חמץ איסורו במשהו ודין חוזר וניעור

חמץ איסורו במשהו ודין חוזר וניעור

1. חמץ שנתערב בפסח בתבשיל, אוסר אפי' במשהו, ואינו בטל אפי' באלף. כן פסק הטשו"ע (סי' תמז סעי' א'), ובטעם הדבר מדוע החמץ אוסר במשהו, נחלקו הפוסקים: לשיטת הרמב"ם והרמב"ן משום דהוי דשיל"מ כיון שאין איסורו אלא עד אחר הפסח, ודשיל"מ אינו בטל אפי' באלף. ולשיטת ר"ת והרא"ש וספר המכתם דמשום חומרא דחמץ החמירו לאסור אפי' במשהו. אלא שקשה מדוע זה נקרא דשיל"מ והלא אחר הפסח נשאר החמץ באיסורו מדין קנס כמ"ש מרן (סי' תמח סעי' ג') דחמץ שעבר עליו הפסח אסור באכילה, וא"כ אינו דשיל"מ, ויש ליישב עפ"י הש"ך ביו"ד (סי' קב סק"ח) גבי מה שכתב מרן (שם סעי' ג') דכלי שנאסר בבליעת איסור שנתערב באחרים ואינו ניכר בטל ואין נקרא דשיל"מ לפי שצריך להוציא הוצאות להגעילו, וכתב הש"ך בשם המהרש"ל שהקשה על מרן דאין שייך דין זה לדשיל"מ דכיוון שאינו יוצא מאיסורו ע"י שעובר הזמן, אלא צריך לעשות מעשה הגעלה, לא מיקרי דשיל"מ, והקשה הש"ך דמצינו בנדרים דאפי' אם צריך לעשות מעשה הוי דשיל"מ, דהא כדי להתיר נדרו צריך לעשות התרה, ובכל זאת נקרא בגדר דבר שיש לו מתירים. ועוד הקשה שהרי אם ימתין מעל"ע יהפך להיות נטל"ף ונקלש איסורו, דהא מן התורה מותר, וא"כ הוי דשיל"מ. (ועוד כתב שם הש"ך טעם אחר לחייבו הגעלה, עפ"י דברי הרא"ה דכיון שיכול להגעילו, הוי כניכר האיסור שאינו מתבטל. ומהרי"ל ס"ל דהוצאות הגעלה אינם הפסד מרובה  ולכן החמיר הש"ך שם להלכה,  והצריך להגעיל את הכלים). ויוצא שלפי הש"ך אפי' שנשאר באיסורו, מ"מ אם נקלש האיסור הוי דשיל"מ, והנה אף שממרן משמע שם שלא פוסק כוותיה, דהא מרן שם דן לפטור מהגעלה מצד הוצאות ההגעלה, ולא דן מצד זה שעובר על זה מעל"ע, אמנם לענייננו ניתן ליישב את הרמב"ם בצורה זו, שכיון שנקלש איסור החמץ לאחר הפסח שאינו אסור אלא משום קנס, לכן נחשב לדשיל"מ. וממרן בסי' תמ"ז סעי' ב' משמע שפסק כר"ת דמשום חומרא דחמץ אתינן עלה, שכתב דחמץ שנתערב משש שעות עד הלילה אינו אוסר במשהו אלא דין החמץ כשאר איסורים ובטל בשישים עד הלילה. דלטעם שאסרו חמץ משום חומרא דחמץ, לכן עד הלילה בטל בשישים דהא לאו דבל יראה ובל ימצא אינו חל עד הלילה, משא"כ לטעם דדשיל"מ אין סברא לחלק בין ער"פ לליל פסח ומוכח שפסק כר"ת.
2. חמץ שנתבטל בשישים קודם הפסח, אם החמץ אינו דבר המעמיד, מותר להשתמש באותו מאכל ואין החמץ חוזר לאסור בפסח מכיון שנתבטל בשישים, אמנם אם החמץ הוא דבר המעמיד, חוזר ואוסר בפסח ואסור להשהותו. לגבי דין חמץ שנתבטל קודם הפסח האם חוזר וניעור בפסח יש סתירה במרן, בסי' תמב (סעי' ד') לגבי דין תריאק"ה כתב מרן וז"ל "דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל, או שאינו מאכל כל אדם, כגון התריאק"ה וכיוצא בו, אע"פ שמותר לקיימו אסור לאוכלו עד אחר הפסח, ואע"פ שאין בו מן החמץ אלא כ"ש הר"ז אסור לאוכלו". כלומר ס"ל דדבר שנתבטל קודם הפסח חוזר וניעור בפסח ולכן אסור באכילה, והסיבה שמותר לקייים את התריאק"ה משום שאינה ראויה לאכילת אדם, אלא רק לרפואה. ואילו בסי' תמז (סעי' ד') פסק מרן להדיא "אם נתערב החמץ קודם הפסח ונתבטל בס' אינו חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו". ונאמרו כמה תירוצים באחרונים:

1. הפר"ח מחלק בין היכא שנתערב בלא כוונה תחילה דבטל, לבין היכא שעירבוהו במזיד כההיא דתריאק"ה שבכה"ג אינו מתבטל. וכתב שכך כתב לחלק הב"י בשם רי"ו. ובתשובת שמחת יהודה (סי' ה') קשה על הפר"ח מדברי רב נטרונאי המובא בטור (סי' תמב) דאם שרה צימוקים ואחר כמה ימים נמצאו כמה גרגירי חיטה, שאסור לשתות יין זה בפסח, דאמרינן חוזר וניעור, ולפי הפר"ח צ"ע מדוע אסור, והא שם בודאי שלא עירבוהו במזיד.
2. הכנה"ג חילק דבסי' תמב מיירי שהיה ממשו של חמץ, ולכן אמרינן חוזר וניעור, משא"כ בסי' תמז מיירי שהיה טעמו של חמץ בלבד. וגם תירוצו נדחה מההיא דרב נטרונאי דהתם  ודאי אין שם אלא טעמו של חמץ ולא ממשו, שהרי אין גרגירי החיטה מעורבים יחד.
3. בכיסא אליהו (סי' תמז סק"ז) מחלק דהיכא שהחמץ הוא דבר המעמיד, אפי' באלף לא בטיל, ולכן בסי' תמב מיירי כאשר החמץ הוא דבר המעמיד ולכן חוזר וניעור, משא"כ בסי' תמז מיירי בתערובת חמץ סתם שנתבטל, דבכה"ג אינו חוזר וניעור. וגם תירוץ זה נדחה מההיא דרב נטרונאי דבמעשה דצימוקים בודאי אין החמץ דבר המעמיד ובכל אופן אסרו.
4. והרמ"א (סי' תמז סעי' ד') כתב לחלק בין כשנתערב לח בלח שאינו חוזר וניעור וכיון שנתבטל מותר, לבין כשנתערב יבש ביבש דאמרינן חוזר וניעור ואוסר. והטעם דביבש ביבש החמץ ניכר בפני עצמו ואינו מתבטל, משא"כ בלח שמתערבב מייד. וכן מחלק להלכה במשנ"ב (שם סקל"ג). ובאור לציון (ח"ב במבוא אות א') הביא תירוץ זה ודחאו, דהא להלומדים בשיטת הרמב"ם דס"ל דחוזר וניעור, מדייקים כן מתריאק"ה ואי נימא דדווקא ביבש אסור, אין הכרח ברמב"ם לומר שחוזר וניעור.
5. לכן מתרץ האור לציון דמרן אתא לאשמועינן דהיכא דאפשר ראוי להחמיר ואין להקל אלא במקום שאי אפשר, ולכן גבי תריאק"ה שיכולה לעמוד לימים רבים, ואין חשש שתתקלקל, פסק מרן דאסור לאוכלה, ובסי' תמז מיירי בתבשיל שאם ישהה אותו, הוא יתקלקל, ולכן לא אמרינן חוזר וניעור.
6. והגרע"י ביביע אומר תירץ דאף שהב"י כותב שרב נטרונאי ס"ל כדעת הרמב"ם, מ"מ אינו סובר כמותו לגמרי אלא רק לעניין גוף הדין של חוזר וניעור, אבל למעשה ס"ל לחלק בין דבר המעמיד דחוזר וניעור לבין דבר שאינו מעמיד שמתבטל.

1. שמן סויה, קנולה וכדו', מעיקר הדין מותר בהשתמשות, והמחמיר להשתמש רק בהכשרים מהודרים תע"ב. בשו"ת דברי דוד (ח"ד סי' לא) דן בשמן זה שיכול להיות שמעורב בו בין 1% ל 1/2% דגנים מחמת שמעבירים את הסויה והקנולה בקונטיינרים, האם אמרינן חוזר וניעור בפסח, וכתב שבכשרויות המהודרות שלקחו זנים של סוג א' מהסויה נבררה הסויה חמש או שש פעמים ולא נמצא גרגיר אחד. ותלה זאת במחלוקת הגרע"י והגרב"ץ אבא שאול זצ"ל, דמחד לא הוי דבר המעמיד ומתבטל, ומאידך יכול להתקיים ימים רבים, לכן להגרע"י מותר להשתמש ולהגרב"ץ אסור.
2. אמנם אף במקום שמחמירים לעניין חוזר וניעור, אין איסור אלא באכילה, אבל בהנאה מותר, ולכן מותר להדליק בשמן למאור אף שיש בו תערובת חמץ. בשו"ת לב חיים (ח"ב סי' צב) כתב שכשם שקיי"ל חוזר וניעור לעניין אכילה, ה"ה קיי"ל חוזר וניעור לעניין הנאה, ואסור להדליק נרות בשמן זה, והבא"ח בספר עוד יוסף חי (פרשת צו אות ה') כתב דאין להחמיר בזה, ועפי"ז התיר להדליק בשמן שומשמין שהיה בזמנו שהיה מצוי שיהיו גרגירי חיטה בין השומשומין ובכ"ז התיר ונפק"מ שאין צריך שיהיה השמן למאור כשר.