מהלכות הנוגעות מיד אחר הפסח

1. ברכת המצה לאחר הפסח שנוי במחלוקת הפוסקים, ומנהג הספרדים לברך על המצה לאחר הפסח "בורא מיני מזונות" ולאחריה ברכה מעין שלש – על המחיה, ויש להם על מה שיסמוכו. אלא שהחרדים לדבר ה' נוהגים לאכול המצה בתוך הסעודה של פת, ונפטרים בברכת הפת וברכת המזון, ויש שקובעים סעודה על המצה, דהיינו שאוכלים שיעור שבעים ושניים דרהם שהם כמאתים ועשר גרם, ואז מברכים עליה (אחר נטילת ידיים) המוציא וברכת המזון, ומ"מ חולה שאינו אוכל פת אלא מצה, מטעמי בריאות, מברך על המצה המוציא וברכת המזון. בגמ' ברכות (מב.) מבואר שעל פת הבאה בכיסנין מברכים בורא מיני מזונות וברכה מעין שלש, שהיא ברכת על המחיה. וכ"פ מרן השו"ע (סי' קסח סעי' ו'), אמנם השו"ע שם הביא מחלוקת מה ההגדרה של פת הבאה בכיסנין, דיש אומרים שצריך להיות 'ממולא' בדבש או באגוזים וכדו', וי"א שצריך להיות נילוש עם דברים מתוקים, וי"א שאם זה נעשה פריך ברכתו מזונות, וסיים שהלכה כדברי כולם. ועפי"ז כתב בשו"ת בשמים ראש (סי' כב) על הרקיקים הדקים מאד, שכל שאין בני אדם אוכלים אותו בתורת לחם לשובע, אלא לפרקים בתורת מעדנים, אין זה הלחם שקבעו לו חכמים ברכת המוציא וברכת המזון. וכ"כ בספר צרור המור (פרשת חיי שרה דף כה:). וכ"כ בשו"ת גינת ורדים (גן המלך סי' סד) שהמצה שעושים בפסח מן הדין היה ראוי לדונה כדין פת הבאה בכיסנין לברך עליה מזונות, כיון שהיא יבשה ניקודים, וכוססים אותה, אלא שבהיות ומצה זו לחמו של חג הפסח מברכים עליה המוציא. אמנם בשיירי כנה"ג (סי' קנח הגב"י אות א') כתב שעל המצה מברך המוציא וברכת המזון, וכתב שכך היה נוהג המהר"ם סאגיש שכשהיה אוכל מצה אחר הפסח היה נוטל ידיו ומברך המוציא ובהמ"ז, וסיים "וכן הוא מנהגי". אמנם הגרע"י בחזו"ע (טו בשבט עמ' סא בהערות) כתב דאפשר שאף הכנה"ג מודה במצות שלנו שהם קשות ממש, דיש לברך עליהם בורא מיני מזונות. ובשו"ת בית דוד (סי' ע' וסי' פג) נקט לברך המוציא, והטעם לפי שעשיית פת כסנין שכוססים אותו, הוא באופן שלאחר שנאפה כהוגן, חוזרים ומכניסים אותו לתנור על מנת שיתייבש ביותר, או שמשהים אותו זמן רב עד שיתייבש יפה יפה, אבל מצה אין יבשותה אלא מחמת דקותה, ולכן דינה כפת ממש. ועוד חילק דמצה נעשית על מנת לקבוע עליה סעודה בפסח, והואיל וחל עליה שם פת, לא פקע מעליה דין פת אף אחר פסח. והרב חיד"א במחב"ר (סי' קנח אות ה') השיג על הבית דוד דיש לחלק בין פסח שקובע סעודתו עליה, לכן דינה כפת ומברך המוציא, משא"כ לאחר הפסח יש לברך עליה בורא מיני מזונות ומעין שלש, ומ"מ סיים דירא שמים מהיות טוב לא יאכל מצה לאחר הפסח אלא אם כן קובע סעודתו עליה, שאז מברך עליה המוציא וברכת המזון. ומרן הגרע"י פסק להלכה כדעת הרב חיד"א דאף שהנוהגים לברך מזונות יש להם על מה שיסמוכו, מ"מ ראוי לאוכלם בתוך סעודה של פת.
2. מותר לקנות חמץ מבעל מכולת שמכר את חמצו, אף שהחמץ היה קיים בימי הפסח, ואין צריך להחמיר שיהיה נטחן אחר הפסח. בשו"ע (סי' תמ"ח סעיף ג') כתב חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אפילו הניחו שוגג או אנוס, ואם מכרו או נתנו לאינו יהודי שמחוץ לבית קודם הפסח, אף על פי שהישראל מכרו לאינו יהודי ויודע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו, מותר, ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט, אבל מתנה על מנת להחזיר לא מהני. ע"כ. ועל פי זה נהגו שמי שנשאר לו חמץ מוכרו לנכרי, ולאחר הפסח חוזר וקונה ממנו.

והנה בדורות קודמים נהגו כן בני אשכנז לעשות מכירת חמץ, אמנם הספרדים לא נהגו בזה אלא מתי מעט, כמובא בשדי חמד (אסיפת דינים מערכת חמץ ומצה סימן ט' אות ו') שהיה להם חמץ רב ולא היו יכולים לגמור את כל החמץ לפני הפסח. וגם הם כשמכרו, היו מוציאים החמץ מביתם ונותנים לנכרי, וראה במשנ"ב (שם סקי"ב), או שהיו נותנים את החמץ בחדר וסוגרים אותו ונותנים המפתח לנכרי הקונה, וכמו שכתב הב"ח שם שצריך למסור המפתח לנכרי, ובלא מסירת המפתח לא מהני, דבלא זה יש חסרון של סמיכות דעת בקנין. וכן כתב הט"ז (שם סק"ד) וכן כתב הגר"ז (שם סעי' י"ג) שאפילו בדיעבד החמץ אסור בהנאה אם לא מסר המפתח, וכן פסק בבא"ח (פרשת צו אות ט'). ובספר מקור חיים (שם סק"ח) איתא שאם לא מפרט כל מין שמוכר הוי כדבר שאינו מסויים שלא קנה, וכמבואר בשו"ע חו"מ (סימן ר"ט סעיף א') וכ"כ גם בחיי אדם (כלל קכ"ד סעיף ג') ורק כעת נתפשט המנהג שרובם ככולם עושים מכירת חמץ ע"י שעושים את הבית דין שלוחים למכירה לנכרי, וגם הקילו שלא למסור את המפתח וכדעת הפר"ח שם, והנודע ביהודה (או"ח מהדו"ק סימן י"ח) וראה עוד במשנ"ב (שם סקי"ב) וגם מוכרים החמץ בכל מקום שברשותו.

וכמה אחרונים פקפקו במכירת חמץ הכללית מחשש הערמה בדאורייתא, אולם המנהג להקל בזה, ורוב הציבור מוכרים את החמץ לנוכרי, ולא חוששים לחסרון בסמיכות דעת בקניין, וכדעת החת,,ס (חאו,,ח סי' סב, וחיו,,ד סי' שי), אמנם מחמת שיש פקפוקים על זה כתב הגרב,,ץ באור לציון ח,,ג (פ,,ט אות א') דראוי שלא למכור חמץ גמור במכירת חמץ, אמנם שם באות ה' נקט להקל לקנות מהחנות שעשתה מכירת חמץ, ומותר אף לכתחילה, דאין להחמיר בזה אלא בחשש דאורייתא דהיינו להשהות את החמץ ברשותו, אבל לעניין חמץ שעבר עליו הפסח שאינו אסור אלא מדרבנן, כמבואר ברמב,,ם (פ,,א מהלכות חמץ ומצה ה,,ד) אין  צריך להחמיר ואפשר לסמוך על המכירה ללא חשש.

1. לאחר חול המועד מתחילים מנהגי האבילות של ספירת העומר, שאין נושאים נשים, ואין מסתפרים, ואין שומעים מנגינות עד יום ל''ד בעומר בבוקר, ואף הנוהגים להקל בכל ימות השנה לשמוע שירי קודש המלווים בכלי נגינה, דרך הרדיו והרשם קול, נכון שיחמירו בימי הספירה שלא לשמוע בהם שירים המלווים עם כלי נגינה. כן איתא בחזו"ע (יו"ט עמ' רנח) ושכן פסק בשו"ת אגרות משה (חאו"ח סוף סי' קסו ובחלק ה' חאו"ח סי' סז) ובשו"ת מנחת יצחק חלק א' (סי' קיא) ובשו"ת יחוה דעת (חלק א' סי' מה). אמנם מותר לשיר בפה בלי כלי נגינה, ומכל שכן שמותר להשמיע נעימה בתפילה, או בשעה שעוסק בתורה.
2. נהגו חלק מעדות ישראל ביום שלאחר שביעי של פסח, לעשות חג האמונה, וחוגגים ושרים בכלי נגינה לכבוד ה' יתברך להראות את אמונתנו בה' שאפי' שעוד לא נגאלנו, הנה אנחנו מאמינים בלב שלם שהגאולה בא תבא, ויה"ר שנזכה לזה במהרה.
3. אמנם בשנים שבהם יום איסרו חג הוא בשבת, כגון שחל שביעי של פסח ביום שישי, ולאחריו שבת, נמצא שמוצאי שבת ויום ראשון הינם יום חול לכל דבר, ולכן בלילה מותר עדיין לשמוע מנגינות כלי שיר, משום שהארת שבת עדיין נמשכת, אמנם בבוקר יום ראשון אסור לשמוע מנגינות. כך הורה הראשון לציון הגאון הרב יצחק יוסף לרבני "קו ההלכה הספרדי", להורות לשואלים כך.