דיני ביטול חמץ וביעור חמץ

1. לאחר בדיקת חמץ יש לבטל את החמץ הנמצא בביתו ויאמר "כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה, ליבטיל וליהוי כעפרא דארעא" (תרגום בלשון הקודש: כל חמץ ושאור שישנו ברשותי שלא ראיתיו ושלא ביערתיו, יתבטל ויהיה כעפר הארץ"). וצריך לומר הביטול בלשון שמבין, כדי שיבין שעיקר כוונתו לבטל החמץ עד שיהיה בעיניו כדבר שאינו חשוב כלום, וכדבר בטל לגמרי, אבל אם אומר הביטול בין בלשון הקודש בין בארמית ואינו מבין שהוא מבטל החמץ, אלא חושב שאומר תחינה ובקשה בעלמא, לא יצא ידי הביטול, וצריך לחזור ולבטלו בלועזית בשפה הידועה לו, ונוהגים לומר הביטול ליתר חיזוק ג' פעמים. (כ"כ הרמ"א בהגה סי' תלד סעי' ב') שצריך להבין את הביטול, ומה שכתבו הראשונים הנוסח בלשון ארמי, לפי שכן היתה השפה המובנת והמדוברת ביניהם. ובספר הפרדס הגדול (לרש"י דף נח עמ' ב') כתב שהטעם שאומרים בהגדה כל דכפין ייתי ויכול בלשון ארמי, מפני המזיקין, כי הם מספרים בלשון הקודש, ואם ישמעו שאנו אומרים כל רעב יבא ויאכל יהיו מתקבצים ובאים ומקלקלים הסעודה ויהיו עושים היזק, לכן נהגו לאומרו בלשון ארמי שלא יבינו מה שאנו אומרים שכך מצינו "ששה דברים נאמרו במזיקים, מדברים בלשון הקודש כמלאכי השרת וכו', ואילו היינו אומרים בלשון הקודש היו מבינים. והטעם שאומרים הביטול ג' פעמים כתב הרב חיד"א במורה באצבע (אות רג) על דרך מה שאמרו במנחות (סח:) מגל זו אומרים לו הן, ג' פעמים על כל דבר ודבר, ובאו"ז (ח"ב סוף סי' רעו) בשם ר"ת איתא שנהגו לומר כל נדרי ג' פעמים, משום שחכם המתיר הנדר אומר ג' פעמים מותר לך.
2. טוב שבפעם השלישית שמבטל להוסיף ולומר: ליבטיל וליהוי "הפקר" כעפרא דארעא. נחלקו הראשונים האם הביטול מדין הפקר או לא, שדעת התוס' (ד: ד"ה מדאורייתא) הביטול הוא מדין הפקר, ואע"ג דאמרינן בנדרים (מה.) הפקר בפני שלשה, מדאורייתא אין צריך שלשה. וכעין זה איתא בתוס' (ב"מ ל: ד"ה אפקרה) וברוקח (סי' רסו ד"ה לאחר). ומאידך הרמב"ן (בתחילת פסחים) הקשה על ר"ת דאי ביטול מדין הפקר, א"כ כיצד התירו לעשות ביטול בשבת (כמ"ש בפסחים ז.) הלא אסור להפקיר בשבת? אלא ע"כ דהביטול אינו מדין הפקר כלל, אלא מצד מצוות 'תשביתו שאור מבתיכם' שיבטלנו בליבו ויחשבנו כעפר וישים בליבו שכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו ממש. ונפק"מ ביניהם האם לומר בנוסח הביטול "ליבטיל וליהוי כעפרא דארעא" או "ליבטיל וליהוי הפקר וכו'" והראבי"ה (פסחים סי' תלא עמ' סג) כתב שקיבל מרבינו יצחק הלוי שצריך לומר "הפקר" ומאידך אביו רבינו יואל לא היה אומר תיבת "הפקר" וכן הבה"ג לא הזכיר הפקר. ומרן הגרע"י (עמ' נג – נד) הביא פוסקים רבים שלעיקר הדין נקטינן כהפוסקים שא"צ לומר תיבת "הפקר" ולרווחא דמילתא טוב שיאמר בפעם השלישית כן.
3. למחרת בבוקר יעשה שוב ביטול בפה, ויאמר "כל חמירא דאיכא ברשותי דחזיתיה ודלא חזיתיה דביערתיה ודלא ביערתיה, ליבטיל וליהוי כעפרא דארעא". (כלומר שמבטל את כל החמץ בין שראה ובין שלא ראה אותו). וצריך להזדרז ולעשות הביטול בבוקר קודם שמגיע שעה שישית, שהרי מסוף שעה רביעית שביום (דהיינו ארבע שעות מעלות השחר) אסור באכילה ומותר בהנאה עד סוף שעה חמישית, ומסוף שעה חמישית עד סוף שעה שישית אסור החמץ בהנאה מדברי סופרים. כן פסקו הטשו"ע (סי' תמג סעי' א').
4. אדם ששכח לבטל חמצו קודם שעה שישית, אין הביטול מועיל וצריך לבער חמץ זה קודם לפסח. כן כתב מרן בסי' תלד (סעי' ב') דלא מהני הביטול אחר השעה השישית, אמנם בקצה"ח (חו"מ סי' רסב סק"א באמצעו) פסק דמהני ליה הביטול, והוכיח כן מהגמ' ב"מ (כג) בסוגיא דיאוש שלא מדעת, דאיתא התם גבי תרומה דאם אמר בעה"ב כלך אצל יפות תרומתו תרומה, ואף שלא עשאו שליח וכידוע שנפסקה הלכה כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, ואעפ"כ בתרומה – תרומתו תרומה, וצ"ל שהסיבה שכיון שגילה דעתו שרצה לתרום אלא ששכח, א"כ גילוי דעתו מהני שיחול המעשה למפרע, א"כ ה"ה הכא שמגלה דעתו שחפץ בביטול אלא ששכח ולכן מהני ביטולו למפרע. ועי' נתיבות המשפט (שם) שמקשה עליו דדעת הרמב"ם אינה כן ולכן הנתיבות פליג שם. (ועוד נלע"ד לחלק דבתרומה מהני גילוי דעת דבעה"ב להצטרף למעשה שקדם לו וליהני למפרע, משא"כ הכא שלא עשה שום מעשה קודם לכן, וכיצד יהני הביטול לאחר שהחמץ אינו ברשותו, וצ"ע). ולעניין הלכה אין לסמוך על הביטול שעשה לאחר שעה שישית כמ"ש מרן.
5. אסור לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות היום, ושני טעמים לדבר, א) כדי שלא יטרד במלאכה וימנע מהכנת ואפיית המצה לצורך הלילה, והכשרת הכלים לפסח, ושאר ענייני הסדר. (רש"י והמאירי פסחים נ.) ב) כי בזמן שהיה בית המקדש קיים היה אסור לכל אדם מישראל לעשות מלאכה בערב פסח מחצות היום והלאה, לפי שאז זמן הקרבת קרבן פסח, שאפי' בכל ימות השנה כל אדם שהקריב קרבן למזבח אותו היום יום טוב שלו, ונאסר בעשיית מלאכה במשך כל היום, אלא שקרבן פסח הואיל ואין זמנו אלא מחצות היום ולמעלה, לפיכך לא נאסרו במלאכה אלא מחצות היום ואילך, שרק אז נחשב כיום טוב, ואף לאחר שחרב בית המקדש בעוונותינו, לא נתבטל איסור עשיית מלאכה, שכיון שנאסר במניין על כל ישראל נאסר לעולמי עד, שכל דבר שבמניין אפי' נתבטל הטעם שנאסר בגללו, אעפ"כ לא נתבטל עצם האיסור כמ"ש בגמ' ביצה (ה.). (חזו"ע עמ' קפב).
6. ואם חל ערב פסח בשבת, מותר לעשות מלאכה בערב שבת אחר חצות היום, שהטעם האחרון הוא העיקר להלכה, ומכיון שקרבן פסח קרב בזמנו בשבת, שנאמר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, אפי' בשבת (פסחים עז.), אין לאסור עשיית מלאכה בערב שבת, וגם אין לגזור משום ערב פסח של שאר שנים, שמא יטעו ויעשו מלאכה בערב פסח אחר חצות, שהואיל ובזמן הזה אין האיסור של עשיית מלאכה בערב פסח אלא מדברי סופרים, אין לגזור גזירה לגזירה. ומ"מ לא יעשו מלאכה בערב שבת מזמן מנחה קטנה ולמעלה. (חזו"ע עמ' קפג).