זמן שמחתנו | הרב שמעון פריווער

זמן שמחתנו

עת הזמר הגיע וקול השמחה נשמע בארמנותינו.

עומדים אנו בימי חג הסוכות, זמן שמחתינו, החג בו הוכפל והושלש הציווי להיות בשמחה, אשר אודותיה התבטאו כמה צדיקים כי מן המצוות הקשות היא, להיות בשמחה בכל עת ורגע.

ובכן הבה נבוא להתבונן מעט במידת השמחה ובמהותה, וזאת במטרה לפלס דרך למידת השמחה לחדור אל תוך נקודת לבבנו, מה גם שידוע לנו שהשמחה הלא היא עומדת בראש ומרוממת את האדם להגיע אל מעלות רוחניות, וגם להישגים גשמיים, וחסרון השמחה הוא הגורם לאדם את נפילותיו וירידותיו, עד אשר משה רבינו רעיא מהימנא מפטיר את סיבת התוכחה - "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב".

השמחה צורך חיוני לנפש האדם

לפני שנשתדל לגעת בחלק העבודה, ולהשכיל מדוע השמחה כל כך חשובה, הבה נראה את נחיצותה של השמחה בטבע האדם.

כה כותב בספר החינוך (מצוה תפח) על המצוה לשמוח ברגלים: "משרשי המצוה, לפי שהאדם נכון על ענין שצריך טבעו לשמוח לפרקים כמו שהוא צריך אל המזון על כל פנים ואל המנוחה ואל השינה", כלומר, לאדם יש צרכים בסיסיים, עבור קיום גופו וקיום נפשו, למשל האדם צריך לאכול ולשתות ולישון, כמו כן נפש האדם יש לה את צורכי קיומה, וכמו שהיא צריכה אל המנוחה, כך יש לה צורך בסיסי לשמוח. וכמו שלקיום גופו האדם אוכל ושותה, אף אם אין לו מצוה מיוחדת לכך, כך היה על האדם לשמוח לפרקים עבור קיום נפשו, אלא שהקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו, נתן לנו מצוה לשמוח ברגלים, שבכך נוכל לקיים את נפשינו באופן של מצוה, כמו שממשיך בלשונו "ורצה הקל לזכותינו אנחנו עמו וצאן מרעיתו, וציונו לעשות השמחה לשמו למען נזכה לפניו בכל מעשינו".

ומוסיף החינוך לבאר, שיש עוד תועלת במה שאנחנו מזינים את נפשותינו בשמחה של מצוה, כי כאשר השמחה מתעוררת בנו סביב מחשבות בהקב"ה ובטובו וחסדו עמנו, הרי זה שומר את נפשנו, שכן כאשר הנפש שרויה בשמחה כזו, באה היא ממילא לקרבת ה', ובלשונו: "והנה קבע לנו זמנים בשנה למועדים לזכור בהם הנסים והטובות אשר גמלנו, ואז בעתים ההם ציונו לכלכל החומר בדבר השמחה הצריכה אליו. וימצא לנו תרופה גדולה בהיות שובע השמחות לשמו ולזכרו, כי המחשבה הזאת תהיה לנו גדר לבל נצא מדרך היושר יותר מדאי".

שמחה פורצת גבולות

את מילותיו האחרונים "לבל נצא מדרך היושר יותר מדאי" ניתן להבין עם הבנת מהותה של מידת השמחה שבכוחה לפרוץ גבולות. יש בכח השמחה להביא את האדם למקומות שלולא השמחה הוא איננו יכול להגיע לשם, הוא מוגבל ומוגדר במקומו, ולפעמים כדי להתקדם ולצאת ממיצריו עליו לפרוץ גבול מסויים, אם זה גבול של בושה ממה יאמרו הבריות, אם זה גבול של פחד ומורא מה זה ידרוש מעמו אם הוא יהיה בחור או אברך 'עובד'. ואם זה גבול של 'דרך הטבע' כגון כשרוצה להוסיף עוד שעה של לימוד וחושש שזה יהיה על חשבון הפרנסה, השינה, או הבית. ומכוחה של השמחה לפרוץ את הגבולות הללו, ולסייע בעד האדם להגיע אל שאיפותיו.

אך כאן מתעורר החשש בלב האדם, ושואל את עצמו, אם כוחה של שמחה כל כך חזק, פן אכשל ואלכד חלילה ברשת היצר, וכח השמחה תפרוץ את גבולותיי הטובים של יראת שמים ושל שאר גדרים וסייגים. על זה מבאר לנו החינוך שכאשר השמחה מתעוררת ובאה לשמו ולזכרו של בורא כל עולמים, מתוך זכירת יציאת מצרים וענני הכבוד, או אז יש לנו תרופה גדולה שהשמחה תפרוץ את הגבול העוצר אותנו מלעבוד את בוראנו כאוות נפשנו, ולא יביאנו חלילה לעשות פרצה בסייג השומר על נפשנו לבל נתקרב אל פי תהום רבה.

כח השמחה בשבת אחים

וממוצא דבר אנו למדים טעם לשבח, לישיבת החבורות, שהוא העת משך השנה אשר החסיד נותן לנפשו מתת התרוממות, הוא הזמן שממלא את נפשו בשמחה, וכאשר השמחה - שהיא צורך חיי הנפש - ניתנת במעטפת של דברי תורה וחסידות, באוירה של סיפורי צדיקים וניגוני קודש, או אז פריצת הגבולות הן הן בדרך הרצויה, במגמה ללחום את מלחמת היצר ולהיכנס אל עוד טריטוריה שהיה כבוש תחת יד היצר, במגמה להביא אל אהבת ישראל ואל קרבת ה'.

לב שמח לעבודתך

למדנו על הצורך החיוני למידת השמחה אל נפש האדם, ושומה עלינו להבין מדוע כה חשובה היא השמחה בשעת קיום המצוות, עד שהפליגו הקדמונים במעלה הגדולה של מצוה המתקיימת מתוך שמחה, וידועים דברי האורחות צדיקים בשער השמחה "וכל העושה המצוות בשמחה, יש לו שכר אלף ידות יותר ממי שהמצוות עליו למשא".. ומובא בשם הספרים הקדושים שהעושה מצוה בשמחה נכלל בזה כל הכוונות (עי' במגן האלף על המטה אפרים סי' תקפ"ד סק"ד ובקו"א שם).

וניתן להמשיל את הדבר באדון שביקש מעבדו להכין לו ספל קפה, העבד אינו במצב רוח טוב, ואינו שמח בשירות הזה, אך בעל כרחו יעשה את המוטל עליו, והוא הולך ומכין את הקפה ומגיש את ספל הקפה לאדון עם פנים נפולות, אמנם לאדון זה לא כל כך נחמד, אבל העיקר שיש לו את הקפה. באותו פרק זמן נזדמן נכד האדון לביקור בבית סבו, והנה הסבא רוצה להשתעשע בנכדו, הוא רוצה לפתח קשר אתו, והוא חושב איך יוכל לעשות זאת, וממחשבה למעשה, הוא מחליט לבקש מנכדו להכין לו ספל קפה, וזאת כדי להגיע אל קירוב הלבבות ביניהם. כעת אין לסבא עניין בקפה עצמו, הוא כבר שתה קפה מקודם, כל ענינו הוא החיבור והקשר עם נכדו, לעורר את האהבה.

הנכד מכין את ספל הקפה, אך הוא למד מן העבד איך לעשות זאת, ומגיש את הקפה בפנים נפולות – הרי כאן אין זה חסרון צדדי, שלא כל כך נחמד לסבא והעיקר שיש לו את הקפה, הרי הוא מוותר על כל הקפה, הוא רוצה את הקשר, את הלב, את הרצון והשמחה, ובלעדיה אין שום תכלית בהכנת הקפה.

ומכאן שהשמחה בשעת קיום המצוה אינה איזה הידור צדדי, השמחה היא היא עיקר תכלית המצוה, רצונו יתברך מאיתנו הוא הקשר והקרבה, אותה הוא מבקש, וזה מתבטא בַּשמחה. עם הדקדוק בפרטי ההלכות, לקיים את מה שמצווה עלינו, הקב"ה רוצה את הלב שלנו, שעל ידי קיום צורת המצוה נתקשר אליו ונהיה מחוברים אליו - חבוקה ודבוקה בך.

דרכיה דרכי נעם

ומכאן נלך נא אל מצות ארבעת המינים אשר משמחים לב רואיהם, והם הם שרביט הניצחון אשר בידינו ועוצרים בעדינו רוחות רעות וטללים רעים. אשר רבו כמו רבו סוגי האנשים ודרכיהם, בהכנתם לקראת המצוה, אם בחיפוש אחר חיפוש למצוא את הכשר והמהודר, אם בקיום "ואהבת את ה' אלקיך בכל מאדך", בממון הרב שמפזרים על חיבוב המצוה, אם בסידור האגד בצורה נאה, אם בלימוד ההלכות, ואם בלימוד העבודות וכוונות המבוארים בספרים הקדושים. ופעמים יושב לו האברך נבוך ומבולבל ולא ידע לשית עצות בנפשו באיזו עבודה לבחור, כמה זמן, כמה כסף, מה מעכב ומה לא, והרי הוא רוצה להוציא את המיטב מחג קדוש זה, ולקדש את כל איבריו שהד' מינים מרמזים אליהם, ומבקש את הדרך הישרה ללכת בה.

ויש לדעת שהגמרא (סוכה לב) לומדת מהו מין הלולב ומין ההדס מהפסוק "דרכיה דרכיה נועם", זאת אומרת שלפי לשון הפסוק 'כפות תמרים וענף עץ עבות', ניתן להבין שכופרא כשר ללולב, והירדוף כשר להדס, מכל מקום חז"ל ידעו בבירור שלא יתכן כזאת, שדבר שאינו בכלל 'דרכי נועם' אלא מסרט את הידים, שזה המין שהקב"ה ציוה לקחת!

הידור מצוה עם הלב שלך

ונאמר כן גם כאן, הכלל הוא שעבודת ה' הוא דבר נעים וכלשון המובא בשם העבודת ישראל "ועבודת השם - מתוקה היא עד מאוד", ולכן לאחר שאתה כבר יודע שאתה מקיים את עיקר המצוה כפי פסק השו"ע ורבותיך, ולבך חפץ להוסיף עוד נדבך ולהתקרב יותר אל השי"ת, הרי זה הולך יחד עם נעימות ועם שמחה, ותבדוק נא איזה הידור מצוה תעשה עם יותר שמחה, איזה הכנה דרבה לחג יביא אותך ליותר קרבת ה', לתחושה העילאית שאתה זוכה להתאמץ לשמו ולזכרו יתברך שמו. מה אתה בוחר להקדיש מנפשך למען מצוות היום; זמן - בחיפוש, ממון - ברכישה, עיון שכלך - בלימוד, או שתבחר לקיים את ההידור מצוה בנוי סוכה או בשמחת בני הבית שמצוה לשמחם בדבר חדש, ושמחת העניים.          

השמחה המשולשת

בחג הסוכות מוזכר בתורה הקדושה שלש פעמים לשון שמחה. ונראה למצוא רמז בשלשת פסוקים אלו, שהם מרמזים על שלשה מצבים שהאדם נמצא בהם, ובכל אחד מהם עליו להיות בשמחה, ואל לו לאדם לומר כאשר אהיה במצב מרומם, כאשר הכל ילך לי טוב, כאשר ענין זה או אחר יסתדר אז אוכל להיות בשמחה, השמחה עבודה היא, ונוהגת בכל מקום ובכל זמן.

ושמחת בחגך – תשמח עם החג שלך, איך שהוא נראה ואיך שאתה נראה, לפעמים יש לאדם כל מיני תמונות וחזיונות איך החג צריך להיראות, ובעיני רוחו הוא מחפש לקיים את המצוה 'לראות וליראות' כפי שהוא מדמיין שהיה יכול להיות, אומרת לו התורה הקדושה ושמחת בחגך, בחג שלך – איך שהוא וכפי שהוא.

והיית אך שמח – 'אך' לשון מיעוט הוא, גם כאשר האדם נמצא במצב של מיעוט, חסר לו בגשמיות או אפילו ברוחניות, עדיין עליו לשמוח, אולי ניתן לרמז זאת אף בדבר רז"ל שדרוש על פסוק זה 'לרבות לילי יו"ט אחרון לשמחה" גם במצב של 'לילה' ובמצב של 'אחרון' עלינו לשמוח.

ושמחתם לפני ה' אלקיכם – מדובר בבית המקדש כאשר נמצא לפני ה' אלקיו, גם אז עליו לשמוח. וכאן הבן שואל, בשלמא כאשר מרגיש שהחג שלו אינו כל כך נעלה, או כאשר חסר לו איזה דבר גשמי או רוחני, אז מובן שיש מקום לציווי מיוחד אל השמחה. אבל מה מקום לזה כאשר האדם נמצא בבית המקדש במקום הכי קדוש, משוש כל הארץ, מדוע צריך ציווי מיוחד אל השמחה.

אלא שלפעמים דוקא כאשר האדם נמצא במצב מרומם, במקום לחיות את המצב בו נמצא, את הדביקות, והתרוממות הרוח, הוא עסוק במה שיכול להיות עוד יותר, ומה יעשה כאשר יקרה כך או כך, ואיך יְֹשַמֵר את מה שיש לו, אמנם מחשבות טובות הן, הנובעות מתוך רצון להישאר כך, אך ביני וביני הרי הוא עלול לפספס מעט את המתנה שמקבל ברגעים אלו.

ולכן גם כאן יש ציווי מיוחד, ושמחתם לפני ה' אלקיכם, כאשר הנך במצב מרומם ועילאי, אתה זוכה להיות בהיכלא דמלכא, בין בני עליה, להסתופף בצל הצדיק, ולהיות תחת גג אחד בשעת עבודת הקודש, פעמים רואה יותר ופעמים מרגיש יותר, פעמים העומדים לצידך סוחבים אותך אל על ... ולפעמים להיפך - ושמחתם!

השמחה בקופסה הסגורה

זכורני כאשר הייתי בחור צעיר, ולחג הסוכות נסעתי חזרה אל אבי מורי באנטווערפען, ובאותה תקופה עוד לא היה כל כך נהוג שכל בחור היה לו את הד' מינים שלו, והיה זה הפעם הראשונה שקניתי לעצמי ד' מינים, לא הייתי בקי בהלכות ובהידורים, ולפני נסיעתי הלכתי לשוק ד' מינים שבשעתו היה ברחוב מאה שערים, ניגשתי לאחד מן הדוכנים וקניתי אתרוג בקופסה סגורה עם הכשר טוב, וכן לולב והדסים, בערב חג הבחנתי שהיה כתוב על הקופסה שההכשר הוא על ההפרשת תרומות והמעשרות וכו' ולגבי כשרות האתרוג יש לשאול מורה הוראה, אז ניגשתי לרב שלי, והוא פסק לי שהאתרוג כשר, עד היום איני יודע אם היה רק כשר או מהודר או מהודר מאוד, אבל השמחה של מצוה שהיה לי אז באותה שנה, איני יכול לתאר במילים ... השמחה שאני זוכה לברך על ד' מינים משלי, שמחה עילאית של קרבת ה', ומדוע שנאבד שמחה פשוטה זו כאשר אנו יודעים עוד קצת הלכות ומנהגים, ורואים את הליכותיהם של עובדי השם?!

המעבר אל השמחה

וכלפי השאלה אשר רבים שואלים, מה יעשה האדם כדי להיכנס למצב של שמחה, הוא נמצא כעת במצב 'פרווה' או שהוא מדוכדך, ורוצה הוא לשמוח, איך עושים את המעבר הזה ...

הרבה עצות ניתנות לשאלה זו, ועל פי דברינו נציע שלפעמים אין צורך לחדש דברים ולהביא דברים חדשים מבחוץ, רק יש להיפטר מה'חשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם', ולהיות כאן ועכשיו, מי שאני איך שאני איפה שאני, תאר לעצמך שהקב"ה אומר לך אני מבקש ממך את עבודתך זו, ולך נשאר רק לקיימה ובשמחה. וכאן בא היצר ואומר אמת נכון אם היה ברור לי שזה מה שהקב"ה מבקש ממני הייתי יכול לשמוח אבל אולי אני יכול יותר ?!

כבר אמרנו שהשמחה עבודה היא ועליך לטכס עצה להיות בעל הבית על עצמך.

הרב שמעון פריווער

לפגישת יעוץ רגשי ושלום בית

05832-70478