האם מותר למרוח ג'ל אלוורה על פצע או עקיצה בשבת להרגעת המקום?

שאלה: האם מותר למרוח ג'ל אלוורה על פצע או עקיצה בשבת להרגעת המקום?

הרב אושרי אזולאי

תשובה: נראה שאין כאן רפואה שהרי כל מטרת המשחה היא רק להרגיע המקום, ודמי למש"כ בחזו"ע (שבת ח"ג עמ' שעט) דמי שלקה בנזלת חריפה עד שקשה לו לנשום דרך החוטם מותר לו להריח במשחה הנקראת "ויקס", שעל ידי ריחה החזק והחריף נפתחים צינורות הנשימה, כיון שמשחה זו אין עיקרה לרפואה אלא לפתוח דרכי הנשימה וירווח לו לפי שעה, ע"כ. ואף אם סובל ומצטער הרבה מזה יש לצרף מש"כ הגאון יעב"ץ במור וקציעה (סי' שכח) בד"ה ואינו נעשה, כתב, שלא גזרו אלא דוקא במיחוש מועט, אבל אם מצטער הרבה, אף אם אין בו חולי ממש, הו"ל כחולה שאין בו סכנה, ע"ש. ואם היא משחה טיפולית יש לצרף מש"כ הגר"ש קלוגר בספר החיים (סי' שכח פ"ו דף מב ע"ב) דמרגלא בפומא דאינשי, שכל שהתחיל כבר ברפואות קודם השבת, מותר לו להמשיך בהם גם ביום השבת. והועתק במילואו בציץ אליעזר (ח"ח עמ' קמו). וכן פסק בשו"ת נשמת שבת (ח"ה סי' תמ), ע"ש. והו"ד בחזו"ע (ח"ג עמ' שעט בבאו').

ולגבי מריחת המשחה, במ"א (סי' שטז ס"ק כד) על מש"כ מרן הש"ע, לא ישפשף ברגלו רוק על גבי קרקע משום שמשוה גומות. כתב, ומשמע שעל גבי רצפה שרי לשפשפו, דליכא משום אשוויי גומות, וצ"ע דאמאי לא מיתסר משום ממרח, וי"ל דממרח לא שייך אלא כשכוונתו למרח דבר על גבי חבירו, כעין מש"כ בש"ע (סי' שיד סעיף יא) שאסור לתת שעוה בנקב החבית לסותמו מפני שהוא ממרח. אבל הכא רוצה שיבלע לגמרי בקרקע, ע"כ. וכ"כ בספר תוספת שבת (סי' שטז סק"ל) והמ"ב (שם ס"ק מט) והכף החיים (שם ס"ק קב). והגאון מהרש"ם בדעת תורה (סי' שכח סעיף כו), אחר שהביא דברי המ"א, כתב, שאף שהאליה רבה כתב דלשיטת רש"י והר"ן אף בכה"ג איכא משום ממרח [וכ"כ בארחות חיים הל' שבת אות קכג]. מכל מקום במקום חולי שאין בו סכנה, יש לסמוך ע"ד המגן אברהם. אולם מה שהעיר הא"ר על המ"א מדברי רש"י והר"ן, דאיכא משום ממרח, כבר כתב הרה"ג המו"ל בדעת תורה (סי' שכח סכ"ו) שלא נעלם זה מהמ"א, אלא שהוא מפרש דמ"ש שממרח הרוק לכאן ולכאן נמצא שהוא משוה גומות, ולא משום מלאכה דממרח. וכ"כ בשו"ת יביע אומר (ח"ד חאו"ח סי' כז אות ב). וע"ע בשמירת שבת כהלכתה (פל"ג הע' סד) שכ', שמעתי מהגרא"י קליין רבה של נירנברג, שדן עם מרן החזון איש במורח משחה לחולה שאין בו סכנה, וכוונתו להבליע כל המשחה לגופו של החולה, אם יש להתיר בשבת, והחזון איש היה נוטה להקל. וצ"ע ממ"ש החזון איש (סי' נב ס"ק טז) כשמושחים משחה על פצע בשבת, לא ימרחו, אלא ישליכו עליו את המשחה. ומהגרש"ז אוירבך שמעתי שכל שממרח את המשחה עד שכולה נימסת ונבלעת בגוף החולה לא מקרי ממרח, ע"ש.  ובפרט לפי מש"כ בשו"ת מבית מאיר (ח"ד עמ' קמא, אות ד וה) שאין דין ממחק וממרח בגוף בני אדם, כי תיקונו של הממחק הוא משום שצריך להחליק את החפץ, ובאדם שאינו צריך לתיקון החליקה, אין עליו תורת ממחק, ע"ש. ובספר תורת היולדת (עמ' שפד) כתב, שהגאון רח"פ שיינברג כתב וז"ל, ולפע"ד שאיסור מירוח היינו דוקא כשמקפיד על השיווי של הנמרח, כעין כוונת אומן הממרח שמקפיד על השיווי, ובעינן מלאכת מחשבת, ופירש רש"י (בביצה דף יג:) דהיינו מלאכת אומן. וראיתי כסברא זו בשו"ת יביע אומר ח"ד (חאו"ח סי' כז אות ג). הילכך מי שממרח משחה על גב ידו מחמת מכה, שאין כוונתו להשוות את הנמרח, מותר, ע"ש. ועי' בכל זה בחזו"ע (ח"ג עמ' שפד). הלכך להלכה, מותר למרוח ג'ל אלוורה על פצע או עקיצה בשבת להרגעת המקום.