פרטים בענין חמץ בפסח

1. חמץ בפסח איסורו במשהו, ואם נתערב אפי' גרגיר חיטה אחד בתוך תבשיל, התבשיל אסור בהנאה, אמנם מותר למכור את התבשיל חוץ מדמי החמץ שבו, וכמו"כ כיום בזמנינו שבשטרות המכירה מוסיפים שכל מה שעתיד להחמיץ אנו מוכרים לגוי, ניתן להכניס תבשיל זה במכירת חמץ ולאוכלו אחר הפסח. מרן (סי' תסז סעי' י') פסק דשרי למכור לגוי את התבשיל שנתערב בו חיטה אחת, משום שאין התבשיל נמכר יותר ביוקר בשביל החיטה שנמצאת בתוכה, והמקור לזה הוא התוס' (חולין צג) דשרי למכור לגוי ירך בגידו, כיון שאין הגוי מוסיף מעות עבור גיד הנשה הנמצא בפנים, ועפי"ז התירו הפוסקים במחבת שנאסרה מבישול בשר וחלב, שצריכה ליבון חמור (כמ"ש בסי' קכא סעי' ז'), מ"מ מותר יהיה למוכרה לגוי משום שאין המחבת שווה יותר מחמת הבשר והחלב הבלועים בה. (ועפי"ז חשבתי לבאר בס"ד מ"ש בעוד יוסף חי פרשת צו שאע"פ שאין לאכול שומשמין בפסח מחשש תערובת חמץ שנתערבב בו, מ"מ מותר להדליק בזה שמן למאור, ולכאורה יקשה, דאי חיישינן להא דחוזר וניעור, א"כ מדוע מותר ליהנות ממנה. ועפ"י דברי מרן השו"ע הנ"ל אפשר ליישב דכיון שאין הוא נהנה מתערובת החמץ, ואדרבא החמץ מפריע לו, שהרי חומר הבעירה ניזוק מהתערבבות החיטה בתוך השמן, א"כ אף שיש ממשו של חמץ, בכ"ז הוי כניד"ד דשרי ליהנות מן הדבר שבלע את האיסור, ולכן מותר להדליק בו). אמנם כיום ישנו נוסח במכירת חמץ שמוכרים לגוי את כל החמץ שהחמיץ בפסח ומה שעתיד להחמיץ, כמ"ש בשו"ת מקראי קודש להגרצ"פ (סי' עד), ומצינו כעין זה בגמ' (ב"מ לד) "לכשתיגנב ותרצה ותשלמני, הרי פרתי קנויה לך מעכשיו או סמוך לגניבתה". מוכח שניתן למכור לגוי את התבשיל קודם שהחמיץ כיון שעתיד להחמיץ, וממילא תבשיל זה כבר נמכר לגוי, ויהיה מותר להכניס תבשיל זה למכירת החמץ, ואחר הפסח יהיה התבשיל מותר, וכ"פ בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' קטז).
2. תבשיל שנמצא בו משהו חמץ, ונפל מתבשיל זה לתוך תבשיל אחר, אף שבעלמא חמץ איסורו במשהו, בכל אופן במקרה זה, מתבטל החמץ דהוי בגדר "תרי משהו". ידועה מחלוקת הש"ך והט"ז (ביו"ד סי' צב סעי' ד') אי תרי משהו אסור או מותר, (שם מיירי לגבי קדירה שנעשתה חנ"נ משאר איסורים שאוסרים במשהו, ונפל מקדירה זו לקדירה אחרת), דלהט"ז שרי ולהש"ך אסור. וכתב שם הט"ז (סקט"ז) בשם הלבוש דחמץ בפסח ויי"נ שנאסר במשהו, לא נעשה נבילה ואם חזרה ונפלה לקדירה אחרת בטלה ברוב אם אינו מכירה ואם מכירה משליכה והשאר מותר. וכתב הט"ז דלפי"ז מ"ש מרן בסי' תמז (סעי' א') דתערובת חמץ בפסח במשהו, היינו דווקא בתערובת הראשון, אבל בתערובת השני, אינו אוסר במשהו. והש"ך אוסר הכל. ולהלכה פסק מרן הגרע"י ביבי"א (ח"ט עמ' קכ) כהט"ז בצירוף שיטת השאילתות (המובא בתוס' פסחים ל') דס"ל דחמץ בפסח נמי בטל בשישים, דהא דאיתא בגמ' דחמץ בפסח במשהו, תלמיד טועה גרס כן, אבל אינו כן אלא בטל בשישים, ולכן בתרי משהו איכא ס"ס להקל שמתבטל.
3. אסור לעבור ליד מאפיית חמץ בפסח ולהריח בכוונה מריח החמץ, אמנם אם אין דרך אחרת לעבור, מותר לעבור דרך שם. לעבור ליד מאפיית חמץ בפסח ולהריח, כתבו המאמ"ר, מל"ח, וכה"ח (סי' תמז סקמ"ב) לאסור, ואף דקיי"ל דריחא לאו מילתא, שאני הכא דמשום חומרא דחמץ החמירו, אמנם אם אינו מכוין ליהנות שרי, וכ"כ בהגהות מהרש"ם בספר אורחות חיים (סי תמז סק"ח), (אמנם מותר לדור סמוך למאפיה משום דהוי לא אפשר ולא מכוין, כמ"ש בגמ' פסחים כה:) ועי' בתורה לשמה (סי' שצד) שהתיר לעבור דרך מאפיית חמץ ואף אם איכא דרכא אחרינא, כיון שאינו מכוין, וראייתו ממוכרי כסות שכיון שאינם מתכוונים, שרי, ואף דאפשר להו למיעבד כצנועים, מ"מ שרי, וביבי"א (ח"ו סי' לד) משמע שאוסר לעבור דרך המאפיה אם איכא דרכא אחרינא. (ועי' שם בתורה לשמה שהתיר להסתכל באשת איש יפת תואר שיש לו עסק עימה, ולשמוע קול זמר אישה כשא"א ואינו מכוין, וכמו"כ הגרע"י התיר בחייל דתי הנמצא עם חיילים חילונים ששומעים רדיו בשבת, שא"צ לצאת מהחדר, עיי"ש).
4. אדם שהשכיר דירה לחבירו, וביקש המשכיר מהשוכר רשות להשאיר ארגז באיזו פינה בלא קבלת אחריות, וביו"ט של פסח או בחול המועד, ראה שהארגז מלא חמץ אינו חייב לבערו. יש לחקור האם חיוב ביעור חמץ לחבירו הוא מדין ערבות, שכל ישראל ערבים זה לזה, או שיש חיוב מיוחד על כל אחד מישראל כשנמצא חמץ ברשותו לבערו אף אם אינו שלו, ונפק"מ בנידון דידן דאם החיוב הוא מדין ערבות, א"כ במקום שפשע החבר ולא מכר את החמץ אין שייך דין ערבות, דאין דין ערבות שייך אלא במקום שלא פשע, כמ"ש המג"א (בסי' תרנה) גבי נכרי שהביא לולב מחוץ לתחום ביו"ט שמותר להשתמש בלולב ונטלו בברכה, דאף שאסור לומר לגוי להביא לו מחוץ לתחום, מ"מ אם הביאו, אין כאן איסור לטלטל הלולב אלא רק ליהנות ממנו אסור ומצוות לאו ליהנות ניתנו, אך בשעה"ד יש להקל להביאו מחוץ לתחום ע"י גוי, וע"ז כתב המג"א דאם רוצה לשלוח לחבירו ביו"ט לולב ע"י גוי והוא מחוץ לתחום, אם לא היתה לחבירו אפשרות לקנות לולב יכול לשלוח לו, אך אם פשע ולא קנה אסור לשלוח לו, והביאור בזה דכל דין מצוות ערבות הוא דווקא כשלא פשע. וונמצא שמבואר בדברי המג"א דאם פשע אין דין מצוות ערבות. אמנם שעה"צ (שם) הקשה על המג"א דדין ערבות הוא שאנו רואים את החבר כאילו זה אנחנו וכין שיש לחבר חיוב מן התורה לנענע לולב, לכן אנו מחוייבים לשלוח לו, ולכן נקט השעה"צ דבכל גוונא מותר לשלוח לחבירו לולב לנענע בו. ונמצא שה"ה בניד"ד אם החבר לא מכר את החמץ שלו, נמצא שהוא פשע, דלהמג"א איננו חייבים לשרוף לו את החמץ, דאין כאן דין ערבות, משא"כ לדעת המשנ"ב יש חיוב לבער, וכן מבואר להדיא במשנ"ב (סי' תמג סקי"ד) שכתב בשם הגר"א דכל חמץ הנמצא בביתו אף שאינו שלו, צריך לבער. והנה הגר"א הוכיח כן – א) מהגמ' ב"ק (צח:) "גזל חמץ קודם הפסח, ובא אחר ושרפו במועד, פטור, שהכל מצווים עליו לבערו". משמע שזהו חיוב פרטי על כל אחד ואחד. ב) הגמ' פסחים (ה:) "שלך אי אתה רואה, אבל של אחרים אתה רואה". ופירש"י "של אחרים – גוי". ומשמע דשל יהודי חייב לבער. ונמצא שדבר זה תלוי במחלוקת הפוסקים. נפק"מ נוספת בדין זה, אדם שהלך לבית הוריו שאינם שומרים תו"מ, או לבית חבירו וכדו', וראה ויסקי בויטרינה, האם חייב לבער, דלהמג"א כיון שהאב פשע ולא מכר החמץ אין דין ערבות, משא"כ לדעת הגר"א יש חיוב לבער. [והנה מהזוה"ק לכאורה מדוייק שאסור לבן לעשות כן לאביו, דהא איתא בזוה"ק שרחל נענשה על גניבת התרפים משום שציערה לאביה, ואף שהיה עובד ע"ז ורצתה להצילו מאיסור זה, בכל אופן נענשה על זה שציערה אותו, ומשמע שאסור לבן לצער לאביו בכל גוונא. ומאידך בגמ' מבואר דחזקיה המלך גירר עצמות אביו, והודו לו חכמים, ואף שעשה לו בזיון, כיון שכוונתו היתה לעשות טובה לאביו בעוה"ב הודו לו חכמים, וקשה מאי שנא חזקיהו מרחל אימנו. ונראה לומר דכל דין ערבות לא נאמר אלא אחר מתן תורה, וקודם לכן לא היה דין ערבות ולכן נתבעה רחל שציערה לאביה, ולפי"ז נראה לחייב את הבן לבער את החמץ של אביו]. אמנם להלכה נלע"ד שאין לחייבו לבער, והטעם שמא יתבענו חבירו בבית משפט ויחייבוהו לשלם בעבור מה שהזיק, ויהיה הדבר גזל, נמצא שמכשיל אותם כעת באיסור גזל, לכן עדיף שיעבור האב באיסור "תשביתו" שהוא בשב ואל תעשה, מאיסור גזל שהוא בקום ועשה. וכיוצא בזה מצינו לגבי הגשת כיבוד לפני אנשים שאינם מברכים דאף שנפסק בשו"ע (או"ח סי' קסג) שאין להגיש אוכל ושתיה בפני מי שאינו מברך, מ"מ בזמנינו שאין הדבר נעשה מתוך ידיעה אלא מתוך בורות, לכן יש כמה צדדים להקל בזה ואחד הצדדים הוא עפ"י מ"ש הגרש"ז אויערבך במנחת שלמה (סי' לה) דאם זה עלול לגרום לשנאה לשומרי התורה, מותר לתת לו לאכול אף בלא לומר לו לברך, כיון שאם לא יתן לו לאכול הרי יכשל האורח באיסור יותר גדול מאכילה בלי ברכה, שהרי ישנא ההולכים בדרך התורה ויתרחק מדרכה. וכעין זה בציץ אליעזר (חלק כא).