דיני מכירת חמץ

1. יהודי שיש לו הרבה חמץ בביתו וקשה לו לבערו, יכול למוכרו לעכו"ם במכירה גמורה, או לתת לו במתנה גמורה, ופטור בזה מלבער החמץ. כן איתא במשנה פסחים (כא.) "ומוכר לנכרי" וכן איתא בתוספתא פסחים (פ"ב ה"ו) וכ"פ הטשו"ע (סי' תמח).
2. מלפנים היה כל אחד מוכר חמצו בעצמו לגוי, אך רבו המכשולות מפני ריבוי הדינים והפרטים בדיני הקניינים ואופן המכירה וכדו', לכן תיקנו לעשות את הרב או מורה הוראה או תלמיד חכם הממונה לכך, להיות שלוחי המוכרים בכתב הרשאה (ויש שהחמירו לעשות קניין סודר) והם ימכרו את החמץ, ולהלכה אין קניין סודר וחתימה מעכבים במכירת חמץ. שו"ת חת"ס (או"ח סי' קיא). ובדין קניין סודר האם מעכב בשו"ת מילי דאבות ח"ג סי' יז ושער הכולל סדר מכירת חמץ אות י' כתבו שאין צריך עדים וקניין סודר, אכן בשו"ת מהר"ש ענגיל ח"א סי' ל"ה ובספר שבח המועדים עמ' קמב כתבו שהמנהג לעשות קניין סודר ושכן נוהגים היום אמנם להלכה נקטינן שאין זה מעכב, וכן החתימה בכתב ההרשאה אינם מעכבים. ולכן מועילה מכירת חמץ דרך האינטרנט וכדו', אף שאין חתימה על כתב הרשאה, ואין קניין סודר.
3. אדם שמבער את החמץ מביתו ואינו משייר שום חמץ, מדינא אינו צריך לעשות שטר מכירת חמץ, אך נוהגים להדר ולעשות שטר מכירה לצאת ידי חשש ופקפוק. בשו"ת אמרי יושר (ח"א סי' קלה) כתב שמנהג איזה יראים שאין עושים שטר מכירה כי אין אצלם שום חמץ. אמנם הנטעי גבריאל (פל"ח סעי' ג') וכן איתא בהגדה של פסח עם פסקי הגריש"א, וכן איתא בשלמי מועד (עמ' שכא) בשם הגרש"ז אויערבך.
4. המוכר חמצו צריך להקנות החמץ ללא שום תנאי, ובמכירה גמורה או מתנה גמורה, ולא מועילה מתנה על מנת להחזיר. (טשו"ע סי' תמח סעי' ג'). אמנם מאידך יכול היהודי למכור חמצו לנכרי אף שיודע בו שהגוי לא יבא אליו לקחת את החמץ. (טשו"ע שם).
5. הרוצה למכור את חמצו של חבירו בלא ידיעתו, כגון שנסע מביתו ולא יחזור עד אחר הפסח, או אדם שאיבד את הכרתו ל"ע, וכעת אין את הסכמתו למכירת החמץ, או אדם רחוק מתורה ומצוות שאינו מודע לעניין מכירת חמץ, מותר להוסיף את שמו ברשימת המוכרים, ולמכור בעבורו את החמץ. הרמ"א בהלכות חלה (יו"ד סי' שכח סעי' ג') שכתב מרן וז"ל "אין מפרישין חלה בלא רשות בעל העיסה". ובהגה שם "מיהו אם ידעינן דזכות הוא לבעל העיסה, כגון שהיתה העיסה מתקלקלת מותר ליטול חלה בלא רשותו דזכין לאדם שלא בפניו". וכן מצינו לגבי בהמה שעומדת לבכר שמותר למכרה לגוי מדין "זכין" (סי' שכ) ובפת"ש (שם סק"ו) כתב שם בשם פנים מאירות שהיה מעשה כזה והתיר ושם כתב "וה"ה בחמץ אם לא היה בעה"ב בביתו, ומכר איש אחר חמצו הוי כשלוחו דזכות הוא לו" ועפי"ז כתב השד"ח חו"מ (סי' ט' אות ב') דמהני בכה"ג משום דזכין לאדם. ומאידך קצה"ח (חו"מ סי' רמג סק"ח) חולק על זה והוכיח כן מהרשב"א ותוס' דלא אמרינן הכי, וכתב שיש לחלק דדין "זכין לאדם" אינו מדין שליחות אלא בעינן שיזכה לו בפועל משא"כ הכא שהוא בגדר זכין "מאדם" והא דהתירו להפריש חלה על של חבירו, היינו שהוא מפריש משלו ומכוין על של חבירו, אבל אם נטל משל חבירו, כאן אינו שייך לומר "זכין לאדם" לפי שאינו מזכה לו כלום רק לוקח ממנו, ופסק המג"א (סי' תלו סקי"א) דאף בחמץ שאינו פיקדון אצלו אלא סתם חמץ בעלמא יכול למוכרו דהוי כמשיב אבידה (כהשד"ח) וכ"פ השו"ע הרב (סי' תמג סעי' ח') שחייב כל אדם הרואה את החמץ נאבד למוכרו לנכרי מדין השבת אבידה, ועפי"ז פסק בספר נחמו עמי (פ"ג סעי' יב) במחוסר הכרה שאפשר למכור חמצו, אמנם הגרש"ז אויערבך בשלמי מועד (עמ' שכג הערה 41) כתב דמחוסר הכרה דינו כשוטה ואין שייך זכין לאדם בכה"ג ואין להתיר אא"כ מעבירים החמץ לביתו של הגוי ממש, וכ"כ בספר הלכה של פסח (שער ה' פ"א הערה י"ג) בשם הגרי"ש אלישיב להחמיר למכור ע"י אשתו או האפוטרופוס הממונה על הנכסים, וכן הורה הג"ר יעקב יוסף שליט"א (בשיעור), ובשו"ת בניין אב (שם סי' כא אות ד') הביא חזו"א שמדברי הגמ' בפסחים (יג:) במעשה דיוחנן חקוקאה דמבואר שם דנפקד יכול למכור הפקדון כשעומד להתקלקל מוכח שאפשר למכור חמץ גם קודם זמן איסורו וביאר החזו"א שם שכשמוכרו תמורת ממון גם קצה"ח מודה ולפי"ז במכירה הקיימת כיום שהנכרי משלם ממון עבור המכירה, מהני לכו"ע מדין זכין, (ולכן היום כותבים בשטר המכירה שמוכרים גם חמץ של מי שיש בידו ולא ביעורו ולא נתן הסכמתו לכך) ועפי"ז התיר שם במעשה שהיה בשנה הראשונה שנכנס לתפקידו כראשל"צ, שנמצא שהגוי שמכרו לו היה יהודי מצד אימו שנתאסלמה בהיותה קטנה וזה נתגלה להם בליל בדיקת חמץ ומיד התקשר הגר"א בקשי דורון להגר"י קוליץ זצ"ל ומינה את רבנות ירושלים למכור את חמץ של כל הארץ, ודן בעניין אם לא היה נודע והיה נודע אחר הפסח, האם היה החמץ מותר בהנאה והעלה להקל מכמה סניפים א) דעת המקום שמואל דחמץ של מומר מותר לאחר הפסח דהא דאמרינן "ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא" היינו לגביו, אבל לגבינו דינו כנכרי, ופליג שם אט"ז ודעימיה דס"ל שדינו כיהודי. ב) כיון שהיה ביטול החמץ, אע"פ שלא נמכר, כיון שהיה זה מחמת אונס, ס"ל להתשב"ץ פנים מאירות, וזרע אמת להקל, ופליגי אנו"ב ורעק"א. ג) כיון שבמכירות האחרות היה את הסעיף הנ"ל שמוכרים חמץ של כולם, אף של מי שלא ציווה, שרי מדין זכין (ועדיפא, שהרי הכא גילו דעתם כל אותם האנשים).
6. אדם שמכר חמץ לרב בי' ניסן ולאחר שחתם על המכירה קנה עוד חמץ ורוצה להכלילו במכירה הקיימת, יכול לעשות כן מכיון שאין החתימה והקניין מעכבים, וממילא המכירה הנעשית בזמנה כוללת את כל החמץ שברשותו ביום י"ד. בשדי חמד (מערכת חמץ ומצה סי' ט' אות כ') החמיר דאין המכירה הראשוןנה כוללת את החמץ שיקנה מכאן  ואילך, אלא צריך לעשות חתימה מחדש (אפי' שהרב עוד לא מכר לגוי), אמנם בפסקי הלכות של הגרי"ש אלישיב בהגדה של פסח כתב להקל בזה כיון שהחתימה היא רק לרווחא דמילתא.
7. בעל סופר מרקט שמכר את חמצו לנכרי כדת וכדין, אבל המשיך למכור חמץ בפסח, אין לקנות ממנו לאחר הפסח, ואין לסמוך על המכירה שעשה שהכל בטל ומבוטל, אמנם אם מדובר באחד מסניפי רשת גדולה של סופר מרקט וכדו', במקרה זה ניתן לסמוך על המתירים ועי' בהערה. בשד"ח (מערכת חמץ ומצה סי' ט' אות לה) כתב בדין זה שהמכירה בטלה, וכן עשה הוא מעשה ביהודי שמכר חמץ לגוי בחוה"מ אחר שמכר את החמץ בערב פסח לגוי אחר, שהמכירה בטילה ואסור באכילה, אמנם בהפסד מרובה כשלא ישמעו לנו לאבדו, יש להתיר בהנאה. ומאידך בשו"ת דברי חיים (ח"ב סי' מו) כתב דאף אם נשתמש בחמץ בפסח לא נאסר החמץ, דמה שלקח מן המכירה גזל הוא בידו. ובשו"ת אג"מ (או"ח ח"א סי' קמט) כתב שפשוט שאין המכירה בטילה שהרי בשטר כתוב מפורש שמה שיטול יהיה כקונה אז מן העכו"ם. ובשו"ת בניין אב (ח"ד סי' כ' אות ב') כתב על דברי האג"מ שקשה להתיר מחמת סברא זו, דהא כאשר בעל המכולת מוכר חמץ בפסח, גלי דעתיה שלא איכפת ליה על איסור חמץ, ולא התכוין למכירה כלל, אמנם כתב שכאשר מדובר בסופר מרקט שיש לו סניפים רבים ברחבי הארץ,  וסניף זה הוא חלק מרשת גדולה, וא"כ המנהל והפועלים, כולם בגדר פועלים ואינם בעלי הבית, ויש בידינו כלל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ובכה"ג ניתן לסמוך על הדברי חיים והאג"מ.