דינים הנוגעים לשמחת תורה

1. בליל שמיני עצרת אומרים מזמור למנצח על השמינית.
2. אומרים שהחיינו בקידוש, מפני שהוא חג בפני עצמו ואין לו שייכות לחג הסוכות. כמ"ש בגמ' (ר"ה ד: שמיני עצרת רגל בפני עצמו הוא, ופירש"י שאין שם חג הסוכות עליו.
3. וכיון דהוי רגל בפני עצמו, לכן אם טעה בתפילה ואמר "את יום חג הסוכות הזה", וחתם הברכה, צריך לחזור לאתה בחרתנו. (כ"כ החיד"א בברכ"י סי' תרס"ח סק"ב, ובט"ז סי' תרס"ח סק"א).
4. הגמ' בסוכה (מח.) דורשת מהפסוק "והיית אך שמח", לרבות ליל יום טוב אחרון לשמחה, ובגמ' ערכין (יא.) דרשינן מהפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך  בשמחה ובטוב לבב, איזוהי עבודה שהיא בשמחה ובטוב לבב, הוי אומר זו שירה, וכו', נמצא שעיקר השמחה מתבטאת בשירה לכן תפילת שמיני עצרת, במיוחד, צריכה להיות בשירה ונגינה נעימה, וכבר נהגו ישראל אחר התפילה להקיף את התיבה שבע הקפות,  כשספר תורה מונח עליה, ובספר תורה בידיהם, וכן נוהגים ביום שמחת תורה אחר כל תפילה ותפילה. (כן כתב רבינו יצחק בן גיאת (בסוף הלכות לולב עמ' קיז) ובתשובות הגאונים (שערי תשובה סוף סי' שי"ד)
5. אע"פ ששנינו במשנה (ביצה לו:) אין מרקדים ולא מטפחים (כף אל כף במחיאות כפיים) ביום טוב קל וחומר בשבת, ואמרו בגמ' שם משום גזירה שמא יתקן כלי שיר, אעפ"כ ביום שמחת תורה התירו חכמים ריקוד ומחיאות כפיים לכבוד התורה, כמ"ש בשו"ת  מהר"י קולון (שרש ט) דאף שזה איסור שבות, מ"מ נהגו בזה היתר משום כבוד התורה. כן כתב הרמ"א בהג"ה (סי' תרסט) ובשעה"צ (סק"ה), אבל בודאי אסור להשמיע קול בכלי שיר בשמחת תורה, וכן אסור לקשקש בפעמוני הרימונים של הס"ת בכוונה, משום שלא התירו חכמים לכבוד התורה אלא שבות קל, של מחיאות כפיים וריקוד, אבל להשמיע כלי שיר, שבנקל יכול לעשות מלאכה, במתיחת המיתרים דהוי מלאכה גמורה, שהוא מתקן כלי שיר לא התירו חכמים כלל.
6. כתב הרב חיד"א בצפורן שמיר (סי י"ב) שקיבל מהרה"ג המקובל המופלא מהר"ש שרעבי, שהיה מקפיד מאד להניח ספר תורה בתיבה ושיהיה עומד אצלו איש ירא שמים ואוחז בידו הספר תורה כל זמן ההקפות. כן כתב הגר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים ח"ב (סי' קכב) שאף שזקנו הגאון בעל חקרי לב לא נהג כן, מ"מ כאשר נתמנה הגר"ח בעצמו, הנהיג לעשות כן בקהילתו.
7. כתב הרמב"ם (פ"ח מהלכות לולב הלכה ט"ו) "השמחה שישמח האדם בעשיית המצווה ובאהבת השי"ת שציוה עליהן, עבודה גדולה היא, ומעבודת ה' היא וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר בקללות, תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב וכו', וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו בהמנעו משמחה של מצוה זו, הוא חוטא ושוטה, וכו', ואדרבא כל המשפיל עצמו ומיקל גופו במקומות אלו, הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן אמר דוד מלך ישראל (שמואל ב' ו' כב) ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני.
8. כשעושים ההקפות עם ספרי התורה בשמחת תורה, וממשיכים שעה ארוכה בשירים ותשבחות, מותר לזקנים וכן לחולים הסובלים מחולשת רגליהם לישב בין הקפה להקפה, ודי שיעמדו לכבוד הס"ת בעת ההקפה בלבד, וכן בעת שמחזירים את ספרי התורה להיכל, יעמדו לכבוד התורה והבריאים על עמדם  יעמודו עד שיחזירו את הספר תורה להיכל, ואסור להם לשבת, כמ"ש בגמ' קידושין (לג:) שהגמ' דנה אם יש חיוב לעמוד מפני ספר תורה, והשיבו קל וחומר, דאם מפני לומדי תורה עומדים שנאמר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, זקן זה שקנה חכמה, מפני התורה לא כל שכן. וכן פסק הרמב"ם (פ"י מהלכות ספר תורה ה"ט) ושו"ע יו"ד (סי' רפב סעי' א' וב'), ועי' עוד בספר שלמי מועד (עמ' קעג) וערוך השלחן (יו"ד סי' רפב סעי' ה') וחזו"ע (עמ' תס"ו).
9. מעלה גדולה מאד יש בעשיית הקפות שניות במוצאי שמחת תורה, כמ"ש בשער הכוונות (דף קד.) יום שמחת תורה, ומה שנהגו להוציא הספרים מחוץ להיכל וגם להקיף עימהם בשחרית ובמנחה ובערבית דמוצאי יום טוב, מנהג אמיתי הוא וכבר נכתב בספר הזוהר בפ' פנחס (בדף רנו ע"ב ברעייא מהמנא) ונוהגין ישראל למעבד עמה חדוה ואתקריאת ש"ת ומעטרן לס"ת בכתר דיליה, וראיתי למורי ז"ל נזהר מאד בדבר זה להקיף אחר הס"ת לפניו או לאחריו, ולרקוד ולשורר לפניו בכל יכלתו בליל מוצאי יו"ט אחר תפילת ערבית והיה מקפיד מאד לעשות אז שבע הקפות שלמות זולת הקפות שלימות של יום ש"ת, גם ראיתי בליל מוצאי יו"ט שהלך לבית כנסת אחר והקיף שבע הקפות והלך לדרכו ומצא בית כנסת אחר שנתאחרו בה ההקפות וחזר להקיף עימהם. והביאו כה"ח (סק"ל)