מקומות המכוסים שבאשה חלק ב

1. אשה הרגילה בביתה ללכת בלא גרביים, מותר לקרוא קריאת שמע ולברך כנגדה, והמחמיר תע"ב. לעניין אשה אם מותר לה ללכת בבית בלא גרביים, הורה החזו"א (גנזי שערי ציון עמ' כג) שאם אין שם אנשים אחרים מותר, וכ"ד הגרש"ז (הליכות בת ישראל פ"ד הע' כח) שמעיקר הדין אפשר להקל בכך לאשה הנמצאת בתוך ביתה ואינה יוצאת לרחוב. ולעניין אמירת דבר שבקדושה כנגד אשתו כשאינה גורבת גרביים הורה הגרש"ז אוירבך (מראה כהן פ"ה הע' צה) שאם דרכה לגרוב גרביים בבית, אסור, אבל אם דרכה ללכת בבית בלא גרביים מותר לקרוא כנגדה, ודעת הגרי"ש אלישיב (שם ובהליכות בת ישראל פ"ד הערה כח) שאסור בכל אופן.
2. בית הצוואר מותר לגלותו עד מקום העצם עליונה של הצלעות, ומאחורה החוליה השניה מלמעלה, והלובשת חולצה עם צווארון תע"ב. בספר חוקי הנשים (להגרי"ח פי"ז) כתב שמותר לאשה לגלות את בית הצוואר, וכתב הגרש"ז (שו"ת מנחת שלמה ח"ג סי' קג אות טו) שאפשר להקל כל שהוא עד העצם אם כך מנהג המקום. וגבול הצוואר לצד הגב דעת הגרש"ז (הליכות שלמה תפילה פ"כ דבר הלכה אות יב) שהוא מהחוליה השניה של הגב, והמוסיפה צווארון תבוא עליה ברכה, ומאידך בשו"ת קנה בושם (ח"ג סי' קז) כתב שמעיקר הדין צריך לכסות את כל הצוואר, וראה עוד בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' קצז אות ד').
3. אשה נשואה שעל פי הדין חייבת לכסות ראשה, אסור לקרוא קריאת שמע ולברך כנגדה כשהיא נמצאת בביתה בראש מגולה, ואפילו היא אשתו. ואם היא לובשת פאה נכרית לראשה, אף על פי שאין לאשה נשואה לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית, מכל מקום בבית מותר לקרוא קריאת שמע ולברך כנגדה. הרמב"ם השמיט דין שער באשה ערוה לגבי לקרוא קריאת שמע כנגדה, וכתב בכסף משנה דסובר רבינו דלא נאמר דין שער באשה ערוה לענין קריאת שמע. וכן כתב בשו"ת מהר"ם אלשקר (סימן לה). וכן דעת עוד ראשונים, דלגבי קריאת שמע לא אסרו שער באשה ערוה. ומרן הבית יוסף (סימן עה) אחר שהביא דעת הרי"ף והרמב"ם סיים, ולענין הלכה נראה דנקטינן כדברי הרמב"ם, ומיהו טוב ליזהר לכתחלה מראיית שער ושמיעת קול זמר אשה בשעת קריאת שמע. אך בשלחן ערוך (שם סעיף ב') חזר בו מרן, וכתב בלשון איסור, וז"ל: "שער של אשה שדרכה לכסותו אסור לקרות כנגדו, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות ראש, מותר". ע"כ. ואנו אין לנו אלא דברי מרן בשלחן ערוך לאסור גם בשער כמו בטפח מגולה. וכמבואר דין זה בשו"ת יביע אומר חלק ו' (סימן יג). ע"ש.
4. אשה נשואה שרגילה תמיד ללכת בגילוי הראש ברשות הרבים, אף על פי שהיא עוברת על דת, ועושה איסור מן התורה, ובודאי שעתידה ליתן את הדין, מכל מקום אין איסור לקרוא קריאת שמע ולברך כנגדה, שלענין זה דינה כדין הבתולות שהן רווקות שרגילות ללכת תמיד בגילוי הראש, שהלכה רווחת היא שמותר לקרוא קריאת שמע ולברך כנגדן. שכיון שרגילות הן בכך, אין לחוש להרהור, והוא הדין לאשה נשואה שרגילה לצאת בגילוי ראש ברשות הרבים. כן כתבו כמה פוסקים שיש חילוק בין שער באשה לטפח באשה, ששער באשה הותר מכללו אצל בתולות הרווקות שמותר להן ללכת בגילוי הראש עד לנישואיהן, לפיכך גם אשה נשואה שהולכת תמיד בגילוי הראש, אף על פי שעבירה היא בידה, מותר לקרוא קריאת שמע ולברך כנגדה, שאין בזה הרהור כל כך. מה שאין כן טפח מגולה וזרועות מגולות חמירי טפי, שלא הותרו כלל גם לרווקות, ולכן אף על פי שרגילות הן בכך אסור לקרוא קריאת שמע כנגדן. וכן דעת אחרונים רבים להקל יותר בשער מטעם האמור. וכן פסק הגאון רבי יוסף חיים בספר בן איש חי (שם אות יב), שהעלה בספרו מקבציאל, שהנשים שבערי אירופא שדרכן ללכת ברה"ר בגילוי ראש מותר לקרות כנגדן, כיון שכל הנשים שם דרכן בכך, ואין בזה משום מה שאמרו חז"ל שער באשה ערוה. ע"כ.

ואמנם המשנה ברורה (סימן עה סק"י) כתב, ודע שאפילו אם דרך אשה זו וחברותיה במקום ההוא לילך בגילוי ראש אסור לקרות ק"ש כנגדה, כשם שלענין גילוי שוקה שאסור בכל אופן, כיון שמצד הדין צריכות לכסות השערות. ע"כ. אבל הגרי"מ אפשטיין בערוך השלחן (סימן עה אות ז) כתב, ועתה באו ונצווח על פרצות דורינו, שזה שנים רבות אשר בעוה"ר נפרצו בנות ישראל והולכות בגילוי הראש וכו', ומיהו עכ"פ לדינא נראה שמותר לנו לברך ולהתפלל כנגד ראשיהן המגולות בשערן, כיון שעתה רובן הולכות כך, והוי כמקומות המגולים בגופה. וכעין מ"ש המרדכי פ"ג דברכות בשם ראבי"ה דלא חיישינן בבתולות ההולכות בגילוי שערותיהן, משום דליכא הרהור, וכיון שאצלנו גם הנשואות הולכות כך, ממילא ליכא הרהור. ועוד שהרי"ף והרמב"ם השמיטו לגמרי דין שער באשה וקול באשה, משום דס"ל דלאו לענין ק"ש איתמר. וכמש"כ בב"י. עכ"ד. ומכיון שאפילו האוסרים מודים שאין האיסור בזה אלא מדרבנן, וכמ"ש הפנים מאירות (ח"א סימן עד) והסכימו עמו כמה אחרונים, יש לסמוך על הרהמ"ח והערוך השלחן להקל. ושוב ראיתי בשו"ת אגרות משה פיינשטיין (חאו"ח סימן מג) שהסכים ג"כ לדעת הערוך השלחן להקל. וכ"כ הגרע"י (תשובה בכתב יד בילקוט יוסף סי' ע"ה אות ה').