דינים השייכים להושענא רבה

1. יום השביעי של חג הסוכות נקרא יום "הושענא רבה", והוא יום אחרון מנ"א יום שנתנו לישראל לעשות בהם תשובה ותתקבל תשובתם, ולכן נוהגים להרבות בו בסליחות ותחנונים בלימוד תורה ובתפלה. וילמד בשמחה ובהתלהבות, כי בהושענא רבא נמסרים הפתקים. ואף על פי שנמסרו יש אפשרות עוד להציל גם ביום שמיני עצרת, ולכן צריך להתעורר בתשובה גדולה בהושענא רבא, ויהא לבו חרד בתשובה כל היום. [ונקרא הושענא רבה לפי שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו אני יחיד בעולמי, ואתה יחיד בעולמך (פסחים קיח א), ועתיד אני לתת לבניך יום מיוחד לכפר בו עונותיהם, וזהו יום הושענא רבה. פירוש ששם הקדוש ברוך הוא אהיה גימטריא כ"א, הוא כ"א בתשרי, שהוא יום כפרה לישראל. וכך א"ל הקדוש ברוך הוא לאברהם, אם אין כפרה לבניך בר"ה, תהיה כפרה ביוהכ"פ, ואם לאו תהיה בהושענא רבה. [מטה משה סי' תתקנז]. וכתב בשער הכוונות (דף קב ע"ג), בשלשה זמנים אלו נידונים בני אדם, בר"ה, וביוהכ"פ, ובליל הושענא רבה. ובאותו לילה נחתמים לחיים טובים בחותם השלישי, הוא החותם החיצון, שנעשה מהארת החותם הפנימי של יסוד. ע"כ. ולפי שמרבים בו בהקפות, עם הלולב, נקרא יום הושענא רבה. ורמז לימי התשובה, "אריה" שאג וגו', ר"ת: אלול ר"ה, יוהכ"פ, הושענא רבה. [וע"ע בחזו"ע סוכות עמוד תלו].
2. מנהג ישראל להיות ניעורים בליל הושענא רבה, ועוסקים בתורה, וטוב שיקראו הסדר המתוקן בספר קריאי מועד, כל הפרשיות של משנה תורה, ומדרש רבה פרשת וזאת הברכה, ואחר חצות יקראו בספר תהלים. ויש נוהגים לומר עמו סליחות עם שבעה כורתי ברית. [מנהג זה נזכר בשבולי הלקט (סי' שעא). וכ"כ רבינו האר"י בשעה"כ (דף קג ע"ד), שצריך להיות ניעור בכל ליל הושע"ר, יען נידונים בו כל הנבראים. ובחצי הלילה הראשון יש לקרוא משנה תורה עד סוף וזאת הברכה, ויש נוהגים לומר סליחות קרוב לאשמורת, ויאמרו: "רחמנא אדכר לן וכו' אלהינו שבשמים וכו' דעני לעניי וכו', ה' הוא האלהים וכו', ה' מלך וכו', עשה למען שמך". אמנם אסור לומר ויעבור וי"ג מדות. וכ"כ מהר"י צמח בנגיד ומצוה (דף לב א), והוסיף, ויזהר האדם במאד בתפלתו ובכל מעשיו ביום הושע"ר, כי הדבר תלוי הרבה בתשובה ביום ההוא. והתפארת שמואל (ספ"ק דברכות) כתב, שהמהר"ם מרוטנבורג היה נוהג בהושע"ר לומר בתפלתו המלך הקדוש והמלך המשפט. ע"ש. ואין המנהג כן].
3. נוהגים אחר עלינו לשבח לפתוח את ההיכל, וכל הציבור יחדיו אומרים נשמת כל חי, בלא הזכרת השם, ובסיומו אנו אומרים "הרי אנו מקבלים בלי נדר ובקבלה גמורה לומר נשמת כל חי ביום הושענא רבה לשנה הבאה, בעת הזאת לאחר תפילת שחרית ומוסף, ויה"ר מלפני אבינו שבשמיים שיחתום אותנו בספר חיים טובים ונזכה ונחיה שנים רבות ונעימות, ונגילה ונשמחה בישועתו (כ"כ בספר נהר מצרים דף מח: וחזו"ע עמ' תמד).
4. מתירין אוגדו של לולב, (תרסד א') והטעם כתבו הטור וב"י כפת חסר ו', והיינו שמתירין אוגדו של מעלה.
5. כתב כה"ח (סי' תרסד סק"ס) לשים הלולב בפתח הבית לשמירה עד הפסח, ובערב פסח מחציתו יתן בשריפת חמץ ומחציתו באפיית מצות, (כמ"ש הרמ"א סעי' ט') והאתרוג יעשו ממנו מרקחת ואוכלים בט"ו בשבט, והוא סגולה למי שהרה או מקשה לילד שתלד ברווח ולא בצער, ובחזו"ע (עמ' תנ) כתב שהאתרוג מסוגל לפקידת עקרות. והערבה סגולתה למי שיש לו פחד בלילות, האיש הירא יניח את הערבות בכר שישן בו ויבטל ממנו הפחד.
6. אתרוג של מצוה הוי מוקצה כל יום ז' כמ"ש מרן בסי' תרסה, ולכן אסור לאכלו, ומותר בשמיני ואין אומרים מיגו דאיתקצאי לבין השמשות וכו', דהא בין השמשות גופא לא נאסר אלא משום ספק יום שעבר. (מג"א סק"א בשם תוס' ורא"ש ובאה"ל).
7. המנהג שנשים מעוברות נושכות הפיטם של האתרוג ביום הושענא רבה, ואומרות תפילות ובקשות. בספר הזכירה כתב שיש מנהג כזה, וכן כתב בספר מועד לכל חי (סי' כד אות כה) אמנם הגרע"י (חזו"ע עמ' תמט) נוקט שאין לעשות כן רק אחר שמחת תורה, וסגולה הוא לילד בקלות.
8. יש לקרא ביום הושענא רבה פרשת וזאת הברכה שנים מקרא ואחד תרגום.
9. אחר עלות השחר יטול ידיו כמו בכל יום, אך בלי ברכה, ויברך כל ברכות השחר עם ברכות התורה, חוץ מברכת על נטילת ידים. ובאופן שלא ישן בלילה אין לברך ברכות התורה קודם עמוד השחר. [עלות השחר הוא שבעים ושתים דקות לפני הנץ החמה]. והמברך ברכות התורה קודם עלות השחר, הרי הוא כנושא שם שמים לבטלה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפג, חזון עובדיה סוכות, עמוד תלח]
10. יש להזהר שלא להתפלל קודם הנץ החמה [והיינו שיתחיל שמונה עשרה עם הנץ החמה]. אלא אם כן בשעת הדחק כשהצבור עייפים ביותר, ואי אפשר להם להמתין לנץ, שאז יכולים להתחיל בברוך שאמר משעלה עמוד השחר (72 דקות קודם הנץ החמה). [שם]
11. יזהר שלא יתנמנם בתפלת שחרית, ויצא שכרו בהפסדו. ויתפללו שחרית ומוסף בהתלהבות ובשמחה. ויאמרו לפני הזמירות ה' הוא האלהים, ואחר כך ה' מלך, ובין ישתבח ליוצר יאמרו שיר המעלות ממעמקים, כמו שנוהגים לומר בעשרת ימי תשובה.
12. מקיפים התיבה שבע פעמים [והטעם כתב מהר"ם בספר תשב"ץ (סי' קנו), כנגד שבע פעמים שהקיפו את יריחו, עד שנפלה חומתה, כדאיתא בירושלמי פ"ד סוף ה"ג, וכן איתא במסורה, אקומה נא "ואסובבה" בעיר, "ואסובבה" את מזבחך ה', שע"י ההקפות של התיבה הדומה למזבח ה' נוכל להפיל חומת האויבים ולהכריתם] ומרבים בסליחות ותחנונים. ומתפללים לגשמי ברכה, לפי שבחג נידונים על המים (ר"ה טז א). וכשאומר הש"צ רחמנא, אין לענות אחריו "בדיל ויעבור", כיון שהאר"י ז"ל אסר לומר ויעבור ביום הושענא רבה. אלא יש לענות "אמן". [וכן היה נוהג מרן החיד"א כמ"ש בספר ויקרא אברהם (דף קכב ע"ד). וראה בשער הכוונות (דף קג ע"ד), ובספר נגיד ומצוה (דף לב)]. טעם להקפות אלו שההקפות שאנו עושים בסוכות עם הלולב והמינים הם כנגד הקפת החומה של יריחו ואנו מקיפים פעם אחת בכל אחד מששת הימים וז' פעמים ביום השביעי הוא הושענא רבה ובזמן שבית המקדש היה קיים היו עושים ההקפות סביב המזבח וכיום עושים כן סביב התיבה שהתפלה במקום קרבן והתיבה במקום המזבח ואמרו חז"ל הטעם להקפות אלו כדי להצילנו משבעים השרים כי לכל אחת משבעים האומות יש שר למעלה ושבעת ימי המועד הם כנגד שבעים האומות שכל יום כנגד י' אומות ובכל ימי הסוכות אנו מתפללים ואומרים אנא ה' הושיעה נא ועושים הקפה אחת שישמרנו ושיצילנו מי' שרים שלמעלה ובהקפות אלו אנו ניצולים גם מן החיצונים והקלפות הרעות של שבעת כוחות הטומאה וזהו הטעם שעושים הקפות למתים להבריחם ממנו ולכן ראוי לחלק צדקה בעת שעושים ההקפות הלולב ולכן טוב מאד לאדם להשתדל בחייו לתת צדקה בסתר ויצוה שיחלקו צדקה ז' פעמים בז' ההקפות ואם לא צוה טוב שיתנו היורשים עבורו או גם אנשים אחרים שהצדקה גורמת טובה למתים ולכן לעי"נ נותנים צדקה להזכרת המתים ולכן ישתדל אדם לומר התפלות בחג הסוכות בכונה ובהכנעה ויועילו לו להינצל באותה שנה מהרבה פורעניות רעות וזה היה טעם ההקפות שנצטוה בהם יהושע שכבר ידוע שהיו ז' אומות בא"י וכנגד האומות האלו היו ז' שרים למעלה ברקיע ולכל האומות של ע' האומות היה חלק בא"י לפי שהיתה א"י החשובה שבכל הארצות רצה כל מלך שיהיה לו חלק בה שכל מלך שלא היה לו חלק בא"י לא היה חשוב ולכן אותם השרים של עממי א"י חשובים וכוללים כל ע' האומות שכל אחד מהם היה כולל י' שרים ולכן עשה יהושע ההקפות האלו בשבעה כהנים והשופרות לשבור כוחו של השר של מעלה וביום השביעי שהיה בשבת עשו ז' הקפות ואע"פ שבארנו לעיל שיהושע שם רגלו על צוארו שלשרו של יריחו אבל עכשיו שברו כליל בהקפות האלה וכשאנו מעיינים בספר שנוהגים לקרוא בו בחג הסוכות הנקרא חמד אלקים אנו מוצאים הכונות העמוקות של ההקפות של סוכות ובזה נבין כונת ההקפות של יהושע ועוד לפי מה שנתבאר שאנשי יריחו עשו בכשפיהם לסגור החומות במזיקים שלא יוכל איש ליכנס היה הכרח בהקפות כדי לבטל כוחם של המזיקים האלה (מעם לועז)
13. אחר תפלת מוסף יקח חמשה בדי ערבה, ולא יחברם עם הלולב כלל, ויחבטם בקרקע חמש פעמים, (כנגד חמש גבורות מנצפ"ך), לקיים מנהג נביאים שנהגו כן. זכר למקדש, שהיתה מצות ערבה נוהגת כל ז' הימים מהלכה למשה מסיני, והיו נוטלים הערבה, ומקיפים בה את המזבח. אלא שבכל יום היו מקיפים בה את המזבח פעם אחת, וביום השביעי שבע פעמים. לפיכך קבעו חכמים בזמן הזה יום שביעי של חג למצות ערבה זכר למקדש. ואין מברכים על חיבוט הערבה, כיון שאינו אלא מנהג. ובכמה סידורים נפל טעות סופר, שכתוב שם ב"לשם יחוד" שלפני חביטת ערבה, לקיים "יסוד נביאים", וזה אינו, שהרי מבואר בסוכה (מד ב) שהלכה כמ"ד מנהג נביאים הוא. [וכן תמה על זה הרב יפה ללב ח"ב (בקונטרס יפה תלמוד סוכה מד א). ע"ש. והמקור למנהג מצות חביטת ערבה, מתבאר ע"פ הגמ' סוכה (מב: ומד. ומה א), וב"י וט"ז סי' תרסד].
14. על פי דברי רבותינו המקובלים חובטים את בדי הערבה בקרקע עולם, ולא על רצפה. [ילקו"י מועדים (עמ' קפג). יחוה דעת ח"ג (סי' מח). והטעם מבואר בתשובת הגאונים (שערי תשובה סי' שמא), בשם הקדמונים, על פי מה שאמרו במדרש לקח טוב (פר' אמור סי' פט): לולב דומה לשדרו של אדם, הדס דומה לעינים, ערבה דומה לפה, והאתרוג דומה ללב. ובהיות שעד יום הושענא רבה, ישראל מרבים במצות, וכמו שאמרו בר"ה (יא א) ירח האיתנים זה תשרי, שישראל איתנים ותקיפים בו במצות, ואם היה בא השטן לקטרג כנגדם, היה מתבטל ע"י ריבוי המצות, אך מכאן ולהבא אנו רומזים בחביטת הערבה בקרקע, שכל פה שיקום עלינו לקטרג לא יוכל לנו, ויפול ארצה, וכאמור: כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי זאת נחלת עבדי ה'. ע"כ. וכ"ה בזוה"ק (פר' צו דף לב). וכ"כ רבינו האר"י בשעה"כ (דף קה א), שצריך לחבוט חמשת בדי ערבה ביום הושענא רבה ה' פעמים על הקרקע (כמנין אותיות מנצפ"ך), שמכוונות כנגד ה' גבורות, והחבטה על הקרקע היא לכוונת הכאת ושבירת הדינים וירידתם למדת המלכות שבה, שנקראת קרקע עולם. כדי להחליש כח הגבורות שיתמתקו ויתבשמו. ע"כ. וכ"כ בספר מעשה רב בשאלתות סי' קמג].