סדר ליל פסח-מגיד חלק ב​

1. שונה מצוות סיפור יציאת מצרים בליל פסח ממצוות זכירת יציאת מצרים בכל השנה:

1. כל השנה הזכירה בלב או בהזכרת יציאת מצרים בלבד, וכאן האמירה בפה וסיפור באריכות. כך מבואר בספר המצוות להרמב"ם (שם) ובפמ"ג (בפתיחה הכוללת להלכות קר"ש אות כ')
2. ועוד שהמצוה כאן לספר לבניו או לאחרים . (מנחת חינוך מצוה כא).
3. ועוד שהמצוה נמשכת כל הלילה או לפחות עד חצות ובכל השנה די להזכיר פעם אחת. (מהר"ם שיק מצוה כא).
4. ועוד שהמצוה לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים. כן כתב המהר"ל (גבורות ה' פס"ב) שכל השנה רק מזכיר שגאל את אבותינו ממצרים, ואילו בליל פסח מזכיר שגאל אותנו. ועי' במועדים וזמנים (ח"ג סי' רנג) בשם עמק ברכה, שהגר"ח מבריסק היה מבאר כל שנה לבני ביתו ג' חילוקים מפסח לכל השנה, שבליל פסח המצוה לספר לאחרים דרך שאלה ותשובה, וכן יש לספר כל ההשתלשלות ולהתחיל בגנות ולסיים בשבח, וכן שיש לספר טעמי המצוה, ולאחר מכן מצאתי זאת בחידושי הגר"ח (סטנסיל סי' מ') שכתב כן להדיא.

1. יגביה את הקערה שיש בה המצות על כל מה שעליה, הוא וכל המסובים עימו, ויש נוהגים להגביה המצה הפרוסה לבדה, ומתחילים הא לחמא עניא, עד מה נשתנה, ואז יצווה להסירם מעל השולחן ולהניחם בסוף השולחן, כאילו כבר אכלו, כדי שיראו התינוקות וישאלו, ואז יודיעם שאין רשאים לאכול עד שיספרו ביציאת מצרים, ויש שלא נהגו להסיר הקערה, רק לומר לבני ביתו שיסירו הקערה אע"פ שאין מסירים אותם בפועל. (חזו"ע עמ' מז).
2. אף בהגדת ליל פסח אמרינן שומע כעונה, ולכן כשמסובים יחדיו בליל פסח משפחות רבות, הורים ובניהם ובנותיהם, ראש המשפחה שהוא גדול הבית קורא ההגדה ומספר ביציאת מצרים ומכוין להוציאם ידי חובה, ובזה יוצאים כולם ידי חובת והגדת לבינך מדין שומע כעונה, אמנם את ההגדה צריכים כולם לקרוא בפיהם ואין יוצאים בהרהור בלבד. (שם).
3. אף הנשים חייבות בסיפור יציאת מצרים, ואם אינן יכולות לקרוא בפיהן, ישמעו מפי האנשים ויטו אוזן קשבת להבין עניין יציאת מצרים, ואשה שנסתפקה אם אמרה כל ההגדה או לא, אינה צריכה לחזור מספק, ועל הצד היותר טוב תחזור לומר: פסח, מצה ומרור, וטעמיהם. (שם).
4. אף מי שאין לו מצה ומרור חייב בהגדה מן התורה. (שם) וכתב הגרע"י שכן מצא להפמ"ג (מש"ז סוף סי' תפה), דלא כחסד לאברהם תאומים מהדורא תנינא (חאו"ח סי' נד).
5. מוזגים כוס שני אחר אמירת הא לחמא עניא, קודם מה נשתנה, כדי שישאל התינוקות, למה שותים כוס שני קודם הסעודה. כן פסקו הטשו"ע שמוזגים את הכוס אחר "הא לחמא עניא" ובספר פסח מעובין (אות רנב) כתב שמנהגם למזוג את הכוס קודם "הא לחמא עניא" וכ"כ בשיבולי הלקט (דף צג ע"א) ובאורחות חיים (דף ע"ט ע"ב), אמנם מנהגינו כמ"ש הטשו"ע (חזו"ע שם). ואין צריך לשטוף ולהדיח את הכוס אם כל אחד שותה מכוסו, ואין תערובת כוסות. כן כתב בשו"ת הרש"ל (סי' פח) שכוס שני א"צ שטיפה והדחה, וכ"כ הב"ח והכנה"ג ועוד פוסקים, והטעם שהרי כבר שטפו והדיחו קודם הקידוש, והובא בכה"ח (סי' תעג סקקמ"ב) ובמשנ"ב (שם סקס"ח), ומשמע שאף על דרך הסוד א"צ שטיפה והדחה בכוס שני. (חזו"ע שם).
6. כשהבן או האשה שאלו את כל השאלות של מה נשתנה, אין צריך הקורא לחזור ולומר מה נשתנה אלא יכול להתחיל מייד עבדים היינו. (שו"ת חזו"ע סי' כב).
7. בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הא בעצמו יצא עתה משיעבוד מצרים שנאמר ואותנו הוציא משם וכו', ועד דבר זה צוה הקב"ה בתורה וזכרת כי עבד היית, כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית, לכן מצות סיפור יציאת מצרים צריכה להיות באופן שיכירו וירגישו המסובים כאילו הוא יצא עתה ממצרים, ויראה הבן שמחת אביו והתנהגותו שגאל אותנו הקב"ה עם אבותינו. כן כתב המהר"ל (גבורות ה' פס"ב) ובלשון הרמב"ם שכתב "להראות את עצמו" מבואר שצריך להראות לאחרים את שמחתו, וכתב החיד"א בספר בתי הנפש "ואשרי הזוכה לקיים בליל הסדר מצוה זו בהתלהבות כתיקונה". ובהגדת חת"ס במאמר הא לחמא עניא כתב "מובטחים אנו אפי' בגלות החיל, בשעה שאנחנו יושבים לספר יציאת מצרים לבנינו להשריש לבותם ביראת ה', אזי שפע אלוקי עלינו כמו בצאתנו ממצרים". ובהגדת מועדים וזמנים (עמ' פו) כתב בשם גדול אחד שקשה ביותר לקיים בליל פסח החובה לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ותמיד הוא מסופק אם יוצא בדיעבד.  
8. נוהגים בהגדה, כאשר מזכיר המכות: דם, צפרדע, כינים וכו' וכן כאשר אומר דם ואש ותמרות עשן, ודצ"ך עד"ש באח"ב, לשפוך מכוס היין לתוך כלי אחר, וראוי שישפוך לתוך כלי שבור, ויין זה שופכים בבית הכסא, וכמה מנהגים יש בזה וכולם נכונים. עי' כה"ח (סקקס"ג) שיש נוהגים לזרוק מעט מן הכוס באצבעו לרמוז על מה שנאמר אצבע אלוקים היא, ודלא כמ"ש בהגדת מועדים וזמנים שיש לזרוק בזרת קטן, וכ"כ הדרכ"מ (סי' תעג סקח"י) ובילקוט (פרשת וארא) מביא מפרקי דר"א (פרק מח) שבקמיצה הכה הקב"ה למצרים וע"ז נאמר אצבע אלוקים היא, וא"כ יש לזרוק בקמיצה, וכ"כ המג"א (סקכ"ח). אמנם החק יוסף (אות לד) כתב כהדרכ"מ לזרוק באצבע. והרב צמח כתב "שמעתי מחכם א' בשם המהרח"ו ז"ל שבהגיע לכל אחד מעשר מכות, היה שופך מעט מן הכוס עצמו ולא כיש נוהגין לטבול אצבעו בכוס, ואפשר שהטעם  לרמוז שהמכות יצאו ממלכות הנקראת כוס של ברכה כנודע מדרוש הרב זלה"ה" וכ"כ בפרי עץ חיים (שער כא פ"ז). והנה בדברי הרמ"א משמע שישפוך מהיין של אותה הכוס שעליה אומר את ההגדה, ואח"כ משלים לכוס שני, וכן  משמע מדברי הח"י (אות לז) שהיין הנשאר מהשפיכה אין לזרקו אלא אדרבא יוסיף עליו יין אחר סוד גבורות חדשים יעו"ש. מיהו יש נוהגין לשפוך את כל היין שבכוס ואח"כ שוטפין את הכוס כדי שלא לשתות ממה שנזכר שם המכות, וכ"כ בספר פסח מעובין (סי' רסא) ויש נוהגין להביא כוס אחר לשפיכה כדי שאותו כוס שמזג קודם אמירת מה נשתנה יאמר עליו כל סיפור יציאת מצרים ואח"כ ישתהו לכוס שני, וסיים כה"ח (סקקס"ה) דכל מנהג יש לו על מה שיסמוך. אמנם כתב שם (סקקס"ד) דישפכנו לתוך כלי שבור הרומז אל הקלי' הנקרא ארור, ושכן כתב בסידור נהורא השלם.