מדיני המצבה

מדיני המצבה

זמן הקמת המצבה

מצוה להקים מצבה על הקבר ביום השביעי, ולא כאותם המקימים רק ביום השלושים. כי יש במצבה מנוחה גדולה לנפטר ותיקון גדול לעילוי נשמתו. (א תנב)

ראשית, מדברי הרא"ש מבואר, שהיו עושים מצבה בשבעה, ואין להשהותה. ורבנו האר"י כתב שיבנו את המצבה בסיום השבעה, כי הנה טעם האבלות על המת, כי נשארו שבעה מקיפים של הנפש שלו בבית, שאינם יכולים להיפרד כל כך במהרה מהבית שנפטר בו, וגם קשה עליהם להיפרד מהנפש הפנימית שלהם, ולכן הולכים ובאים מן הקבר לבית ומן הבית לקבר, ובכל יום מהשבעה נשאר מקיף אחד משבעת המקיפים קשור עם הנפש הפנימית בקבר, ובהשתלם שבעת ימי האבלות, נפרדים כולם מהבית וחונים על ציון הקבר וכו'. ולכן אין לבנות את המצבה עד אחר השבעה, לפי שטעם בנין הציון הוא כעין כסא ומושב לשרות עליו האורות המקיפים על הנפש, ועדין לא נשלם המקיף לחנות שם עד סוף ימי אבלות. ואם יבנוהו קודם זה, שורה על הציון רוח טומאה הנדבקת בנפש המת ואינה נעקרת משם לעולם, כדמיון הבונה בית ואינו מזכיר עליו שם שמים, ששורה עליו רוח טומאה ואינה נעקרת משם לעולם, כמו שכתוב בזוהר הקדוש. ע"כ. ומבוארשהאבלות תלויה בהימצאות המקיפים בבית האבל, וכיון שמקצת היום ככולו, נמצא שהמקיפים נסתלקו כולם אל הקבר ביום השביעי, ולכן הנכון לבנות את המצבה ביום השביעי עצמו. וכן כתב בקונטרס היחיאלי, שבנין המצבה יהיה ביום השביעי, ולא יאוחר, כדי שהנפש של הנפטר תנוח ותשב על המצבה, שלכן המצבה נקראת נפש, וכן המנהג. וכן כתב בשו"ת ירך יעקב, שמכיון שמבואר בזוהר והאחרונים, שהמצבה שעושים על קבר המת היא מנוחה גדולה לנפטר, ויש בה תיקון גדול לעילוי נשמתו, לכן מנהג ישראל קדושים למהר להקימה ביום השביעי של האבל, אחר שעמדו המנחמים. וכן כתבו הפלא יועץ ושו"ת מנחת אלעזר. וכתב בגשר החיים שכן המנהג בירושלים. וכן ציוה החתם סופר להעמיד מצבה לרעייתו הרבנית מיד כאשר תמו השבעה. וכן עשו לגאון דברי חיים מצאנז, וכן עשה הגאון בעל דרכי תשובה לאביו הגאון זצ"ל. וכתב בשו"ת מנחת יצחק, מעשה רב מגדול ההוראה הגאון הגדול מהרש"ם שהקים מצבה לאשתו ביום השמיני. אבל הנכון להקימה כבר ביום השביעי, וכמבואר. (שו"ת יביע אומר חלק ד יורה דעה סימן לג אות ז)

מי שקבר את מתו סמוך לחג [פסח, שבועות, ראש השנה, כיפור, סוכות], באופן שהחג מוציאו משבעה, אין להקים את המצבה בערב הרגל, אלא ביום השביעי ממש, אף אם הוא חל בחול המועד. (א תנג)

כתב בשו"ת ירך יעקב, מכיון שמעלה גדולה היא מאוד בהקמת המצבה ביום השביעי דווקא, לכן יש להתיר בפשיטות לעשות המצבה בחול המועד חיש מהר, עד מקום שידו מגעת, שאין לך צורך מצוה גדול כזה, והואיל והדבר הכרחי מאוד, יעשוה בחול המועד בלי שום פקפוק.

אם בטעות עשו את המצבה בתוך שבעת ימי האבלות, אף שעשו שלא כהוגן, אין חובה לסתור את המצבה, ולבנותה שוב לאחר השבעה.(א תנד) כתב מרן זצוק"ל: כן כתב בספר יקרא דחיי החדש בשם ידיד נפשי הרה"ג המקובל בניהו שמואלי שליט"א. והסכים עמו הגאון רבי שריה דבליצקי שליט"א. וכן כתב הרה"ג המקובל רבי עזריאל מנצור נר"ו. ולכן שב ואל תעשה עדיף. ע"כ.

מחיר המצבה

אין להשקיע כסף במצבה מהודרת כל כך, שאין בזה שום תועלת לנפטר, על כן, יעשו מצבה רגילה, ואת שאר הכסף ישקיעו בצדקות להרמת קרן התורה, שבזה תהיה תועלת אמיתית גדולה מאוד מאוד לעילוי נשמת הנפטר. (א תנה)

כתב החפץ חיים בספרו אהבת חסד: הנה יש אנשים שרוצים לעשות יד ושם לנשמת הוריהם, ועושים להם מצבת אבן של שיש יקרה, ומפותחת פיתוחי חותם באותיות מוזהבות, ומפזרים עליה ממון הרבה, וחושבים שעושים בזה נחת רוח לנפש הנפטרים. וטעות רבה בידם, כי באמת נפש הנפטר אחר פרידתה מן העולם הזה, מכירה נכוחה בעולם האמת שאין התכלית אלא תורה ומצוות ומעשים טובים, ורק עבורם תזכה להתענג לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו וליהנות מזיו השכינה, וכל מצוה קלה שעשה בעולם הזה יקרה מזהב ומפז רב, ומיצר ומצטער מאוד שלא עשה יותר ויותר. ואם כן מה נחת רוח תגיע לו, כשרואה שבניו אשר עמל בהם בחייו, עושים לו מצבה נאה, במקום שירבו במצוות ובמעשים טובים, והרי טוב היה לו ביותר שישימו לו מצבה קטנה שאינה יקרה, ובאותיות פשוטות, ובשאר ההוצאות יקנו ספרי קודש, ויקדישו אותם למזכרת נצח להוריהם ולעילוי נשמתם, כדי שילמדו בהם בישיבות ובתי מדרשות, ואז נפשם בטוב תלין, ויעלו ממדרגה למדרגה בגן עדן העליון, בבחינת ברא מזכה אבא, וזה הכבוד והנחת רוח החשובים להם הרבה יותר ממה שיוציאו כספם וזהבם על מצבה יקרה. גם הגאון רבי חיים פלאג'י כתב, מי יתן שלא יתנו על הקבר אבן גדולה, אלא די באבן אמה על אמה, ולכתוב בקיצור: "פה נטמן פלוני בן פלונית, יום הפטירה, תנצב"ה", ולא יותר. ולא יפזרו מעות הרבה על המצבה, כי הכל הבל, והמעות היתרים יפזרו לצדקה לעילוי נשמתו. וכן כתב בקונטרס היחיאלי. והגאון רבי משה פיינשטיין בתשובה שבספר הלכה ורפואה כתב, אם ירצו הבנים במקום הקמת מצבה, לתת דמי שווי המצבה לצדקה ולהחזקת לימוד תורה, פשוט שאינם רשאים לעשות כן, אך די במצבה פשוטה שהשווי שלה מועט, והשאר יתנו לצדקה.

תמונת הנפטר

אין להתיר לתת את תמונת הנפטר על המצבה בשום אופן. (א תנב)

רבו הפוסקים שאסרו לעשות כן. וכתב הרדב"ז מאחר שדרך הגויים להעמיד צורות נעבדיהם על ראש מצבת קבורתם, יש לאסור להעמיד צורת פני אדם על מצבת אבן בבית הקברות שלנו, משום "ובחוקותיהם לא תלכו". והחתם סופר כתב שמכוער הדבר, ויש למנוע בכל עוז לעשות כן. וכן כתב בשו"ת דברי מלכיאל, ובפרט לפי מה שכתבו המקובלים שעל ידי צורות אלו נמשכת רוח טומאה, ויגרום צער רב לנפטרים מיראי ה' וחושבי שמו הנמצאים שם. וראוי לעמוד בפרץ נגד העושים כן. וכן פסקו המהר"ם שיק, ירושת פלטה, משמרת שלום, מהרש"ם ועוד.

לשון הקודש. תאריך עברי.

הכתב שעל המצבה צריך להיות בלשון הקודש דוקא ולא בשפה אחרת. ובחוץ לארץ, אם אין האבלים מבינים לשון הקודש, מותר לכתוב בלשון שרגילים בה. ואין לכתוב על המצבה תאריך לועזי, אלא תאריך עברי בלבד. (א תנד)

בשו"ת מהר"ם שיק כתב: רע עלי המעשה על שחקק על המצבה בלשון הונגרי, שהרי המנהג פשוט בכל תפוצות ישראל לחקוק על המצבה בלשון הקודש דוקא, והחוקק בלע"ז הוא גורם גנאי למת, ומעיד שכל ענייניו שייכים לעלמא דשיקרא. ולכן על החברא קדישא לעמוד על המשמר שלא לשנות ממנהגי ישראל הקדושים. וכתב בשו"ת שערי צדק, ועל המשנֶה שכותב על המצבה בלע"ז, קורא אני עליו (דברים טז כב): "וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ". וכן פסקו הגר"ש קלוגר, פרי השדה, דודאי השדה, תירוש ויצהר, אמרי יושר, ציץ אליעזר, שבט הלוי. ומכל מקום, בשו"ת סולם יעקב כתב, שבמקום שאין האבלים מבינים מה שכתוב בלשון הקודש, מותר לכתוב במצבה בשפה שרגילים בה, מאחר שאין כוונתם לשנות את המסורת אלא כדי שיבינו.

ריבוי שבחים

אין להרבות בשבחים בכיתוב שעל גבי המצבה. (א תנב)

יש להיזהר שלא לתאר את הנפטר בתארים גדולים, שאינם הולמים אותו. והדבר ברור שאין לכתוב בזמנינו תואר "חסיד" גם על תלמיד חכם. ואם היה בעל יסורים, טוב לכתוב במצבה "שהיה מדוכא ביסורים". והגאון מליסא כתב בצוואתו: על המצבה שלי לא יכתבו עלי לא רב ולא גאון, כי אולי חטאתי במה שקיבלתי עלי להיות רב, כי לא הייתי ראוי לזה, ולמה תזכר חטאתי בכל עת, ולא יכתבו אלא רק שמי בלבד, ויכתבו מחבר הספרים שחיברתי, כי אם ימצא דבר אחד טוב בכל הספר ראוי להזכירו לזכות. והגאון החסיד רבי עקיבא איגר ציוה לפני מותו שלא יכתבו על המצבה, אלא פה נפש הרב ר' עקיבא איגר, ולא יותר, אלא שהרבנים של פוזנא הרשו לעצמם להוסיף באות ר' תיבת 'רבנו'. גם הגאון רבי משה גרינוואלד גאב"ד חוסט, ציוה שלא לכתוב על המצבה שלו שום תואר אלא רק "פ"נ [פה נטמן] הרב רבי משה בן עמרם". והגאון בעל שדי חמד בצוואתו כתב: חלילה לכתוב על המצבה שום תואר, רב או חכם, כלל כלל לא, אלא בזו הלשון: "מצבת קבורת חיים חזקיהו בן כאלו וידא, נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ". גדולה ענוה. ובספר תולדות רבי יצחק אייזיק אפשטיין כתוב, פעם שלחו אנשי החברא קדישא להביא את הרב לבקר בבית העלמין, והתעכב ליד מצבה אחת, וקרא מה שהיה כתוב עליה, וקרא אל השמש הראשי של החברא קדישא, ואמר לו, "למעלה בעולם האמת, תובעים מן הנפטר הזה איפה הם כל אותם השבחים והמעלות הכתובות במצבתו, לך והבא לי גרזן", וציוה הרב למחוק בגרזן את הכתוב במצבה, ואחר כך נכנס אל הקהל של החברא קדישא שהמתינו לבואו, ואמר להם, עתה ניקח מעט יי"ש [יין שרף לשתיה], כי עשיתי טובה לנשמה. ישמע חכם ויוסף לקח. ובכל אופן, אב שציוה את בנו לכתוב עליו דברים בזויים, אינו רשאי לעשות זאת, כי המצבה היא לכבוד הנפטר, ואין ביכולתו להפוך דבר שעיקרו לכבוד, לביזיון. ורק חייבים לעשות רצונו שלא לכתוב עליו תוארים ושבחים. (א תנז)

שימו לב לנוסח הפשוט על המצבות של מרן מאור ישראל

רבנו עובדיה יוסף זצ"ל ורעייתו הרבנית מרגלית ע"ה

- נוסח מצבת הרבנית נכתב על ידי מרן זצוק"ל -

מצבה אחת לשנים

הנוהגים לתת מצבה אחת גדולה על שני קברים, כגון לאביהם ואמם, רשאים לעשות כן. (א תנו)

כן כתבו בשו"ת יגל יעקב, ושו"ת מי יהודה. ובשו"ת משכנות יעקב מקרלין כתב, שמצבה אחת נבנתה על קברות שני האחים הקדושים, תרי צנתרי דדהבא, הגאון בעל משכנות יעקב מקרלין [רבי יעקב ברוכין, תלמידו של רבי חיים מוולוז'ין] ואחיו הגאון בעל קרן אורה [רבי יצחק]. ובדעת זקנים מבעלי התוספות כתוב: ומצאתי קונטרס מרבי הלל שכתב: אני הלל, ראיתי קבר אלדד ומידד, וכתוב עליו: "אלדד ומידד אחי אהרן מן האב ולא מן האם". ומשמע שהיתה מצבה אחת לשניהם.

לא רצה מצבה

מי שציוה שלא יקימו מצבה על קברו, אין שומעים לו, ובונים מצבה. (א תנב) כתב מרן החיד"א, אודות רב גדול שציוה שלא יעשו לו מצבה, לא ישמעו לו, ויעשו לו מצבה קטנה, כי יש בה סוד ותיקון לנפש. ואילו נזכר החכם בזה, לא היה מצווה כך.

הדלקת נרות

הנכון להכין מקום במצבה שיהיה ראוי להדליק בו נרות לעילוי נשמת המנוח.

כתב בשו"ת תורה לשמה (סימן תקכ), ויאמר בפיו בשעת הדלקת הנר, שהוא מדליק הנר הזה למנוחת נפש פלוני בן פלונית, ואז בקריאה זו שהוא מוציאה בפה, תגיע הנאה לנפש האדם ההוא אפילו מרחוק, כל שכן אם הוא מדליק נר על המצבה עצמה ששם משכן חלק מן הנפש. הרי הודעתי לך לפי דרכנו, שיש טעם גם בהדלקת נרות אצל מצבות הצדיקים זיע"א כשהולכים להשתטח שם.