דיני כתמים

דיני כתמים

מהו כתם?

ח. כבר בארנו כי התורה אסרה את האשה באיסור נדה, רק כאשר הרגישה ביציאת הדם ממנה. אולם, אשה שנמצא כתם דם בבגדה או על גופה, שלא בהרגשה, פעמים שהיא אסורה מדברי חכמים, וזה הנקרא איסור 'כתם'. ועל כן, אשה שראתה כתם המטמא - חלים עליה כל הדינים של אשה שראתה דם, דהיינו שנאסרת על בעלה עד שתעשה את תהליך הטהרה כהלכה. (קכז, קלב)

 

* אשה שראתה כתם דם, והיא מסופקת אם הרגישה ביציאתו או לא, או שהיא מסופקת אם מה שהרגישה נחשב כ'הרגשה' מבחינת ההלכה [שהרי לא כל הרגשה נחשבת בהלכה כ'הרגשה'], עליה להתייעץ עם רב מורה הוראה ולברר את הדבר, כיון שיש הבדל גדול בין כתם ללא הרגשה לכתם עם הרגשה, כפי שיבואר בהלכה הבאה.

 

אופני ההיתר לכתם בבגד

ט. כאמור, לא כל כתם דם אסרו חכמים, וישנם ג' אופנים, שבהם הכתם אינו אוסר, ולהלן נבארם בהרחבה: א. כשהכתם קטן מגודל 'כגריס'. ב. כשהבגד שעליו נמצא הכתם הינו צבעוני ולא לבן. ג. כשהכתם נמצא על מקום שאינו ראוי לקבל טומאה. בכל אחת מהאפשרויות הללו - האשה מותרת לבעלה, אף אם ברור שכתם זה הוא דם שבא מן הרחם. ועתה נבארן אחת לאחת. (קכח)

 

א. גודל הכתם - הכתם אוסר את האשה, דווקא כאשר שטח הדם גדול משטח של עיגול בקוטר של שני סנטימטר, והוא הנקרא בלשון רבותינו 'כגריס ועוד'. אבל אם הכתם הוא 'כגריס' [שני ס"מ] בדיוק או פחות מזה, הרי היא מותרת. וכאשר הכתם מאורך או מרובע או חלול וכדומה - מחשבים את שטחו הכולל, אם יש בו כגריס או לא.

 

ראתה טיפות קטנות של דם על בגדה, כשכל טיפה בפני עצמה היא פחות משיעור 'גריס ועוד', אף על פי שאם נצרף את כל הטיפות יחד יהיה כ'גריס ועוד', הרי היא מותרת. (קכח, קכט)

 

ב. בגד צבעוני - הכתם אוסר את האשה, דווקא כשהוא נמצא על מקום לבן בלבד, אבל אם נמצא הכתם על בגד צבעוני, אפילו בהיר, ואפילו הכתם גדול יותר מגודל 'גריס', הרי היא מותרת, כיון שלא גזרו חכמים טומאת כתם בבגד צבעוני כלל. (מעיל צדקה, הגאון רבנו זלמן, חכמת אדם, רבי שלמה קלוגר)

 

לכן אשה שלבשה בגד צבעוני, אף על פי שהבגד סמוך לבשרה ממש, שבודאי יצא הדם ממנה, הרי היא מותרת. (רבי שלמה קלוגר, זכרון יעקב, מעיל צדקה, סדרי טהרה, מהרש"ם, רעק"א, חזון איש, ציץ אליעזר, טה"א שפז)

 

בגד צבעוני, שמעורב בו צבע לבן, ונמצא הכתם על החלק הלבן והצבעוני יחד, ואין שיעור 'גריס' בלבן לבד אלא בצרוף החלק הצבעוני, הרי היא טהורה. אבל אם עבר הכתם מלבן ללבן דרך הצבעוני, ובשני חלקי הלבן יש יותר מ'גריס', הרי היא אסורה. (חכ"א, סד"ט, רעק"א, הגר"ז, טה"א שצד)

 

ג. מקום שאינו ראוי לקבל טומאה - הכתם אוסר את האשה, דווקא כשהוא נמצא על דבר שראוי לקבל טומאה, כמו בגד או סדין וכדומה [וזאת על פי הלכות טומאה וטהרה, שישנם חפצים שיכולה להאחז בהם טומאה, וישנם שלא]. אבל אם נמצא הכתם על דבר שאינו מקבל טומאה, אינו אוסר.

 

דוגמאות לדברים שאינם מקבלים טומאה: קרקע, רצפת הבית, גדר אבנים, אסלה, [-כמו שקרקע אינה מקבלת טומאה, כך כל מה שמחובר לקרקע דינו כקרקע]. נייר טואלט, ניילון ועוד.

 

על כן, אשה שמצאה דם על האסלה או על מושב בית הכסא, או שקינחה בנייר טואלט ומצאה עליו דם (סד"ט, ערוה"ש, הגרש"ק, חזו"א), או שנמצא הדם על תחבושת היגיינית, ניילון וכדומה, אפילו הכתם גדול מ'גריס', והמקום שנמצא עליו הדם הוא בצבע לבן, הרי היא מותרת. (קל. טה"א ת. ע"ה יז)

 

י. סבירות שהגיע הכתם מן המקור - גם כשנמצא הכתם על בגד לבן, שהיא אסורה, זהו דוקא במקום שיש סבירות שהגיע הדם מהמקור, כגון למטה מן המותן, או על הסדין ששכבה עליו, אבל אם נמצא הדם על החלק העליון של הבגד [ולא קפצה והתהפכה קודם לכן], הרי היא מותרת. (ת"ה קכב)

 

ולכן, בימינו, שהרגילוּת ללבוש בגד תחתון סמוך ומהודק לבשר, אם נמצא הכתם על בגדה או על הסדין בלבד, ולא על הבגד התחתון, הרי היא מותרת. (ת"ה קכג)

 

עצה טובה וחשובה: ראוי לכל אשה שתלבש תמיד בימי טהרתה בגד תחתון צבעוני ולא לבן, וכן תציע סדינים צבעוניים על מטתה, כדי שאף אם תראה בהם כתם - לא תיאסר על בעלה. [ואשה שרגילה לראות כתמי דם גם בימי השבעה נקיים, תלבש בגדים צבעוניים גם בימים אלו, כמבואר בפרק ב הלכה כו]. (קכט)

 

כתם על הגוף

יא. כתם דם שנמצא על גוף האשה, שלא בהרגשה, רק אם הוא נמצא במקום שיתכן שבא מהמקור [כגון שנמצא הדם בצד הפנימי שברגליה על עקבה או על אורך שוקה או ירכה], הרי הוא אוסר. (קלג)

 

ואולם אם שטח הדם קטן משטח של עיגול בקוטר של שני ס"מ ['כגריס'], אינו אוסר, כנ"ל בהלכה ט'. [ואם ראתה טיפות קטנות של דם על בשרה, ואין בכל טיפה בפני עצמה שיעור 'גריס ועוד', אך בצרוף כל הטיפות יחד יש יותר מ'גריס', ראוי להחמיר ולאוסרה]. (קכח, קכט)

 

לא לחשוש!

יב. בכל המקרים שראתה כתם והיא מותרת [כגון שהכתם פחות מ'גריס' או על מקום צבעוני או על דבר שלא מקבל טומאה או על החלק החיצון שברגל וכדומה], אין לאשה לבדוק את עצמה באותו מקום, כדי לוודא שבאמת אין שם דם. (קל)

 

תולים בסיבה אחרת

יג. אשה שמצאה כתם על בגד לבן או על גופה, אך ישנה סבירות שהדם לא בא מהרחם אלא מסיבה אחרת, וכגון שהיה לה פצע המוציא דם, אפילו שהחל להתרפאות, כל שאפשר שיפתח הפצע ויצא ממנו דם, תולים שהדם בא מזה, והרי היא טהורה. ובתנאי שאפשר שהכתם הגיע מהפצע על מקום הימצאו, אך אם אין סבירות שהדם בא מהפצע, וכגון שהיה הפצע בכתף וראתה דם על הירך, לא תולים שהדם בא משם, והרי היא אסורה. כמו כן, אם לבעלה או לבנה יש פצע, ויתכן שהדם בא מהם, תולים בסיבה זו, והרי היא טהורה. (קלד)

 

בדיקה פנימית

יד. דם שנמצא על חפץ כלשהו שהוכנס אל פנים הנרתיק - דינו שונה לגמרי מכתם דם רגיל, ולא חלים עליו כלל אפשרויות ההיתר שהוזכרו לגבי כתם. דהיינו שאף אם החפץ אינו מקבל טומאה [כגון טמפון שהוחדר אל פנים הנרתיק, או כפפת ניילון], ואף אם הוא צבעוני ולא לבן [כמו מכשיר רפואי], ואף אם גודל הכתם קטן מאוד - הרי שהאשה אסורה.

 

ולכן, אשה שנבדקה בדיקה פנימית על ידי רופאה, ולאחר הבדיקה נמצא דם כלשהו על המכשיר או על ידה של הרופאה המכוסה בכפפה, אם הרופאה אומרת שהדם בא מחמת שהאשה נפצעה במהלך הבדיקה או שיש לה פצע באותו מקום, האשה מותרת [שתולים שהדם שראתה, בא מחמת המכה]. אבל אם אין שם פצע, הרי היא אסורה.

 

אולם אם לאחר הבדיקה נמצא כתם דם על בגד האשה או על הסדין וכדומה, הרי דינו ככל דין כתם רגיל, שקיימות לגביו אפשרויות ההיתר שהוזכרו בהלכה ט. ולכן יש לייעץ לאשה שתלבש לפני הבדיקה בגד תחתון צבעוני, כדי שאף אם תראה בו דם תהא מותרת [אם לא נמצא דם במכשיר הרופאה]. (ר. ע"ה יט)

 

רופאה ולא רופא

טו. מן הדין אסור לאשה להיבדק אצל רופא, וכגון בבדיקות שגרתיות הנעשות בתקופת ההריון, וכל כיוצא בהן, וכמפורט להלן. ומצוה לפרסם את חומרת הענין ולהשפיע על בנות ישראל שלא יזלזלו בכבודן ובצניעותן. והמזלזלות בזה ואינן משתדלות להיבדק אצל רופאה אפילו בשכר, הרי הן מורידות מעליהן את מסווה הבושה ומעטה הצניעות, ואין רוח חכמים נוחה מהן. לעומת זאת, המתאמצת להיבדק אצל רופאה דוקא, תבוא על שכרה מאת ה' יתברך, ותזכה לראות בנים ובני בנים קדושים וטהורים.

 

ישנם מקרים בודדים שיש צורך למומחיות מיוחדת, שמותר להיבדק אצל רופא מומחה. ואמנם עליה להיזהר שלא לדבר עמו אלא בנוגע לענין בלבד, ותלך בלויית בעלה או לפחות חברה כשרה.

 

כתב בספר באר משה: רע עלי המעשה שכל אשה צעירה שמרגישה מחוש קל, הולכת לרופא כדי שיבדקנה, ואף מי שרצה לומר שהרופא טרוד במלאכתו ולכן אין בזה חשש מכשול, מובן מאליו כמה טעם חלוש הוא זה, ובפרט אצל הרופאים של זמנינו שהרבה מהם רחוקים מיראת שמים. וגם לדבריו חלילה להקל בכל מחוש. ומעיד אני עלי שמים וארץ שפעמים רבות עלה בידי להשפיע על כמה נשים להמנע מכך, על פי מה שהסברתי לבעליהן את חומר האיסור, ותהילות לאל יתברך שמעו לקולי, והכל הלך למישרים. ע"כ. גם בספר שבט הלוי כתב: כל שיש רופאה אפילו בשכר, אין ללכת אצל רופא אפילו בחינם, וגם אם הרופא מומחה יותר, אין ללכת שלא לצורך גמור. והרבה פעמים נשים הולכות לרופא בזמן הריונן, או כשלא נפקדו אחר נישואיהן, וזהו מנהג רע, וצריך להתריע על כך לבל ינהגו כן. ורק במקרים מסוימים וצורך גדול, יש מצוה ללכת לרופא לקבל טיפול מתאים, והדברים מסורים ללב כל אדם. ע"כ. (טה"ב רכב. פה)

 

8 ראי הרחבה חשובה מאוד של סיפורים ומקרים שקרו, וכן הלכות מפורטות, בפרק י עמוד?????

 

גודל נאמנותה של האשה

טז. תורתנו הקדושה נתנה כח נאמנות לאשה בכל אשר תאמר בענייני נידתה, למשל: 'ראיתי דם' או 'לא ראיתי', 'טבלתי' או 'לא טבלתי', 'טיהר לי החכם את הכתם' וכל כיוצא בזה. ועליה לדעת את גודל האחריות המוטלת עליה, ולדקדק היטב ולשים לב בכל העניינים הנוגעים בזה. וכמו כן עליה לדקדק בדיבורה ולומר אך ורק את האמת, ולא לשקר אפילו בצחוק, כדי שלא תגרום תקלה לה ולבעלה חס ושלום. (קיט)

 

צחקתי

יז. אשה שאמרה לבעלה "אסורה אני" [מחמת שראתה דם או כתם], ולאחר זמן חזרה בה ואמרה "מותרת אני, ומה שאמרתי 'אסורה אני' - צחקתי", אינה נאמנת, והרי היא אסורה לבעלה, כי בנות ישראל הכשרות אינן עושות צחוק מדברים חמורים כאלו. ולכן צריכה עתה לנהוג את כל תהליך הטהרה, [לפסוק בטהרה, לספור שבעה ימים נקיים ולטבול במקוה, כמבואר להלן אחד לאחד]. ומכל מקום לא תברך על הטבילה, כיון שיודעת בעצמה שהיא טהורה. ואולם, אם בעלה מכירה בברור שמה שאמרה בתחלה 'אסורה אני', היה באמת בדרך צחוק ומחמת קלות דעת אמרה כן, יכול להאמין לה בדבריה האחרונים שהיא טהורה, ויזהירה לבל תוסיף לעשות כן כלל. (קכא)

 

סיבה מוצדקת

יח. אשה שאמרה 'אסורה אני' ולאחר זמן חזרה ואמרה 'מותרת אני', אך נתנה הסבר משכנע לדבריה הראשונים, הרי היא נאמנת ומותרת. וכגון שאמרה: מה שאמרתי מתחילה 'אסורה אני', מפני שבשעה שדיבר עימי בעלי בעניינים אלו, היו שם עוד בני אדם, ומחמת הצניעות אמרתי כן. או שמתחילה לא הרגשתי טוב ולא היה לי כוח לתשמיש, ולכן אמרתי 'אסורה אני' - הרי היא נאמנת. (קכב)

 

מעשה גדול

יט. גם באופן שנתנה סיבה משכנעת, אם עשתה מעשה שמראה שהיא אסורה, כגון שהרחיקה את מיטתה ממיטת בעלה כדרכם בימי נידתה, אינה נאמנת בדבריה, וצריכה להיטהר לבעלה כמו אשה שראתה דם. אולם אם טוענת שאמרה כן כיון שראתה כתם וחשבה שהוא טמא, ולכן גם הפרידה את המטות, אך לאחר מכן שאלה את החכם וטיהר לה את הכתם, ולכן אמרה 'מותרת אני' - הרי היא נאמנת. (קכב. ת"ה קה)

 

'לא טבלתי'

כ. אשה שהגיע זמנה לטבול ואמרה לבעלה 'לא טבלתי', ולאחר מכן אמרה לו 'טבלתי', אם נתנה סיבה משכנעת לדבריה הראשונים, הרי היא נאמנת. אבל אם אין הסיבה משכנעת, צריכה ללכת ולטבול, אך לא תברך. (ת"ה קד)

 

נמצא ששיקרה

כא. אשה שהיתה נידה, ואמרה לבעלה 'טבלתי', והוברר אחר כך ששיקרה עליו ולא טבלה כלל, איבדה את נאמנותה ושוב אינה נאמנת עד שיתברר לו בהוכחה ברורה שטבלה [כגון שתביא אישור מהבלנית שטבלה]. ומכל מקום אם הוברר למעלה מכל ספק שאשה זו חזרה בתשובה שלימה, הרי היא נאמנת מכאן ולהבא. (קיט)

 

 

אין דבר העומד בפני התשובה

כב. זוג שחיו ללא שמירת הטהרה, ועתה שבו בתשובה, נאמנת האשה מעתה להעיד על טהרתה ככל נשות ישראל הכשרות. אולם אם רק הבעל שב בתשובה, והאשה מסכימה לשמור טהרה לכבודו של בעלה בלבד, נאמנותה נתונה בספק, ובמקרה זה צריך הבעל לפנות לרב שיורה לו כיצד לנהוג. (קכ)

 

תהליך הטהרה

עד עתה למדנו אימתי האשה אסורה על בעלה, עתה נלמד היאך נטהרת היא לבעלה, על ידי שלושת שלבי הטהרה הבאים, ואלו הם:

 

א.    בדיקת הפסק בטהרה. (יתבאר בפרק ב')

ב.    בדיקות שבעה ימים נקיים. (יתבאר בפרק ג')

ג.     טבילה במקוה טהרה. (יתבאר בפרק ד')

 

יש לציין כי שלושת השלבים הינם הכרחיים לטהרתה של האשה, ואם תחסיר אפילו שלב אחד מהם, עדיין היא אסורה כבתחילה.

 

לא מצאתם תשובה לשאלה? שאל את הרב

כל מה שמעניין ישירות לדואר האלקטרוני שלכם

Please enable the javascript to submit this form