סדר פסח-מרור כורך​

מרור

1. יקח כזית מרור וישקענו מקצתו בחרוסת, וכן המנהג, והמחמיר לשקעו כולו בחרוסת תבא עליו ברכה. בשו"ע (סי' תעה סעי' א') כתב ישקענו כולו בחרוסת. והטעם משום קפא (פסחים קטו:) ופירש שם ר"ח מין תולעת יש בתוכו וימות על ידי החומץ שבחרוסת, והביאו דבריו הרשב"ם ותוס' שם.  וא"ת אם הוא מין תולעת, כיצד אוכלים אותו ואפי' אם ימות? עי' מאמר מרדכי (אות ג') שכתב שצריך לומר דהאי תולעת ממין שאינו אסור משום שרץ (כמ"ש ביו"ד סי' פד) ואינו אלא משום סכנה. אבל רש"י פירש ארס שבחזרת, וכ"כ החק יעקב (אות ח') וישקענו כולו בחרוסת כדי להמית הארס שבתוכו עכ"ל. ומ"מ אנו לא נהגנו לשקעו כולו בחרוסת ועפ"י הרי"ף והרמב"ם שהשמיטוהו, ועוד שקפא זו אינו מצוי בינינו, ומה שאנו מביאים חרוסת על השולחן משום דקיימא לן כר' אליעזר בר צדוק דהוי משום מצוה, וכ"כ הפר"ח ושו"ע הרב (סי' תעה אות יא) וכה"ח (שם סקכ"ג) וכ"פ מרן הגרע"י (עמ' פט) ושכן כתב בספר ארץ חיים, ואף מרן השו"ע לא כתב כן דרך חיוב אלא לרווחא דמילתא, ומהיות טוב, כמ"ש הב"י (סי' תפו) ושכן כתב בשו"ת חזו"ע (סי' לט עמ' תשכד) ומיהו כתב דהמחמיר להשקיע כולו בחרוסת תע"ב.
2. אין להשהות את המרור בתוך החרוסת כדי שלא יתבטל טעם מרירותו, ולכן צריך גם כן לנער את החרוסת מעליו, ויברך על אכילת מרור, ויאכלנו בלא היסבה. כ"פ השו"ע (סי' תעה).
3. קודם אכילת המרור צריך לכוין לצאת ידי חובת אכילת מרור, ואם שכח ואכלו בלא כוונת המצוה יצא ידי חובתו.
4. אין לאכול מן המרור קודם שיאכלנו לשם מצות מרור, כגון בטיבול ראשון, שאחר שמילא כריסו ממנו שוב אינו יכול לברך עליו "על אכילת מרור" אלא צריך שבשעת מצוותו יהיה המרור חדש לפניו, שעדיין לא אכל ממנו כלל, ומ"מ אם אכל מרור מבושל או מטוגן, רשאי לאכול קודם המרור שיוצא בו. (חזו"ע עמ' צ')
5. אין יוצאים ידי חובה בעלי המרור אלא אם כן הם לחים, ואין יוצאים במרור כבוש ולא בשלוק ולא במבושל, ולכן אין ליתן עלי המרור בתוך חומץ כדי להוריד התולעים מהם, מפני שעל ידי זה נעשה המרור כבוש, כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' קה סעי' א') שבזמן מועט שנשרה בתוך החומץ נעשה כבוש. (שם עמ' צה).
6. טיבול המרור בחרוסת הוא מדברי סופרים, זכר לטיט ולתבן שנשתעבדו בהם ישראל במצרים, ולכן אף אם אין לו מרור, או שאינו יכול לאכול כזית מרור בשום אופן, צריך לקיים מצוות אכילת חרוסת, הן על ידי טיבול של ירק אחר בחרוסת, הן על ידי אכילת חרוסת בפני עצמה. (שם עמ' צז).
7. מי שהרופאים חוששים שאם יאכל מרור שמא יבא לידי חולי ויפול למשכב, לא יאכל מרור, דספק דרבנן לקולא, ואפי' אם ירצה להחמיר ולאכול מרור, לא יברך. (שו"ת חזו"ע סי' לג).
8. אין לברך על אכילת מרור אחר חצות לילה.

כורך

1. יקח כזית מצה, מן המצה השלישית, וכורכה עם כזית מרור, וטובלה בחרוסת, ואומר "זכר למקדש כהלל" ואוכלם ביחד בהיסבה. (שו"ע סי' תעה). ומשבירך על אכילת מצה ומרור, ראוי ונכון שלא ישיח בדבר שאינו מעניין הסעודה, עד שיאכל כריכה זו, כדי שתעלה ברכת המצה והמרור גם לכריכה זו, ואם שח אין צריך לחזור ולברך, הואיל ומן הדין אין איסור בדבר, אולם דברים שהם מן העניין מותרים אף לכתחילה. (שו"ת חזו"ע סי' מד עמ' תשצא).
2. צריך לאכול הכריכה בהיסבה, ומכל מקום בדיעבד אם שכח ואכל הכורך בלא היסבה, וקשה עליו לחזור ולאכול אין צריך לחזור ולאכול בהיסבה, וכל שכן לגבי נשים שיש להקל להן יותר בזה. ומיהו אם רוצה להחמיר ולאכול שנית בהיסבה, תבוא עליו ברכה. (שו"ת חזו"ע סי' מ').
3. בכורך, אחר שמטבל הכריכה בחרוסת, אינו צריך לנער החרוסת מעליה, שהואיל ואינו אלא דרך טיבול בעלמא, כיון שאינו משהה הכריכה בתוך החרוסת מעליה, אינו מבטל טעם המרור. וכן המנהג. (אבל באכילת המרור בפני עצמו צריך לנער החרוסת, כדי שלא יבטל טעם המרור כמ"ש לעיל).
4. אם שכח לטבל הכריכה בחרוסת, וקשה עליו לחזור ולאכול שוב, יצא ידי חובה ואין צריך לחזור ולאכול הכריכה על ידי טיבול בחרוסת, ומ"מ נראה כי מהיות טוב, נכון שיקח מצה ומשהו מרור, ויכרכם ויטבילם בחרוסת, ויאכל בהיסבה, זכר למקדש. הטעם לדבר זה מפני שדעת הרבה פוסקים שאין צריך לטבל הכורך בחרוסת, וכמו שכתב הטור בשם ראבי"ה, דב' טיבולים מצינו, שלשה לא מצינו. ומאידך כתב הטור דרבינו שמעיה בשם רש"י כתב שצריך לטבלו בחרוסת וכ"כ הרא"ש, וכתב הב"י שכן דעת הרמב"ן, וכן נהגו. וכ"כ הרמב"ם (פ"ח מהלכות חמץ ומצה ה"ו וה"ח). ומרן פסק דבעינן טיבול, אך הרמ"א פסק כדעת הפוסקים דסבירא להו שאין צריך טיבול, וכתב מרן הגרע"י (עמ' קב) דבדיעבד יכולים לסמוך על זה אף לדידן.
5. מי שקשה עליו לאכול כזית מרור בכריכה, רשאי להקל בזה, ליקח כל שהוא מרור, ואם קשה עליו הדבר מאד, רשאי שלא לאכול הכריכה כלל, כיון שאין הכריכה אלא לזכר בעלמא, ולפיכך יכול כל אדם להקל בזה במקום הצורך, ולאכול כשליש ביצה מן המצה, וכשליש ביצה מן המרור ולסמוך על דעת הרי"ף והרמב"ם שזהו שיעור כזית. כן פסק בשו"ת חזו"ע (סי' מב) ושכן פסק רבינו אליהו מלונדריש (עמ' קנד), שאין כל חשש אם אין בכריכה כזית מרור, כיון שאינו אלא לזכר. ושכן כתב בספר מעם לועז (פרשת בא עמ' רעג), ולכן כתב הגרע"י להקל במקום הצורך ליקח כזית כדעת הרמב"ם שהוא שליש ביצה.