האם יש איסור לשחרר חטופים כשהדבר מביא סכנה לאחרים? הרב משה יוסף

האם יש איסור לשחרר חטופים כשהדבר מביא סכנה לאחרים?

בימים אלו עמד עם ישראל בפני הסכמה לשחרר מחבלים בתמורה לשחרור חלקי של נשים וילדים שנחטפו בידי המרצחים באכזריות נוראה ביום שמחת תורה. וכבר נודע הדבר שאותם מחבלים המשתחררים מהכלא חוזרים על מעשיהם ככלב שב על קיאו, ופוגעים בעם ישראל. עד שנעשה הדבר בעיניהם כדבר נכון לחטוף ולרצוח בעם ישראל כדי לשוב ולשחרר את רוצחיהם.

כמובן שכל נושא זה שהוא דיני נפשות מסור בידי גדולי ומאורי הדור, וכל מקרה נידון לגופו. אך נביא כאן את גישת פסיקת ההלכה במקרים כאלו ודומיהם.

בגמרא ב"מ (סב:) שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותים שניהם מתים, ואם שותה אחד מהם מגיע ליישוב. דרש בן פטורא, מוטב שישתו שניהם וימותו ולא יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא ר' עקיבא ולימד וחי אחיך עמך, חייך קודמים לחיי חברך. ובפוסקים לא מצינו שהביאו הכרעת הלכה במחלוקת זו, אף שנראה עיקר הדין כרבי עקיבא שלימד כך. וכבר בכל מהלך ההיסטוריה נאלץ עם ישראל לדורותיו להתמודד עם נסיבות כאלו שהיו אומות העולם מנצלים את אחדותו של העם וכולם ערבים זה לזה, ורוחם נשברת בצרת אחיהם, וכדי לשבור את רוח העם היו מאלצים אותם למסור נפש מישראל, וגבורת ישראל היתה למסור את נפשם ולא ימסרו הם את נפש אחיהם 'דמאי חזית דסומק דמך טפי מהאי'. ובמסכת בבא בתרא (י:) מובא מה שאמרו חז"ל הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, ושם ברש"י הרוגי לוד פפוס ולוליינוס אחים שהרגם טוריינוס הרשע ע"י גזרה שנגזרה על ישראל להשמידם על שנמצאת בת המלך הרוגה וחשדו את ישראל עליה, עמדו אחים אלו ואמרו מה לכם על ישראל, אנו הרגנוה. ועשו כך כדי שלא למסור נפשות אחרים.

אמנם מצינו שיש חילוק אם יחדו להם הרוצחים נפש אדם מסוים ודורשים אותו דווקא, ובאם לא ימסר לידיהם יהרגו רבים אחרים. וכמו במעשה שמשון הגיבור שבאו הפלשתים ודרשו מישראל להסגירו בידיהם (שופטים ט"ו) ויעלו פלשתים ויחנו ביהודה, ויאמרו אליהם איש יהודה למה עליתם עלינו, ויאמרו לאסור את שמשון עלינו לעשות לו כאשר עשה לנו. וירדו אליו שלשת אלפים מיהודה ויאמרו לשמשון הלא ידעת כי מושלים בנו פלשתים ומה זאת עשית לנו, ויאמר להם כאשר עשו לי כן עשיתי להם. ויאמרו לו לאסרך ירדנו לתתך ביד פלשתים, ויאסרוהו בשנים עבותים חדשים ויעלוהו.

אך גם דבר זה הוא במחלוקת בירושלמי תרומות פ"ח אמר ר"ש בן לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי, ור' יוחנן אמר אף על פי שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי. ומחלוקת זו אף דבעלמא קיי"ל כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש לדידן הוא בספק נפשות. וכן פסק הרמב"ם פ"ה מהלכות יסודי התורה ה"ה וז"ל ואם ייחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנוהו להם, ואין מורין להם כן לכתחילה, ואם אינו חייב מיתה, ייהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. נמצא שגם באופן שייחדוהו להם אם אינו חייב מיתה אסור למוסרו בידיהם.

ובדור האחרון במבצע אנטבה בשנת תשל"ו (1976) שחטפו המחבלים מטוס עם ישראלים ודרשו שחרור מחבלים תמורתם, ומרן רבי עובדיה יוסף נדרש לדון בזה בהלכה אם מותר להיענות לדרישתם והעלה את הנידון בספרו שו"ת יביע אומר חלק י (חו"מ סי' ו) בתיאור הזה כלשונו, ביום כ"ט סיון תשל"ו, נחטף מטוס של חברת אייר פראנס שהיה בדרכו מפריז לישראל, על ידי מחבלים. במטוס החטוף היו הרבה נוסעים, ובתוכם מאה וארבע יהודים שהיו בדרכם לישראל. המטוס הונחת באוגנדה שהוא מרוחק ארבעת אלפים ק"מ מישראל. באוגנדה קיבלו המחבלים סיוע משלטונות אוגנדה שהם שונאי ישראל. שם שוחררו כל הנוסעים מלבד היהודים שביניהם. החוטפים הציגו אולטימטום, שבו דרשו כי בתוך ארבעים ושמונה שעות ישוחררו חבריהם, ארבעים מחבלים הכלואים בישראל, ואם לאו הם יפגעו בבני הערובה הנמצאים בידם. והועלתה השאלה, האם על פי ההלכה יש לשחרר את המחבלים הכלואים בישראל כדרישת החוטפים, על מנת להציל את חייהם של החטופים היהודים, או שמא יש לומר שמלבד שע"י כך פותחים פתח לחטיפות נוספות כדי לסחוט שחרור מחבלים נוספים לאחר שיצליחו במזימתם זו, עוד יש לחוש שקרוב לודאי שהמחבלים אשר ישוחררו מכלאם, ינסו לחדור שנית למדינת ישראל להרוג ולרצוח אנשים נשים וטף, ונמצא שבכדי להציל את היהודים החטופים מודאי סכנה, מעמידים את היישוב, בפרט בערי הספר, עכ"פ בספק סכנה ממש.

וכתב לדון שם שאפילו בייחדוהו להם וכמו באותם חטופים שהם כמיוחדים להורגם ר"ל עדיין אין לישראל למסור אותם להריגה בעצמם כל שיכולים למנוע זאת מהם. אך מאידך גיסא אפשר שבהיענות למחבלים לשחרר את בני הערובה, הרי הם מוסרים את נפשם של עם ישראל מתוך ידיעה שאותם מחבלים יחזרו וירצחו בהם. ועל זה כתב שיש חילוק בין עצם מסירת נפש מישראל להריגה שהיא פעולה אכזרית למוסרו בידי שופכי דם נקי על מנת להציל עצמם בדמו של זה, לכן יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש מישראל, אבל במעשה של שחרור המחבלים הכלואים, לא נעשתה פעולה המכוונת במישרים לרצח, אלא הכוונה להציל את מאת היהודים החטופים מידי שוביהם, תמורת שחרורם של אלה, ורק במקרה יש לחוש שנוסף גם הוא על צרינו, ויכניסו את היישוב לספק סכנה, באופן שכזה י"ל אין ספק מוציא מידי ודאי, שהיהודים החטופים עומדים בסכנה ודאית של הוצאתם להורג אם לא נשחרר את המחבלים, דטבא להו עבדינן להו, ועושים כל מה שניתן לעשות על מנת להצילם ולשחררם. עוד כתב שם שבדבר שיש בו סכנה מיידית אין לנו לחוש לסכנה עתידית כל שאפשר להציל עכשיו הצלה פורתא, ועיי"ש באורך שהעלה לעשות הדבר לשחרר מחבלים להצלת אותם נפשות, ובדבריו אלו שכתב נתקיים מידת הדין ובת דינא ובטל דינא, ובס"ד הפרו עצתם וניצלו כולם בחסד וברחמים בלי לשחרר את המחבלים המרצחים.

העולה מן הדברים לעם ישראל כולם ערבים, וצרת יחיד היא צרת הכלל. כל שאפשר להציל באותה שעה אין לחוש לצרה אחרת שתגלגל מכך. ואם זו הדרך היחידה שאפשר לעשות להצלת נפש מישראל אין לחסוך ממנו את חירותו, וכל נפש מישראל הוא עולם מלא, ובא לציון גואל במהרה.