, היה רק על הדור ההוא, אבל החרם על מי שאינו מעשר פירות עכו"ם שנתמרחו בידי ישראל קיים גם עתה).

והנה החזו"א (שביעית, ס"ס כ) הביא דברי ציץ הקודש הנ"ל, וכתב, ומה מאד יש להצטער על הדברים, שלא הוזכר בדברי רשד"ם כלל דין פירות נכרי בשביעית, רק הוא דן לענין להחמיר לנהוג ב' שנים שביעית והעלה דאי"צ להחמיר, וסיים דזהו לענין דינא, אמנם לענין מה שנידו חכמי צפת את שומרי שביעית, ר"ל בשנה השמינית. עכת"ד.

וראיתי עתה כמה מן החכמים שהחזיקו דברי ציץ הקודש לטעות גמורה, וכאילו לא הבין כראוי את דברי מהרשד"ם ח"ו, וכאשר כתב החזו"א.

אולם אף אמנם שאיני כדאי להכניס ראשי בין ההרים הגבוהים (ויש לידע שרבים רבים נקטי בשיפולי גלימיה דמרן החזו"א, בענין זה כמו בענינים אחרים, ולא אספתי דבריהם רק ציינתי לכמה ספרים), מ"מ אמרתי לאסוף דברי הפוסקים שדברו בהאי ענינא, ומינה תחזי שאין דברי הרב ציץ הקודש דחויין, או בלתי מובנים, אלא מרן החזו"א כדקאי קאי, והרב ציץ הקודש אף הוא כדקאי קאי. (ושו"ר דבר חדש בס' דברי יעקב - בעניני הלכה (להרה"ג יעקב עדס, עמ' רמח והלאה), שהעיר שבחזו"א גופיה לא הובאה מח' זו עם הרב ציץ הקודש, (ועי' בחזו"א הנז' וראה דבריש הדברים, דקמ"ה ע"א, כתוב כך: א"ה, מצאתי לנכון להעתיק כאן את הנדפס בסוף הירו' שביעית עם ביאור הגר"א ועם פי' חזו"א. ומיד אח"כ נכתב, דין שביעית בשדות נכרים. באשר הראיות ששביעית נהוג גם בשדות נכרים באו מפוזרות בס' חזון איש, מצאנו לנכון לאוספם ולקבעם כולם כאחד). וכתב, שאולי הוא הוספת הכותב, או ששמע בע"פ מפי הרב, או ממכתבי הרב החזו"א זצ"ל. ואח"כ כתב, סוף דבר, השורות בחזו"א בסימן כ, בסוף דף קמ"ה, שמביא את הציץ הקודש בדעת המהרשד"ם ומתווכח אתו, כמדומה שבספר החזון איש עצמו שנדפס על ידו לא נדפס זה, ונמצא זה רק במאמר הנוסף הנ"ל, וצ"ב אם לקחו מדברי החזון איש או שהוא הוספה של עצמו. שו"ר בספר אגרות וכתבים, דרך אמונה סימן קעז, במכתב בחתימת כמה מגדולי ישראל, שכתבו שם על מי שכתב בשם המהרשד"ם שהיה נדוי למי שיחמיר קדושת שביעית בפירות נכרים, וז"ל, וכל זה סילוף, שהמהרשד"ם לא דיבר מזה, והיא טעות ישנה שעליה כתב החזון איש ומה מאוד יש להצטער על הדברים. וכל זה פשוט ומפורש בספר ארץ חיים למהר"ח סתהון יו"ד שלא. עכ"ל המכתב, וחתומים עליו הגר"נ קרליץ והגר"י שפירא והגרמ"י לפקוביץ והגר"ח קניבסקי. ונראה מזה שהוא כן לשון החזון איש. ע"כ. וצ"ע).

ומה גם שבאמת דברי הרשד"ם אינם ברורים לנו כל הצורך, וכפי שכתבנו לעיל מתוך דבריו, ובודאי שאין זה פשוט בדבריו לומר כך או כך.

ומצאתי בספר משנת יעקב (להגאון רבי יעקב רוזנטל זצ"ל, זרעים א עמ' רא), שאחר שהביא דברי הציץ הקודש והחזו"א, כתב בזה"ל, וכמה מן התימא בדברי החזו"א האלה, דאם הרשד"ם קאי כאן על להחמיר לנהוג ב' שנים שביעית, היכן מצא הרשד"ם שנידו חכמי צפת את שומרי שביעית גם בשנה האחרת, דהיינו בשנה השמינית, דהיכן מוזכר נידוי כזה. אלא ודאי דכוונת המהרשד"ם כדברי הציץ הקדש, שהיה גאון וקדוש עליון. ומקודם לזה אמנם דן הרשד"ם בענין לנהוג ב' שנים שביעית, אך גוף התשובה של המהרשד"ם היא על ההפרש שנפל בין חכמי א"י צפת תוב"ב מענין תרו"מ מן התבואה שלוקחים מן הגוים, ע"ש. והוא דן בזה בארוכה, ואח"כ הוא דן לענין לנהוג ב' שנים שביעית, ואח"כ הוא מדבר לענין מה שנידו והחרימו חכמי צפת לשומרי שביעית, וע"ז הוא דכותב כנז' אמנם לענין מה שעשו חכמי צפת תוב"ב שנדו והחרימו לשומרי שביעית וכו', וכוונתו ברורה לנדוי והחרם שהוזכר בס' אבקת רוכל הנז', וכדברי הצה"ק. ובצדק למד מזה שהנח"ש שהיה אז לא היה רק לענין מעשר אלא לענין שמירת קדושת שביעית בפירות גוים, והדברים ברורים. ע"כ. (ולעיל כתבתי דיתכן לומר פירוש זה בדברי הרשד"ם ושו"ר שכבר כתב כן הגר"י רוזנטל דהכא ושמחתי. אולם לקושטא אומר דאין זה ברור בדברי הרשד"ם כמו שאין ברור לומר כהחזו"א).

גם ראיתי בספר מנחת ירושלים (להרה"ג בצלאל בלוי שליט"א, ח"א עמ' שח) שהביא פלוגתת החזו"א וציץ הקודש, וכתב לסייע דברי הרב ציץ הקודש, ותורף דבריו, דכיון שקודם שהביא מהרשד"ם מענין הנידוי מסיים מה שכתב על הספק בשנות השמיטה וכותב, ע"כ מה שראיתי לכתוב בענין הדין כפי מה שהשיגה ידי. ורק אחר כך כותב בענין הנידוי, משמעות דבריו דהנידוי לא היה על שומרי שמיטה כמה שנים ברצף. וכן ממה שכתב שהנידוי על 'שומרי שביעית' לא שייך על שומרי שמיטה ב' שנים, דודאי אחת מהן אינה שביעית ומה שייך לקרוא לזה שומרי שביעית.

עוד כתב במנחת ירושלים וז"ל, וכן שמענו מבאי ביתו של מרן הגרי"ז מבריסק זצוק"ל, שהגם שחשש לדברי המבי"ט, מ"מ חשש גם להחרם המובא באבקת רוכל, ולכן הכין הכל משישית או מחו"ל. והיינו כפירושו של הציץ הקודש. ע"כ.

עוד כתב במנחת ירושלים, בספר שנת השבע (להג"ר משה נחמי' כהניו זצ"ל, נתיב ג הלכה ח בהערה) כתב בזה"ל, ושמעתי מגדול אחד שיש לו קבלה מגדולים בדור שלפנינו, שזה אחד מהטעמים שרבינו הגר"א ז"ל חזר מדרכו בנסעו לאה"ק, שדעתו היה נוטה כהמבי"ט ולא רצה לעשות מעשה נגד המנין והנידוי של הב"י. ולפלא בעיני, שהנידוי לא היה רק להפריש תרומות ומעשרות, אבל לא גזרו שלא ינהגו בהם שביעית למי שרוצה להחמיר. והלא גם המבי"ט הזכיר בתשו' א שרשאי להחמיר להפריש תרומות ומעשרות, ומכ"ש להיפך. ע"כ. [א.ה, הנה יש שפקפקו בסיפור זה, עי' בספר המעשר והתרומה להגאון רבי חנוך זונדל גרוסברג זצ"ל (עמ' סג), שכתב בשם מהרי"ל דיסקין זיע"א שסיפור זה אינו אמת, כי הגר"א בודאי ידע דברי הכס"מ. ע"כ. והוב' גם באוצר התשובות (ר"ד אביטן, ח"ב עמ' קי), ובכל מקדש שביעית (ר"א שלזינגר, עמ' עז)].

ובסוף דברי המנחת ירושלים כתב, הבאנו מה שמצאנו בענין זה, וקשה להכריע בדבר שנחלקו בו גדולי הדורות. יש לציין בקשר להמסורת אודות הגר"א ז"ל, מה שכתוב בהשמטות לביאורי הגר"א על חו"מ סי סז שנדפס בסוף הש"ע ח"א, שנראה משם שהגר"א היו לו ספיקות בענין קביעת שנת השמיטה. עיי"ש.

גם הגאון רמ"א פריינד זצ"ל (מרא דעובדא, ח"א עמ' כ) כתב, שהבית יוסף גזר נידוי ושמתא על הנוהגים קדושת שביעית בפירות נכרים. ע"כ. ובהע' נכתב דזה עפ"ד מהרשד"ם שכתב להדיא שגזירת הנידוי היתה שלא לנהוג כלל חומרא בפירות נכרים.

והכי איתא בדברי רבינו הגדול מופה"ד מרן רבי עובדיה יוסף זיע"א, (שו"ת יבי"א ח"ג, יו"ד סי' יט אות ו. ובחלק י, יו"ד סי' מב אות ח), וזת"ד (בח"י), ובשו"ת מהרשד"ם חיו"ד (סי' קצב) כתב, שחכמי צפת ת"ו "נידו והחרימו לשומרי שביעית", ואף על פי שאפשר להביא קצת ראיה שיש לרבים להכריח היחיד אפי' להקל מהגמ' (פסחים ק א) וכו', דחיישינן שמא יטעו ויקבעו הלכה לדורות, ולפי שחותמו של הקדוש ברוך הוא אמת צריך לקיים האמת אפילו לקולא. ומ"מ אני אומר שהפריזו על המדה בזה וכמש"כ בפסקי הא'. עכת"ד. ולכאורה כוונתו במ"ש "נידו והחרימו לשומרי שביעית", דהיינו לאלה שרוצים לנהוג קדושת שביעית בפירות עכו"ם. וכמו שמצינו בתשו' אבקת רוכל הנ"ל דנפקי בגזרת עירין לעשות כדעת מרן, והא תליא בהא, שכיון שגזרו להפריש תרו"מ, גזרו כמו כן שלא לנהוג בהם קדושת שביעית, דאי לא הא לא קיימא הא. ואי שבקינן להו להחמיר משום שביעית, חומרא דאתי לידי קולא הוא לזלזל בתרו"מ. וגדולה מזו מצאנו בכסף משנה (הל' תרומות פ"א סוף הי"א), שהוכיח במישור ממ"ש הרמב"ם שם שפירות שגדלו בקרקע של גוי (בשאר שנים) ונתמרחו ע"י גוי פטורים מתרו"מ, (ושלא כהריב"א שנסתפק בזה, ולבסוף תלה הדבר במנהג). ושכן המנהג פשוט בא"י ואין פוצה פה. וסיים מרן הכ"מ, ועתה קם חכם אחד [הוא הרב מהר"י אשכנזי חתן הגאון ר' אהרן אב"ד פוזנא, הובא בדרישה סי' שלא סוף אות יא], ונראה לו שהוא מתחסד בעשותו היפך המנהג, ומעשר פירות הנ"ל, וגם מפתה אחרים לנהוג כדבריו, ונראה פשוט בעיני שראוי למנעם מזה משום לא תתגודדו. ועוד, שמכיון שבכל המקומות האלה נוהגים כדברי הרמב"ם לפטור מתרו"מ, מלבד שע"י זה נוגע בכבוד הראשונים שנהגו כן, והרי ריב"א לא מלאו לבו לסמוך על סברתו לבטל המנהג, א"כ מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן. ועוד, שדבר זה הוא דבר שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בו. לכן יש לגזור עליהם שלא ינהגו כן, ואם יסרבו יכופו אותם, כההיא דשמואל (בירושלמי ע"ז פ"ד ה"ח) דא"ל לרב, "אכול משחא, ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא". ואח"כ נתפשטו הדברים עד שהוצרכו חכמי העיר לתקן הדבר, ונתקבצו כולם וגזרו בגזרת נח"ש שעוד כל ימי עולם לא יעשר אדם פירות הלקוחים מן העכו"ם, אלא ינהגו כמו שנהגו עד עתה כדברי רבינו. עכ"ל. וכן מבואר באורך בשו"ת רבינו בצלאל אשכנזי (סי' א-ב). (ושם בסי' א הובאה ג"כ גזירת נח"ש הנ"ל שנעשתה במעמד כל רבני הגליל ומכללם הרדב"ז והגאון ר' ישראל די קוריאל ז"ל). וכ"כ בשו"ת המבי"ט (ח"ב סי' קצו וח"ג סי' סח). ע"ש. וע"ע בשו"ת מהרשד"ם (חיו"ד סי' קצב הנ"ל). ויש להעיר מזה עמ"ש הגאון רד"ל בעליות אליהו (הערה פו) שהגר"א חזר בו מנסיעתו לארץ ישראל, "מפני שדעתו להחמיר בחיוב מעשרות בפירות וכו' מדרבנן, כדברי התוס', וכפי שרצה המבי"ט להנהיג בתשובתו הידועה. וכשנודע להגר"א שהב"י החרים שלא ינהגו בחומרא זו, אלא כהרמב"ם לפטור, כמבואר בריש תשובת ר' בצלאל אשכנזי, הוכרח לחזור לדרכו מפני זה". ע"כ. ותימה, שהרי בדין תרו"מ בפירות של עכו"ם, גם המבי"ט ס"ל כדעת מרן. ואם נאמר שהוא ט"ס וצריך לומר לענין קדושת שביעית בפירות של גוי בארץ ישראל שבזה המבי"ט מחמיר בתשובותיו וס"ל להגר"א כמותו, לא אתי שפיר סיום דבריו שסיים "כמבואר בריש תשובת ר' בצלאל", ששם לא דיבר כלל על ענין שביעית. ועכ"פ אם כנים אנו להגיה בזה יוצא לנו שיש חרם על המחמירים לנהוג קדושת שביעית בפירות עכו"ם. דלא כהחזון איש. וראיתי בספר אשל אברהם ניימרק ח"א (דף רצד ע"ב) שכתב ג"כ שכנראה שדעת הגר"א להחמיר בקדושת שביעית וכו'. ומיהו תמה ע"ז שהיה אפשר להסתפק בפירות של שנה ששית וכו'. ולא עמד במש"כ. ושם (דף רצה סע"א) כתב בשם הגרא"ז שכוונת רד"ל להכסף משנה (פ"א מתרומות). והוא פקפק בזה בדברים שאין מוכרחים, והו"ל להעיר ע"ז כמש"כ שהמבי"ט מודה לזה כנ"ל. וא"כ אפילו אילו לא היה שום חשש תקלה בנ"ד פן יבוא שלא לעשר פירות גוי בשביעית, מ"מ מאחר שמעיקר הדין הוסכם לפוטרם מדין קדושת שביעית, המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים, ועובר משום איסור לא תתגודדו וכו', וכמ"ש מרן הנ"ל, ולכן אין פלא על חכמי צפת "שנידו והחרימו לשומרי שביעית". עכת"ד.

וכיו"ב כתב הגאון מהר"י פישר בספר אבן ישראל (ח"ב, הלכות מאכלות אסורות פי"ג, עמ' קכג), שאחר שהביא דברי מרן החזו"א ע"ד הרב ציץ הקודש כתב, והמעיין בדברי מהרשד"ם בתשובה זו יראה שכתב וז"ל, ובענין שביעית בפירות נכרים כבר כתבתי בפסק המוקדם וכו'. וא"כ המהרשד"ם לא קאי על מש"כ בפסק הזה אלא בפסק המוקדם, ובענין שני שנים הוא דן בפסק הזה, והפסק המוקדם הוא לפנינו שם בתשובה שלאחר זה ושם מבואר להדיא דלא מיירי בנהיגת שני שנים שביעית, עיי"ש. ע"כ. (ואחר המחילה הרבה יש להעיר בדב"ק, דלא מצינו בדברי מהרשד"ם שכתב 'בפירות נכרים', ואם היה כותב כן בהדיא לא היתה מבוכה רבתי זו בדבריו. וודאי שאף החזו"א לא היה חולק בזה. ונראה שאף הגר"י פישר לא נתכוין בדבריו לצטט לשונו, שהרי בסו"ד כתב שבפסק המוקדם מבואר להדיא דלא מיירי בנהיגת שני שנים שביעית. ע"כ. ולא כתב שמבואר להדיא דאיירי בפירות נכרים. ודו"ק).

וכן מצאתי להגרא"ח בס' הבוחר בשמיטה (עמ' קמב) שדן בענין זה ואח"כ הביא דברי החזו"א, ושוב הביא דברי מהרשד"ם וכתב ע"ד, הלשון נר' פשוט ע"נ שרצו לנהוג בשל עכו"ם קדושת שביעית בשביעית וע"ז נידו חכמי צפת. וע"ז תמה שלמה נידו למי שרוצה להחמיר. וזה נר' החרם הידוע בזמן המבי"ט. ולפי דברי החזו"א יוצא שזה הי' חרם אחר על שנה שמינית. ולא נמצא כתוב דבר כזה, וצ"ע. ע"כ. (ועי' בספר כל מקדש שביעית להרה"ג אליהו שלזינגר, עמ' עז, ואף מדבריו נראה שהבין בפשיטות מדברי מהרשד"ם שהחרם היה שלא לנהוג קדושת שביעית בפירות עכו"ם. וכן ראיתי להגר"ד אביטן שליט"א, בס' אוצר התשובות, ח"ב עמ' קי-קיא, שכתב שהחרם היה שלא לנהוג קדושת שביעית כלל. ע"כ. ומ"מ מה שכתב (בעמ' קיא) שכן פסק הגאון מהרא"י וולדנברג זצ"ל בשו"ת צי"א (חי"א ס"ס סו), לא מצאתי).

ושו"ר להרב הגדול הראש"ל הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א בס' ילקוט יוסף, (שביעית, עמ' 839), שהביא מדברי אב"ד מצרים, הגאון רבי יום טוב ישראל זצ"ל, שכתב, והאמת היא כי בא לכלל זה בחושבו שדברי המהרשד"ם שכתב שחכמי צפת נידו והחרימו לשומרי שביעית, הוא לישראל הזורעים בשדות שלהם, והם שומרים שביעית, שלפי דעתם אין שביעית בזמן הזה כלל, ולזה כתב מה שכתב. האמנם נכון הוא שדברי מהרשד"ם הם נובעים ממ"ש בתשו' מרן באבקת רוכל, במחלוקתו עם המבי"ט בפירות שביעית הגדלים בשדה של גויים, שבשנת של"ד קמו כל חכמי ורבני העיר, והכריזו בנידוי שיפרישו תרומות ומעשרות בשביעית מפירות גויים שנתמרחו ביד ישראל בשביעית. והיינו טעמא שאין שביעית נוהגת בפירות גויים, וזה פשוט. ע"כ. ומבואר יוצא מדבריו דהבין בפשיטות דמהרשד"ם קאי על החרם בפירות נכרים, ועלה קאמר דהחרימו לשומרי שביעית.

מכל הנ"ל חזי' דאין דברי ציץ הקודש דחויין, ואדרבה רבים הסוברים כן. וכבר כתבנו שמלשון מהרשד"ם קשה להבין בבהירות כך או כך.

ומ"מ יתכן לומר, דהרוצה לשמור קדושת שביעית מותר לעשות כן, חדא, דדעת המבי"ט ומהרי"ט והחרדים דמן הדין יש לעשות כן, וכן דעת עוד מגדולי הפוסקים. ודעת החזו"א שאף מרן הב"י הכי ס"ל. ואף אי נימא דאין כן דעת מרן הב"י, ואף נימא דע"ז היה החרם, מ"מ שמא כדעת הרב ציץ הקודש ועוד רבים, דהחרם היה רק על תקופת מרן והמבי"ט, ולא על תקופות שלאחר מכן. (וביותר, שיש הסוברים שהחרם היה שלא לנהוג קדושת שביעית כלל. ולהלן יבואר אי"ה. ולדבריהם נראה דחששו מפני יישוב א"י, שע"י שיצטרכו לנהוג בקדושת שביעית לא יבואו לדור בה ויתבטל היישוב. ולפי"ז בזה"ז ודאי דאין לחוש לזה וליכא למיגזר ולנדויי. כנלע"ד). וצ"ע.

עוד רגע אדבר, הנה הגאון רבי בנימין יהושע זילבר זצ"ל, כתב להגאונים רבי עובדיה יוסף ורבי ישראל יעקב פישר, זצ"ל, ותורף דבריו שכונת מהרשד"ם כהחזו"א. ועי' בדבריו. (משנת בנימין, סי' סד וסי' סו). ואחר העיון היטב בדבריו נלע"ד דיש להשיב רבות, וכבר האריך הרה"ג יעקב נבון (המעין, לה עמ'  12 והלאה) והביא דברי הפוסקים מערכה לקראת מערכה, ע"ש. וכן השיג לנכון ע"ד הרה"ג מהר"ב זילבר, בספר מנחת ירושלים הנ"ל, ע"ש.

אולם רבים מן הפוסקים ס"ל כדברי החזו"א, דהחרם לא היה אלא שלא לעשר ותו לא מידי. וביבי"א הנ"ל כתב שכן דעת הגאון רבי חיים סתהון זצ"ל (ארץ חיים, סי' שלא דק"ז רע"א). וכ"ד הגאון מהר"י ליברמן שליט"א בשו"ת משנת יוסף. ועוד רבים.

עוד אפשרות בביאור האי חרם נזכרה אף היא, עי' בספר דבר השמיטה (להרי"מ הירשנסון, עמ' מט), שביאר דהחרם היה על הנוהג קדושת שביעית בא"י באופן כללי, והיינו שאין לנהוג קדו"ש כלל, וטעמ' שיכול להביא לידי חורבן היישוב בא"י. ולמעשה ודאי נקטינן דאיכא קדושת שביעית בזה"ז, וחלילה להקל, ולא מצינו אף פוסק שיקל בזה"ז שאין שביעית נוהגת, ואף בדבר השמיטה הנ"ל ושאר פוסקים שעמו, לא הקילו אלא למען לא תהיה הארץ שממה, וכמבואר בדבריהם שם.

העולה מן האמור:

לדעת רבים מן הפוסקים, החרם שהטילו מרן רבינו יוסף קארו ובית דינו בענין פירות נכרים, היה לכל דבר, בין לענין מעשר (שאם נגמרה מלאכת הפירות על ידי ישראל חייב בתרומות ומעשרות ואין להם פטור של פירות שביעית) ובין לענין קדושת שביעית, שאסור לנהוג בהם קדושת שביעית. וטעם החרם והנידוי שעשו בזמנו היה בכדי לחזק את פסק ההלכה בנידון זה ושלא יבואו לידי מכשולות. ולפי זה כתבו כמה פוסקים, שבזמן הזה, שמפורסם בכל העולם שדעת מרן הבית יוסף, ועמו רבים מן הפוסקים, שאין קדושת שביעית בפירות גוים, מותר לנהוג בהם קדושה כי כבר לא יבואו לידי מכשול. אולם דעת כמה פוסקים, שאף כיום אסור לנהוג קדושת שביעית בפירות נכרים, וראוי לחוש לדבריהם.