הפחד שיום אחד מישהו יחביא את "אלבום החתונה" של ההורים לצמיתות

הפחד שיום אחד מישהו יחביא את

"אלבום החתונה" של ההורים לצמיתות.

משה מספר (הפרטים שונו): 

כשהתחתנתי ראיתי שאשתי הייתה חלשה רגשית

אני הייתי תמיד התומך שלה,,

בכל קושי הייתי נותן לה עצות, ומחזק אותה

הייתי עוזר לה בבית וכל הזמן מפנק ומעניק לה הכל..

אבל משהו השתנה

היום לאחר 5 שנים, אני נמצא בתהליך מאוד קשה 

כבר חודשיים שיש קושי בינו לבין זוגתי

ולשאתי מה קרה בחודשיים האחרונים הוא ענה,

שהיא התחילה ללכת לשיעור תורה ולדבר עם מאמנת אישית

כשאולי זה נראה משהו מאוד מבורך

זה מעלה לה את הערך העצמי, 

היא פתאום מתחילה לדבר בהערכה עצמית

היא מדברת בכבוד על עצמה, ולא משפילה את עצמה כבעבר

אבל... 

בזוגיות משהו נתקע..

היא הפסיקה להיות תלותית כי

היא לא מתייעצת איתי

היא לא מדברת איתי כל הזמן על הקשיים שלה

יש לה כבר מקום מוגן ונעים לדבר

יש לה מטפלת ששם היא מספרת הכל

ולי לא נשאר כלום ממנה.

אני לא מבין, תמיד הייתי זה שמוחק את עצמו בשבילה

איך היא מסוגלת לעשות לי את זה..

כששאלתי אותו בעדינות, למה זה מפריע לך כ"כ

אז הוא ענה לי, אני מרגיש שאני מאבד את החיים שלי

אני מרגיש אפס של ממש

היא לא צריכה אותי, ואין לי שום תחושה שאני שווה בגללה.

עד כדי כך שהיא גם התחילה לנסוע לטיולים עם חברות

והיא מבזבזת כספים והיא פשוט מתנהלת לה לבד..

ואפילו אני יאמר לך בשקט, לא אכפת לי לעזוב אותה..

תוך כדי השיחה. שאני מקשיב ומלא בהכלה כלפי הקושי

הוא ממשיך לשתף..

זה מפריע לי כל היום, אני מסתובב עם תחושה 

שאני "אפס" מבוקר עד ליל, לא מצליח להרגע. 

ואז התחלנו לצלול לתוך עומק הנפש

ולנסות להבין מה קרה בינו לבין זוגתו

בתחילת הנישואין ומה השתנה..

לאחר נשימה עמוקה הוא שיתף,

כשהוא התחתן, הוא הגיע לנישואין

עם מטענים רגשיים מאוד עמוקים

שמקורן עוד בימי ילדותו, 

כשההורים שלו לא כ"כ סמכו אחד על השני

כשהוא כילד חווה את החוסר אימון

בצורה שקורעת אותו מבפנים יום יום

וכאן הוא התחיל לתאר מסכת חיים נוראה..

הייתי מסתובב חודשים ארוכים 

מגיע ללימודים, אבל מרגיש פחד "אולי ההורים יתגרשו"

ואני יקבל את התדמית "ילד גרוש"

הפחד הזה שההורים לא עומדים זה לצד זה

ולא מגינים אחד על השני..

הפחד שיום אחד מישהו יחביא את

"אלבום החתונה" של ההורים לצמיתות..

לפעמים הייתי ניגש בשעות 2 או 3 לפנות בוקר

הולך בפחד מצמית לחדר השינה

ניגש לארון האלבום של התמונות

ומלטף את התמונה שבו ראיתי 

את אבא ואמא "חתן וכלה"  

מסתכלים אחד על השני ומחייכים

תמיד חזרתי למיטה עם לחיים רטובות..

הערגה שלי לאיחוד ההורי לא היה ניתן לתיאור

וכך כשכולם למדו בכיתה

אני חלמתי ודמיינתי 

שאולי יגיע היום הזה

שההורים שלי יאמינו זה בזה

ואני יהיה כ"כ רגוע

יהיה לי כ"כ כיף

אני לא יצטרך כלום

לא מתנות, ולא ממתקים,

יהיה לי טוב הכי מתוק שבעולם..

אבל בכתה ח' זה קרה

ביום הכי נורא בחיי

קראו לי לצאת מהכיתה

ומישהו אמר לי שקוראים לי למטה..

ירדתי לחנייה

ראיתי את אבא שלי חיוור ורועד

כשהוא אומר לי,

לפני שאני טס, אני רוצה לראות אותך עוד פעם אחת

מוישי, אני אוהב אותך תמיד!

קפאתי....

לא הבנתי 

כי לא יכלתי להבין

אבל הבנתי שמשהו נורא קרה

חזרתי הביתה בריצה

אמי הייתה נעולה בחדר השינה עד למחרת

רק שמעתי יבבות מידי פעם

ואני נאלמתי דום

קלטתי שהנורא מכל קרה לי..

ישבתי עם עצמי

ולא יכלתי לבכות מרוב כאב

הדמעות יבשו.. 

הבנתי שמהיום, אני "בן גרושים"

זה יותר גרוע מיתום..

כי כאן יש אשם.. ההורים שלי אשמים

ואולי גם אני אשם...

לא אולי... כנראה שאני אשם..

אני בוודאי אשם... 

נסגרתי עם עצמי

לא הלכתי חודשיים לכתה

ומאותו יום נהייתי ילד שקט ומופנם

ילד שסגור מתחת דלתות מתכת עבה

שריון פלדה עטף את ליבי

והפסקתי להרגיש את כל סוגי הרגשות

לא הרגשתי כאב

לא הרגשתי טוב

לא הרגשתי רע

פשוט לא הרגשתי....

אבל באמת באמת עמוק בלב סבלתי סבל נורא.

לילות שלמים הייתי בוהה בתקרה

ומבין שהחלום שלי נקרע, והחיים שלי אינם..

לאחר שנים רבות של ניתוק מעצמי

הגעתי לגיל הנישואין

הקמתי בית בישראל

והרגשתי ממש מאושר

אשתי הייתה מתייעצת איתי

מספרת לי על הקשיים שגם היא עברה

ואני הייתי נותן לה עצות ומרגיע אותה

וכך לאט לאט

התחלתי להרגיש שאני שווה משהו

התחלתי לעטות על עצמי מולה תואר "יועץ"

וכך נשכח לי הצרות של הקרע משנות הילדות...

וכאן הוא נעצר והמשכנו לצלול

לתוך החיים העכשווים שלו עכשיו 

אל מול מה שקרה בעבר.

וכאן סיכמתי לו את כל מה שקורה לו:

לאחרונה כמו שסיפרת לי

אשתך התחילה לקבל בטחון עצמי

דרך השיעורים והאמון אישי..

ואתה מתחיל לאבד את המזון הרגשי שלך

כי היא לא תלותית בך כמו בעבר

ופתאום מה שקורה, שההגנה נופלת

ואז כל הכאבים שלך משנות הילדות

חוזרים..

הקרע שחווית כשהוריך נפרדו

חוסר האונים של ה"שיחה האחרונה עם האבא"

מעולם לא קיבל מקום אצלך בלב

היית קטן מידי בכדי להכיל את המצב

ועכשיו הכל מתפוצץ בפנים

ואתה מרגיש "אפס"

גם מעט התקווה והעוצמה שקיבלת 

דרך זה שעזרת לאשתך מול החולשות שלה

גם זה נגמר..

וכך אתה מגיע לרגשות של "אין אונים"..

הוא ישב מולי ושתק...

משהו זז בו..

דמעה בצבצה בפניו..

לאחר דקה הוא שאל אותי:

אז מה אני עושה עכשיו?

איך אני מחזיר אותה אלי?

וכאן אחרי שהרגשתי שהגיע השלב 

של התהליך האיתנות שלו

אמרתי לו, יש לך 2 דרכים, 

אפשרות א' 

שאתה מנסה בכח להחזיר אותה להיות שוב

תלותית בך.. אוסר עליה לנסוע לטיולים

מכריח אותה להתנתק מהרבנים ומהמאמנת

ואז היא שוב תהיה קטנה וחלשה

ואז היא תחזור אליך להיתלות עליך

שזה אומר שאתה תמשיך להיות תלוי

בזה שהיא תלותית בך..

וגם אתה יודע שהאפשרות הזאת

אולי כבר מאוחר מידי, כי זה יהיה קשה

מתיש, וזה יעזור עד הפעם הבאה..

ואפשרות ב'

אולי אתה מתחיל לבנות את עצמך מחדש

להנכיח את האמון הפנימי בעצמך, 

להסכים להתבונן בכאב הפנימי שהיה לך

ושאתה עדיין חווה

ומסכים לתת לעצמך מקום, 

לקבל עוד קצת את מי שאתה עם כל מה שעברת

להתבונן בכאב הכי גדול

ולהיות מסוגל להרגיש את הכאב הנורא

ואז יהיה לך איתנות רגשית פנימית

ערך עצמי איתן שנשען על עצמך

ולא על זה שאשתך תלויה בך

וכשזה יקרה, 

היא תתחיל לראותך בך תקווה לחיים ממקום של עוצמה פנימית

היא תקבל השראה מהאיתנות שלך

זה יגרום לה שגם היא תקבל את עצמה איך שהיא

ולאט לאט, גם האיתנות שלה יעלה עוד ועוד

והיא פחות תהיה תלותית גם בהם וגם בך

תהיו שניכם חזקים מבפנים, 

ואז תחיו יחד ממקום של בחירה

ולא ממקום של כאב ובריחה מסבל

כתב: הרב אפרים רכטשפר

לייעוץ וטיפול הקישו כאן [email protected]

או בווצאפ +972527605667