מהלכות חול המועד

1. חייב אדם לכבד את הרגל, שכל המבזה את המועדות כאילו עובד עבודה זרה, לפיכך חייב אדם לכבד את חוה"מ במאכל ומשתה ובכסות כשאר יו"ט. כן איתא בגמ' פסחים (קיח.), ועי' כה"ח (סי' תקל סק"ב) דדין זה נאמר בין למאן דאמר איסור עשיית מלאכה בחוה"מ מדאורייתא, ובין למאן דאמר מדרבנן, דיש לכבדו בעצירת מלאכה בחוה"מ. ובמשנה באבות (פ"ג) המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות אין לו חלק לעוה"ב, ופירש"י דבכלל זה הנוהג בהם מנהג חול באכילה ושתיה, וכ"כ הברטנורא (שם) וע"ע במחב"ר (שם סק"ב) ובבאה"ט (שם סק"א) ובכה"ח (שם סק"ג). וכתב המג"א (שם סק"א) שהמהרי"ל לבש לבוש שבת בחוה"מ, וכ"כ המשנ"ב (שם סק"א), עוד כתב שמצוות ושמחת בחגך נאמר גם על חול המועד.
2. מצוה לאכול פת בחוה"מ ולכל הפחות יקבע סעודה על הפת פעמיים ביום. כן איתא בכה"ח (שם סק"ד) דאף שלא מצינו חיוב בפת כמו בשבת ויו"ט, מ"מ מצוה לעשות כן כדי לכבד את המועדות, והוסיף בכה"ח דיש גם מעלה לבצוע על לחם משנה כדי לכבדו יותר מן החול. ואין להתענות בחוה"מ כיון שיש מצוה לכבדו במאכל ובמשתה. (משנ"ב סק"א).
3. חול המועד אסור במקצת מלאכות ומותר במקצת מלאכות, י"א דמלאכת חוה"מ אסורה מן התורה, והתורה מסרה לחכמים להתיר מקצת מלאכות עפ"י שיקול דעתם, וי"א דמלאכת חוה"מ אינה אסורה אלא מדרבנן והם לא אסרו את כל המלאכות, אך מדאורייתא הכל מותר כביום חול. וי"א דחלקם אסור מדאורייתא וחלקם מדרבנן. הגמ' בחגיגה (יח.) דנה באיסור מלאכת חול המועד, ובברייתא שם איתא דיש סתירה בפסוקים דבמקום אחד כתוב "את חג המצות תשמור שבעת ימים" ובמקום אחר כתוב וביום השביעי עצרת, רק שביעי עצור ואין כל הימים עצורים. ומשני אלא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר איזו מלאכה מותרת ואיזו מלאכה אסורה. וכן איתא במו"ק (יא.) דאיסור מלאכת חוה"מ דאורייתא היא. ומכל הנ"ל נראה דמלאכת חוה"מ אסורה מן התורה וכן משמעות רש"י וכן הבינו התוס' בחגיגה בדברי רש"י, וכ"ד הטור ברי"ף סי' תקל"ו וכן דעת הרשב"ם (פסחים קיח. ד"ה המבזה את המועדות) ועי"ע בבאוה"ל (שם) שכן איתא בשאילתות שהתורה נתנה את השיקול לחכמים להכריע איזו מלאכות אפשר להתיר כגון דבר האבד, אין  לו מה יאכל וכיו"ב, ואיזה להעמיד על דין תורה ולאסור. ולדבריהם נמצא שההגבלות שנאסרו במלאכות, כגון שלא יעשה בפרהסיא, ולא בטרחא מרובה, ולא באומן, זה איסור דאורייתא, ורבנן רק באו להקל במקומות מסויימים. ומאידך התוס' (חגיגה יח.) הקשו על רש"י דלא מצאנו איסור שהוא מן התורה שמקצתו יהיה מותר ומקצתו אסור, ולכן סבר דכל איסור מלאכת חוה"מ אינה אלא מדרבנן, אך מדאורייתא מותר גמור כביום חול, ואע"פ שמצינו לעניין בישול ביו"ט שמקצת המלאכה אסורה (כשאינו לצורך או"נ) ומקצתה מותרת (לצורך או"נ), מ"מ בצורך אוכל נפש לא חילקו ותמיד מותר, ובחוה"מ אנו רואים שבאותה המלאכה פעמים מותרת ופעמים אסורה, וכגון סחיטת זיתים האסורה בחוה"מ, אמנם אם הוי דבר האבד, מותרת, ומוכח דאין עצם המלאכה אסורה, אלא הכל יהיה תלוי לפי המקום השעה והזמן, וכן מצינו שלמי שאין לו מה לאכול מותר לעשות מלאכה, אף שלאדם רגיל אסרנו מלאכה זו. והוכיח עוד מהירושלמי (מו"ק פ"ב הל"ג) "א"ר בא בר ממל כלום "אסרו" לעשות מלאכה בחוה"מ, אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ויגעין בתורה וכו', הרי דאיסור מלאכה אינו אלא מדרבנן כדי שיהיו אוכלין ושותין ויגעין בתורה, ולפיכך רצה לבטל את התקנה ולהתיר המלאכה כיון שכעת אינם אלא אוכלין ושותין ופוחזין. ואם היה האיסור מדאורייתא כיצד אפשר להתיר את האיסור. אולם ישנם מן הראשונים דס"ל דהוי דאורייתא אלא שמסרן הכתוב לחכמים לומר מה מותר ומה אסור, ודעת הרמב"ן (בסוף פסקי חוה"מ) שודאי איסור מלאכת חוה"מ מדאורייתא, אלא שמן התורה כל דבר שהוא צורך היום מותר ואפי' במלאכת אומן, ולכן בדבר האבד מן התורה מותר, אלא שבאלו המותרים מן התורה מסרן הכתוב לחכמים להחמיר בהם כפי ראות עיניהם, והם החמירו במלאכת אומן והתירו רק בהדיוט, ואסרו נמי במלאכת דבר האבד כאשר הדבר נעשה בטירחא גדולה להציל הפסד מועט נמצא שיש מלאכות הנכנסות לגדר דאורייתא וישנם הנכנסות לגדר דרבנן, ולדבריו כל היכא דיש ספק אם הוי דבר האבד, הוי ספק דאורייתא, וכל שיש ספק אם נחשב מלאכת אומן הוי ליה ספק דרבנן.

והנה הב"י (סי' תקל) אחר שהביא את ג' השיטות בדבר איסור מלאכה בחוה"מ, כתב ולענ"ד נראה דאיסור מלאכה בחוה"מ דבר תורה כדמשמע בסוגיה שבפרק אין דורשין, אלא שהתורה מסרה לחכמים שיאסרו ויתירו, עיי"ש. משמע מדבריו שכן הכריע להלכה, אם כי בשו"ע שם לא כתב להדיא, אלא כתב בלשון סתמית דבחוה"מ מקצת מלאכות אסורות ומקצת מותרות, והרמ"א הוסיף לפי מה שנראה לחכמים להתיר. והוכיח מכאן המג"א דדעת הרמ"א דמלאכת חוה"מ דאורייתא, ורק חכמים באו להתיר, דאל"כ הו"ל למימר לפי מה שנראה לחכמים לאסור, וכן הבינו המנחת חינוך (מצוה שכג סק"ב) ובספר שיורי טהרה (מערכת פ' אות ח'), אמנם בדעת מרן למד המג"א דהוי דרבנן והוכיח כן מפסק הב"י בסי' תקל"ח לגבי זיפות החביות שהתירו בין בחביות גדולות ובין בקטנות, דפסקינן כתרי קולי מפני שזה איסור דרבנן, וכ"כ ערך השולחן בדעת מרן, ובכה"ח (סי' תקלח סק"א) דהביא דעות חלוקות בדעת מרן ולא הכריע. ולדעת הפוסקים שנקטו בדעת מרן דס"ל דמלאכת חוה"מ הוי מדרבנן, הוכיחו כן מכמה מקומות: א) בסי' תקלא בדין גילוח השפה כתב הב"י להקל לגלח את כל השפה אפי' מה שאינו מפריע לאכילה, מפני שהוא רק איסור דרבנן ונקטינן לקולא, הרי דס"ל דמלאכת חוה"מ אסורה מדרבנן. ב) בסי' תקלז כתב בדין חפירת האמה להקל ברחבה ב' טפחים הואיל וזהו איסור מדרבנן נקטינן בזה לקולא. ג) בסי' תקלו בדין הושבת התרנגולת על הביצים היקל כדעת הרא"ש דמותר להושיב התרנגולת על הביצים אפי' לא שהתה עליהם קודם ג' ימים, וביאר הרא"ש משום דהוי מילתא דרבנן. ד) בסי' תקלז בדין אין לו מה יאכל התיר לעשות מלאכה אפי' באדם חשוב, כתב שהטעם משום שמלאכת חוה"מ מדרבנן היא.