שכחו אותו בבית הכנסת ושבר הדלת כדי לצאת מה הדין ? נסגר עליו הדלת על האצבע ושבר הדלת מה הדין ?

 

מי שננעל במקוה או בבית כנסת ושבר הדלת כדי לצאת האם חייב ?

וכן מי שנסגרה הדלת על היד שלו ושבר הדלת כדי להציל את ידו האם חייב ?

מעשה היה באדם שנכנס לחנות, והנה בכניסתו נסגרה הדלת על ידו בחזקה ושבר את הדלת כדי להציל את ידו, ובא בעל החנות לתבוע את דמי הדלת או תיקונה מהנכנס, האם יש לחייבו על הדלת ששבר?

ומעשה שהיה בבית הכנסת באח בימות החול, לאחר תפילת ערבית, נעל הגבאי את הדלתות מבלי משים ונשאר שם אחד המתפללים, וכעת חושש שידאגו לו בני משפחתו ויחפשוהו, ואין לו שום דרך להודיעם, וכן שמא ישאר רעב כל הלילה, וחפץ לשבור את הדלת ע"מ לצאת, ושואל האם רשאי לעשות כך לכתחילה?

וכן מקרה דומה אירע במקוה שנסגר חצי שעה קודם כניסת שבת, וסגר הבלן את המקוה על אחד האנשים ורוצה לפרוץ את הדלת כדי לא להשאר שם כל השבת האם מותר לעשות כן?

תשובה:

הנראה בכל זה, לפטור את השובר מלשלם את דמי הדלת, ולהתיר את שבירת הדלת כדי לצאת לחיים ולשלום,

וכל זה כשהבלן או הגבאי נעלו מבלי משים ונעשה הדבר ברשלנותם, אבל אם נכנס למקום שלא היה לבלן או לגבאי לחשוב שיהיה שם ולכן לא ראו אותו וננעל, בזה גרם לעצמו הכל ונחייבו וכפי שנפרט בע"ה כדלהלן.

בנידון הראשון, יש לדון מצד מציל עצמו בממון חבירו, דין זה מוזכר בגמ' בבא קמא דף ס. ופסקו שם שחייב לשלם, והראיה מדוד המלך שרצה לשרוף את הפלישתים ע"י גדיש של אחרים להנצל מהם, ואמרו לו רבנן שאסור לו משום שזה מציל עצמו בממון חבירו, ולבסוף התירו רק משום שהיה מלך ומלך פורץ גדר לעשות לו דרך ואין מוחין בידו, וכנפסק בחו"מ סי' שנ"ט סעי' ב'.

ומ"מ מצינו שלשה היתרים בדבר, א. בספר אבן האזל פ"ח מהל' חובל ה"ד חידש, שדווקא בפלישתים שאין הממון עצמו [והיינו הגדיש] אונס אותו, אלא הפלישתים אונסים אותו, בזה אמרינן דהוי מציל עצמו בממון חבירו שחייב אבל אם הממון עצמו גורם לו את האונס לעולם אמרינן אנוס רחמנא פטריה. וראייתו מדברי הראב"ד שכ' שבכל אונס שאונסים את האדם שיהרגוהו אם לא יביא חפץ פלוני לידם והלך והביא להם ביד שפטור שאין דבר שעומד בפני פיקוח נפש, והרמב"ם חולק עליו ונוקט שאם נתן ביד חייב. ולכאורא צודק הרמב"ם שהרי הוי מציל עצמו בממון חבירו שחייב בזה גם אם היה אונס נפשות כמו בפלישתים ששם ודאי הוי אונס נפשות ואמרינן שחייב. וליישב סברת הראב"ד נראה בהכרח שסבר, דשאני פלישתים שאין הממון רודף אחריו אלא הפלישתים ורק מציל עצמו באותו ממון, אבל כאן הממון עצמו רודף אחריו אם לא יביאינו לאנסים ואונס רחמנא פטריה.

וא"כ הגם שהמחבר נקט בנידון זה בסי' שפ"ח ס"ד כדעת הרמב"ם, יעוין בש"ך שם שהכריע בדבר, ונוקט שגם המחבר סבר כהראב"ד, וא"כ נוכל לפטור את השובר מטעם שהדלת עצמה גורמת לאונס ואונס רחמנא פטריה.

ב. יש לנו להחשיב את הדלת של החנות כרודפת אחר ידו להזיקה והוא מציל עצמו ממי שרודף אחריו וזה הלא מותר להציל עצמו ממי שרודף, ודווקא כלים אחרים ששבר בדרך להציל עצמו חייב עליהם אבל להציל עצמו מהרודף ממש ודאי שפטור. והגם שהדלת רודפת אחר ידו בלבד ולא אחר כל גופו וא"כ אולי אין זה נחשב רודף, בזה י"ל בפשיטות דכיון שהנזק שיארע בידו יכול להזיק את כל גופו וכגון זיהום ב"מ וכדו' ויסכן את כל גופו שפיר חשיב רודף אחר כל גופו ויכול להציל עצמו מהרודף.

ג. הלכה היא בדין זה שאם ילד קטן הוא שנתקע ובא אחר גדול וחילצו ע"י ששבר את הדלת, שפטור השובר היות ומציל נרדף מיד הרודף, וע"ז איכא תקנת חכמים המובאת במס' סנהדרין דף ע"ב לפטור את המציל כדי שכל אדם לא ימנע מלהציל את חבירו וכנפסק בשו"ע בסי' ש"פ.

וכמובן שאם גרם לעצמו את הנזק ע"י ששיחק בדלת ונסגרה עליו וכדו', בכה"ג הוא הביא הרודף עליו ולא נפטרו ורק כשקרה בטעות אז נפטור.

ולגבי השאלה השניה אם ננעל בביהכ"נ ע"י אי שימת לב של הגבאי או הבלן, לכאו' כיון שאין כאן פיקוח נפש מחמת הדלת שע"י נעילתה נגרם שישאר שם חיב על שבירתו, ואין כאן רודף מחמת הדלת שאינה רודפת אחריו. אלא שיש לפטור מצד אחר שמצינו בגמ' בב"ק כח. שאם נכנס אדם לביתו ורואה בביתו בכניסה חביות של יין שמונעות אותו מלהיכנס, הדין הוא דמשבר ונכנס משבר ויוצא, וכ' הרמב"ם בפ"ו מהל' חובל דמ"מ אם שבר בכוונה חייב השובר אפי' הכניסם בעל החביות שלא ברשות, ונפסק להל' בשו"ע סי' שע"ט ס"ד.

ונחלקו האחרונים בטעם החיוב כאשר התכוון להזיק בידיים, שהרי עשה זאת לצורך הכניסה והיציאה ולמה נפטור רק כששבר בדרך הילוכו בלי כוונה.

דעת החזו"א בב"ק סי' ד', דדברי הרמב"ם הם במקום שהסכים בעל הבית להכניס לרשותו, והכניס בעל החביות בצורה לא מסודרת בזה חייבוהו כיון שסו"ס קיבל שמירה ואחריות על החביות אסור לו לשוברם, ולעולם אם הכניס שלא ברשות רשאי להזיקו בידים ולשבור חביותיו ופטור.

אכן באבן האזל פ"י מחובל ומזיק כ' דכוונת הרמב"ם כפשוטו דכיון שאין היזק ממש אלא טורח לא התירו רק כשדרך הילוכו שבר אבל לא בידים.

ומעתה, אדם שנכנס ברשות לבית הכנסת או למקוה ששילם על כניסתו, נהיה המקום כרשותו ואז כשרוצה לצאת ויש דבר המעכבו, 'משבר ונכנס משבר ויוצא', והגם שלדברי האבן האזל אין היתר בדבר לדעת הרמב"ם והשו"ע לשבור אלא כשזה דרך הילוכו, מ"מ לדעת החזו"א יש היתר אלא אם כן הוא שומר וכאן הרי אינו שומר ויכול לשבור ע"מ לצאת.

ויתכן שאף לדעת האבן האזל יש להתיר בזה היות וכאן לא שייך דרך הילוכו לשבור רק בידיים א"כ בזה לעולם יוכל גם בידים להוציא את הדלת.

וכל זה כשהבלן או הגבאי נעלו מבלי משים ונעשה הדבר ברשלנותם, אבל אם נכנס למקום שלא היה לבלן או לגבאי לחשוב שיהיה שם ולכן לא ראו אותו וננעל, בזה גרם לעצמו הכל ונחייבו, והנלע"ד כתבתי.   

 

כתב וערך:

הרב יונתן שושן שליט"א

ראש כולל דיינות משפטי התורה בית וגן ירושלים

ודיין בבד"ץ חוקת משפט

לא מצאתם תשובה לשאלה? שאל את הרב

כל מה שמעניין ישירות לדואר האלקטרוני שלכם

Please enable the javascript to submit this form