הגעלת כלים הלכה למעשה חלק א

1. עניין מעשה ההגעלה נזכר בתורה (במדבר לא כג) בפרשת כלי מדיין "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר, ואשר לא יבא באש תעבירו במים". ופירש"י אשר יבא באש, שתשמישו על ידי האש, כגון שיפודים ואסכלאות, לעשות צלי צריך ללבן אותו באש, ומי שתשמישו על ידי רוטב רותח צריך להגעילו ברותחים, שכדרך תשמישו הכשרו, וכמו שאמרו (פסחים עד.) כבולעו כך פולטו.

ונמצא לפי כלל זה כל מה שבלע ביובש, דהיינו כלי שבלע על ידי צליה שעל האש, הכשרו בליבון חמור, ואם אי אפשר להכשירו בליבון, אין לו תקנה, ואם תשמישו בבישול על ידי רוטב, הכשרו בהגעלה, ואם אין מבשלים עליו, אבל מערים עליו מים רותחים, הכשרו בעירוי מים רותחים על גביו, ולכן:

1. שיפודים ואסכלאות, דהיינו כלים שצולים בהם על גבי האש, ופעמים שמערבים בהם פתיתי חמץ, (כגון קמח מצה חמץ וכדו') הכשרם הוא על ידי ליבון. בדין חמץ האם נקרא היתרא בלע או איסורא בלע. במרן (סי' תנא סעי' ד') מדהצריך ללבן את השיפודים, משמע דחמץ מיקרי איסורא בלע, ומאידך בסי' תנב לגבי דין הגעלה, מבואר שמותר להגעיל את הכלי קודם שעה חמישית ואפי' בן יומו ואין צריך להניח חומר הפוגם, משמע דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא, דהיינו שחמץ נקרא היתרא בלע, והנה נחלקו הראשונים בדבר זה ומקור מחלוקתם בביאור הגמ' ע"ז (עו.) "רמי ליה רב עמרם לרב ששת, תנן השיפודים והאסכלאות מלבנן באור, והתנן גבי קדשים השפוד והאסכלא מגעילן בחמין, (כלומר השיפודים שצלו בהם בשר קודש, מותר לצלות בהן למחרת אף שבלוע בהם איסור נותר), ומשני "עמרם ברי, מה עניין קדשים אצל גיעולי עכו"ם, הכא היתרא בלע התם איסורא בלע, ומסיק רב אשי דאע"ג דכי פליט איסורא קא פליט, בעידנא דקא פליט ליתיה לאיסורא בעיניה". נמצא שאם נגדיר את החמץ כהיתרא, יהיה הכשר השיפודים בהגעלה, ואם נגדיר זאת כאיסורא, יהיה הכשר השיפודים בליבון. והנה ר"ת למד דחמץ מיקרי היתרא בלע, ולכן נקט דאף שיפודים סגי להו בהגעלה, וכן דעת הראב"ד בשו"ת תמים דעים (סוף סי' קז) והובא ברשב"א (ספר תורת הבית) ובר"ן (פסחים ל:). אמנם כתב הר"ן דהרמב"ן חולק וס"ל דחמץ "שמו עליו", ומכיון ששמו עליו, נחשב כאיסורא בלע, ובעי ליבון, וכן דעת המאירי, ומחזור ויטרי (עמ' רסג). ובב"י (סי' תנא) כתב שדעת רוב הפוסקים כדעת הרמב"ן דחמץ שמו עליו והוי איסורא. וכן משמע מפסק מרן בסי' תנא סעי' ד' כמ"ש. אלא שצריך ביאור מה ההבדל בין דין שיפודים לדין נ"ט בר נ"ט דמצינו דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא.

והנה הריטב"א (ע"ז עו) אחר שהביא את דברי הרמב"ן דשאני חמץ ששמו עליו והוי כאיסורא בלע, סיים "ועוד נראה לי טעם אחר, דאילו איסור נותר אינו אלא בנותן טעם כשאר איסורין, ולאחר הגעלה של השפוד לא נשאר בו כדי נותן טעם דהיתרא בלע, אבל גבי חמץ בפסח דהוי במשהו ראוי לחוש לאותו מעט שנשאר שם פן יפלוט ויאסור".

ובחזו"א ביאר את ההבדל בין שיפודים לבין נ"ט בר נ"ט, דלעולם אמרינן דחמץ מיקרי איסורא בלע, אלא שיש הבדל דכאשר הכלי פלט את החמץ לתוך המים בהגעלה, באותו הרגע יצא לגמרי מידי דופיו, ולאחר מכן כאשר בלע טעם שני, כבר אין שם החמץ עליו, אלא פנים חדשות באו לכאן ולכן שרי, משא"כ כאשר הגעיל דבר שצריך ליבון, שאין הכלי יצא מידי דופיו לגמרי כי הרי נשאר בו משהו מן המשהו, א"כ הוי בגדר חמץ שמו עליו ואוסר בפסח. אמנם בדיעבד אם הגעיל את השיפודים ובישל וצלה בהם אפי' בתוך מעל,,ע, יש להתיר את המאכל, ואפי' לדעת המחמירים בנותן טעם לפגם בפסח, בזה יש להקל, ואם אין ידוע אם מערבים חמץ, די להם בהגעלה. הא דמתירים בדיעבד אם עשו הגעלה, הוא משום דסמכינן בדיעבד על הפוסקים דחמץ מיקרי היתרא בלע, וה,,ה אם לא היה חמץ בעין על השיפודים, ניתן להקל משום דלא מחזקינן איסורא, כמ,,ש החזו,,ע (עמ' קלא בהערות).

1. תבניות שאופים בהם חלות ועוגות צריכים ליבון באש עד שיהיו ניצוצות ניתזים מהם, ומכיון שלא ניתן ללבנן יש להחליפם בתבניות חדשות. על פי המבואר לעיל דשפודים צריכים ליבון.
2. התנור עצמו ניתן לנקות היטב מבפנים בכל דפנות התנור ולהסיקם היטב שעה או יותר, וימנע מלהשתמש בהם חמץ קודם ההסקה כ"ד שעות. כן פסק מרן הגרע,,י (שם עמ' קלב) והביא כן בשם הגר"ש זילברמן בשו"ת רש"מ (סי' כז) ושו"ת ישכיל עבדי (ח"ו חאהע,,ז סוף סי' פח), ואף שאין הליבון מגיע לשיעור שהניצוצות ניתזים ממנו, הואיל וכמה ראשונים סוברים דחמץ מיקרי היתרא בלע, ולדידהו די בליבון כל דהו שקש נשרף עליו מבחוץ, וגם מרן השו"ע בהלכות יו"ט (סי' תקט סעי' ה') ס"ל הכי בהיתרא בלע שמועיל ליבון קל, וכמ,,ש שם הב"י בשם הגהות מיימוניות, והובא באחרונים (שם ובכה"ח שם סקל"ז ול"ח) וכאן אין הבליעה מגוף החמץ בתנור, שהרי החמץ מונח בתבניות, ואין בתנור אלא זיעה בעלמא, מפני שנמצא החמץ בחללו של התנור, וכבולעו כך פולטו, ושרי על כל פנים כשאינו בן יומו, כיון שאין איסורו אלא מדרבנן, משום גזירה שאינו בן יומו אטו בן יומו.
3. סירים ויורות שמבשלים בהם צריכים הגעלה במים רותחים בכלי ראשון שעל האש, או על ידי חשמל. ואם הגעיל בכלי ראשון שלא על האש ובישל בו, מותר. וקודם ההגעלה צריך לרוחצם ולשפשפם היטב לנקותם מכל לכלוך וחלודה. כן כתב בספרי הובא בהרא"ש פרק כל שעה, ויליף לה מדכתיב ,,אך" את הזהב ואת הכסף, מכאן שצריך להעביר החלודה, וכן הוא בספר העיטור (דף קכג סוף ע"ב) ובספר המכתם (פסחים ל: עמ' שצו) וכ"כ חזו"ע (עמ' קלו).
4. סכיני מטבח ניתן להגעילם בכלי ראשון. ברמב"ם (פ"ה מהלכות חמץ ומצה הכ"ג) כתב דסכינים סגי להו בהגעלה, וכתב הרב המגיד, שדעת הרמב"ם דכיון שמיקרי היתרא בלע לכן סגי בהגעלה. ומרן פסק (סי' תנא סעי' ג') כדעת הרמב"ם. (אמנם יש פוסקים הלומדים בדעת הרמב"ם דס"ל שחמץ מיקרי איסורא בלע, ולמדו שהרמב"ם השווה דין סכינים של פסח לדין סכינים של איסור ומצריך ליבון, נגד מה שנמצא לפנינו ברמב"ם) וצריך ביאור ליישב שיטת מרן בזה. והמשנ"ב (סקכ"ח) והכה"ח (סקל"ט) נוקטים בדעת מרן דמיקרי איסורא בלע, אמנם בהצטרף ספק נוסף יש מקום להקל, ולכן כיון שיש פוסקים המתירים להגעיל סכינים אפי' של איסור, משום דאזלינן בתר רוב תשמישו, לכן יש כאן ב' ספיקות – שמא כהפוסקים דאזלינן בתר רוב תשמישו ותועיל הגעלה, ושמא חמץ מיקרי היתרא בלע ולכן סגי בהגעלה, ובכה"ח (סקס"ט) כתב בשם הרב חוקת הפסח דכיון שיש פוסקים המתירים בהגעלה, לכן יש להתיר אם לא ליבנו אותו כל כך, והא"ר (אות יג) כתב דבדיעבד אם יש הפסד מרובה יש לסמוך על הפוסקים דסבירא להו היתרא בלע, ורבינו זלמן (אות יג) כתב דבהפסד מרובה או מניעת שמחת יו"ט יש להקל בדיעבד.
5. מחבת דיה בהגעלה בכלי ראשון, ואינה צריכה ליבון, וכן כל השנה כשרוצה להכשיר מחבת של בשר להופכה למחבת של גבינה, או להיפך, מכשירה ע"י הגעלה, אולם מחבת הבלועה משאר איסורים צריכה ליבון. כן פסק בחזו"ע (עמ' קלח) בשם שו"ת הגאונים שהובא בשיבולי הלקט (סי' רז) והראבי"ה (סי' תסד), והרא"ש (פרק כל שעה סי' ז') כתב דאף שפעמים מתייבש השמן ונאפה מה שבתוכה בלא שמן, לא מצינו לחשוש לזה שנקרא תשמישו על ידי האור, שאם באנו לחשוש לזה אם כן כל קדירות של מתכת פעמים נחסר המרק ומקדיח והתבשיל נדבק בדופני הקדירה ויצטרכו ליבון, ולא מצינו מי שחשש לזה, ולכן ביאר שהטעם משום שאע,,פ שנשרף ונדבק לדופן הקדירה, לחלוחית משקה יש בתבשיל, אלא שהוא יבש אצל דופני הקדירה, ולא מקרי בהכי תשמישו על ידי האור להצריכו ליבון. וכ"כ המרדכי (סי' תקעז) בשם הראבי"ה. והנה מרן ביו,,ד סי' קכא סעי' ד' כתב וז,,ל מחבת שמטגנים בה, אע,,פ שלעניין חמץ בפסח די לה בהגעלה, לעניין שאר איסורים צריכה ליבון,,. מבואר שיש חילוק בין פסח לבין שאר איסורים, והטעם משום דבשאר איסורים הוי איסורא בלע, אבל בחמץ בפסח לעניין הכשר המחבת נקט השו"ע כדעת הרא,,ש דנחשב להיתרא בלע, ואף שלא סמך על זה בדין שיפודים ואסכלאות, במחבת סמך עליהם.