סדר ליל פסח-יחץ מגיד​

יחץ

1. קודם שיתחיל בקריאת ההגדה, יקח מן השלש המצות המונחות לפניו, את המצה האמצעית, ויבצענה לשתיים, וראוי שיבצענה בידו ולא על ידי כלי, ויניח את החלק הקטן בין שתי המצות השלמות, ואת החלק הגדול יתן לאחד המסובים לשומרה לאפיקומן, (ואם שכח לא בצע קודם ההגדה, בוצע באמצע ההגדה במקום שנזכר). הטעם שבוצעים את המצה לפני ההגדה, האורחות חיים (אות יב) כתב כמה טעמים: א) יש אומרים שהוא כדי לומר עליה הא לחמא עניא, מה דרכו של עני בפרוסה, אף כאן בפרוסה. ב) יש אומרים כדי שיראו התינוקות וישאלו, מפני מה אנו מצניעים את הפת ועדיין לא אכלנו? ג) יש אומרים כדי שלא יבא ויאכלנה תוך הסעודה בשוגג, ולא יהיה לו מצה משומרת באחרונה, ולפיכך מצניעים את האפיקומן. וכתב הפמ"ג (סי' תעג א"א סק"כ) שכיון שהטעם משום דעני דרכו בפרוסה, לכן יש להקפיד לבצוע את המצה ביד ולא בסכין, כדרך עני שחותך ביד.
2. ונותנים אותה תחת המפה, זכר למה שכתוב "משארותם צרורות בשמלותם על שכמם". ויש שנוהגים לכורכה במפה ולהניחה על כתפם, זכר ליציאת מצרים, ויש שנוהגים לומר לנושאה על שכמו, מאין באת, והוא עונה – ממצרים, ולאן אתה הולך – לירושלים, ועונים לשנה הבאה בירושלים הבנויה. (בית הבחירה דף קי ע"א אות ט', כה"ח סי' תעג סקקכ"ג).
3. גם מי שאין לו אלא שתי מצות, בוצע את המצה השניה, ואין לחוש משום לחם משנה. כ"כ בחזו"ע (עמ' מה) והטעם מכיון דבעינן לחם עוני, מה עני דרכו בפרוסה וכו', ואף שלכתחילה מנהגינו ליקח ג' מצות, מ"מ כיון שדעת הרמב"ם דסגי בב' מצות, והוא עצמו כתב שבוצע קודם המוציא, לכן אם אין לו ג' מצות יסמוך על שיטת הרמב"ם.
4. יש נוהגים לבצוע הכיכר בצורת דל"ת וא"ו, והחלק הגדול בצורת וא"ו מניחו לאפיקומן, והחלק הקטן בצורת דל"ת מניח בין המצות, והוא על דרך הסוד. כן כתב בעוד יוסף חי (פרשת צו אות ו') ואף שבבן איש חי (פרשת צו אות לג) כתוב להיפך, מ"מ כתב שם בעוד יוסף חי שמה שכתב בבן איש חי הוא טעות סופר. וכן מפורש בשעה"כ (דף פ"ג עמ' ב') ובכה"ח (סי' תעג סקקי"ז) ובחזו"ע (עמ' מו).
5. אם נשברה לו אחת משלשת המצות קודם שבצע האמצעית, יקח את המצה השבורה לאמצעית. כן פסק הרמ"א (סי' תע"ה סעי' ז') ושו"ע הרב (סי' תנח סעי' יב), ובנטעי גבריאל (פפ"ג הערה ז') כתב שמסתבר שה"ה שא"צ לקנות עוד מצות של ערב פסח שדמיהם יקרים כנודע. אמנם אם יש לו מצה אחרת שאינה שבורה עדיף שגם המצה האמצעית תהיה שלימה ואח"כ לשוברה, ולא להניח שבורה מלכתחילה. כן איתא במאירי (פסחים קיד ע"ב) ובשו"ת מהרש"ל (סי' פח) והטעם משום שע"י שבוצע השלימה ואינו אוכל יתעוררו התינוקות לשאול מדוע בוצעים ואין אוכלים, ועוד טעם משום שצריך לומר את הקידוש על מצה שלימה, ויש לבצוע רק אחר הקידוש, כדי לומר את ההגדה על הפרוסה.
6. אף מי שהמצות שלו דקות ביותר, ואם יבצע מן המצה האמצעית, לא יהא בכל חלק כזית, בכל זאת יבצע המצה האמצעית, ואח"כ ישלים עליה לכזית ממצה שמורה אחרת בעת אכילת המצה ובעת אכילת האפיקומן. הגרע"י נסתפק בזה, והכרעתו לבצוע. (שם עמ' מז).

מגיד

1. מצוות עשה של תורה לספר בניסים והנפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל הסדר, שנאמר "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", כמו שנאמר "זכור את יום השבת", ומניין שבליל חמישה עשר, תלמוד לומר "והגדת לבינך ביום ההוא לאמר בעבור זה" בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. (רמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"א) ועי' בשפת אמת (פרשת בא תרמ"ח) שהפליג בסגולת סיפור יציאת מצרים וכתב "הקב"ה הקדים לנו גלות מצרים וגאלנו משם, להיות הסיפור ביציאת מצרים במקום הייסורים וכו', שכן הוא בחינת תורה לעולם, כדאיתא זאת התורה לעולה וכו', כל העוסק בפרשת עולה כאילו הקריב עולה וכו', כן הוא בפרשיות סיפורי יציאת מצרים, שהעוסק בהם כאילו עבר עליו הגלות". כלומר מי שעוסק בסיפור יציאת מצרים זוכה כאילו עבר עליו הגלות ונפטר מן הייסורים. ועוד איתא במכילתא (שמות יב, כז) "ואמרתם זבח פסח הוא, ללמדך שכל מי ששמע הניסים האלו שעשה הקב"ה לישראל צריך לשבח". ובמדרש שוחר טוב (תהילים מד) איתא "וכשנגאלו ישראל ממצרים אמר להם משה, לא במעשיכם אתם נגאלים, אלא למען תספר באזני בינך, ליתן שבח למקום שבניו מספרים כבודו בין העכו"ם, וכן הוא אומר שירו לה' שיר חדש... ספרו בגויים כבודו, ומה כבודו של הקב"ה שמספרים בניו כבודו בין העכו"ם".

ואיתא בזוה"ק (בא מ:) כל בר נש דאשתעי ביציאת מצרים, ובההוא סיפורא חדי בחדוה, זמין איהו למחדי בשכינתא לעלמא דאתי, וקודשא בריך הוא חדי בההוא סיפורא, וביה שעתא כניש קודש אבריך הוא לכל פמליא דיליה ואמר לון, זילו ושמעו סיפורא דשבחא דילי, דקא משתעו בני וחדאן בפורקני, כדין כלהו מתכנשין ואתיין ומתחברין בהדייהו דישראל, ושמעו סיפורא דשבחא, דקא חדאן בחדוא דפורקנא דמאריהון, כדין אתיין ואודן ליה לקודש אבריך הוא על כל אינון נסין וגבורן, ואודן ליה על עמא קדישא דאית ליה בארעא, דחדאן בחדוה דפורקנא דמאריהון, כדין אתוסף ליה חילא וגבורתא לעילא".

והנה מצוה זו מנאה הרמב"ם בספר המצוות (מצוה קנז), וכ"ד הסמ"ג (עשין מא) והחינוך (מצוה כא), אמנם הבה"ג והיראים וסה"מ לרבינו סעדיה גאון לא מנו מצוה זו בין תרי"ג מצוות, כיון שהמצוה לשיטתם רק אם הבן שואל שנאמר והיה כי ישאלך בינך, אבל אם אין הבן שואל, המצוה היא שיעשה מעשי הלילה באכילת מצה ומרור וכו' ומתוך כך יזכור יציאת מצרים, אבל אין חיוב בהגדת סיפור יציאת מצרים. והגר"א (בפירוש להגדה) הוכיח ממה שאנו אומרים בהגדה "ואפי' כולנו חכמים כולנו נבונים וכו', מצוה עלינו לספר", שמצוות סיפור יציאת מצרים נאמרה אף למי שבקי בסיפור יציאת מצרים ואין לו שום חידוש.