תיקון בטעות כשיש אחריות על המוצר - הרב חיים והב
-
תיקון בטעות כשיש אחריות על המוצר
שאלה:
ראובן שלח עם בנו הקטן את משקפיו לאופטיקאי שממנו נרכשו המשקפים משום שהיה זה עדיין בתוך הזמן של האחריות כשחזר בנו עם המשקפים המתוקנות נתברר לראובן שבנו טעה והלך לאופטיקאי אחר ואמר לו שממנו נרכשו המשקפים והוא האמין לו ותיקן את המשקפים. ראובן שואל האם הוא חייב לשלם על התיקון למי שתיקן לו את המשקפים?
תשובה:
- באופן עקרוני, אף במקרה שהמוכר לא התכוון לדרוש תשלום, חייבים לשלם לו.
- במקרה הנדון אי אפשר לחייב, הן מדין יורד לשדה חבירו. והן מדין פועל.
- אם השליח היה גדול, הוא היה חייב לשלם לאופטיקאי כשער הנמוך. אולם בנדון שלנו שהשליח קטן אי אפשר לחייבו.
מקורות ונימוקים:
מחילה בטעות
א.א. לכאורה בעל חנות האופטיקה שתיקן את המשקפים לא התכוון לדרוש תשלום על עבודה זו אלא התכוון לתקן בחינם ואם כן אין לחייב. אולם ברור שאין לפטור מסיבה זו משום שהוא תיקן שלא על מנת לדרוש תשלום משום שהאמין לזה שבא לתקן שמשקפים אלו נרכשו אצלו וברור שאם היה יודע שנרכשו באופטיקה הסמוכה לא היה מתקן ללא תשלום. (ואף שמצינו במקרים מיוחדים שמחילה בטעות שמה מחילה, במקרה הנדון פשוט שלא הוי מחילה. ועיין בזה בסימן רז בש"ך שם ובקצות, ובמשפט שלום ואכמ"ל.)
יורד לשדה חבירו
ב.א.לכאורה יש לחייב את בעל המשקפים על התיקון. אף שלא שלח לתקן אצל מי שתיקן לו. משום שסוף סוף משקפיו הושבחו, בעקבות התיקון. והוי כיורד לתוך שדה חבירו, בשדה העשויה ליטע, ששמין לו וידו על העליונה. (שו"ע סימן שעה) ואם כן חייב לשלם, כפי מה שמקובל לשלם על תיקון זה.
ב. אלא שיש לפקפק בזה, מאחר שלבעל המשקפים יש אחריות על המשקפים, וקלקול זה הוא במסגרת האחריות. וא"כ מאחר והיה, מי שחייב לתקן לו את המשקפים בחינם. אין לו תועלת במה שתיקנו לו את המשקפים, משום שיכל לקבל את התיקון בחינם. וכמבואר בגמ' (כתובות דף פ) שאם הבעל אריס, אין האשה חייבת לשלם לאריס, שעבד בשדה. על אף שהשביח את השדה, משום שהיה לה מי שיעשה בחינם. (ועיין בזה פעמוני זהב סימן רסד) ועוד נ"ל ראיה לזה, שאף שנהנה אם יש מי שחייב לתת בחינם, אין לחייב מדין יורד. מהא שנפסק בשו"ע (אהע"ז סימן ע' סעיף ח') הלך בעלה, ולוותה ואכלה חייב לשלם. עמד אחד מדעת עצמו, וזנה משלו. אין הבעל חייב לשלם לו, והרי זה איבד מעותיו. וכתב הב"ש (שם ס"ק כה) שאין חילוק בין אם זנה סתם, ובין אם זנה למזונות הבעל. (דלא כהרשב"א) ולכאורה צריך להבין, בשלמא אם זנה סתם, אפשר שלא חשב לדרוש שום תמורה למעשיו, ולכן אין חייבים לשלם לו. אבל אם זנה בשביל המזונות שבעלה חייב לה, מדוע אינה חייבת לשלם לו, והרי היא נהנתה ממנו. ואם כן יש לבעל לשלם. משום שהוי כאילו שהאישה לוותה לצורך מזונותיה, שהבעל חייב לשלם למי שלוותה ממנו. אלא נעל"ד הביאור בזה, שאין האשה חייבת כלום לזה שזנה, על אף שנהנתה ממנו משום שהבעל היה חייב לזונה. ולא נחשב שהועיל לה, אלא רק לבעלה ולכן אינה חייבת לשלם לו, על מה שאכלה. והבעל פטור מלשלם מסיבה אחרת,משום שביחס אליו חשוב כמבריח ארי.
דין פועל
ג.א. אלא שבנידון שלנו, זה שתיקן את המשקפיים, לא תיקן מיוזמתו, אלא לפי דרישה. וכיון שכן, אין משמעות לזה שיכל לקבל את התיקון בחינם. משום שאין זה מעניינו של המתקן, האם היה לזה שתיקן לו אפשרות לתקן בחינם, מאחר והוא תיקן על פי בקשה, והוי כפועל שלו. וא"כ לכאורה, יש לחייב את זה שתקנו בעבורו. (אומנם ביחס לסך החיוב מאחר ולא סוכם על שום סכום יש לחייב כסך הנמוך שקיים בענף זה. קצות החושן סימן שלב ס"ק ג')
ב. ברם האמור לעייל היה נכון, אם בעל המשקפיים בעצמו טעה, ופנה לאופטיקאי אחר שיתקן לו. אבל מאחר ולא הוא פנה, ויתרה מזאת פנית השליח לזה שתיקן, היתה בניגוד לבקשת בעל המשקפיים. שהוא שלח אותו, למקום שממנו נרכשו המשקפיים. ורק השליח טעה, ופנה לזה שתיקן. ועל כן אין לראות באופטיקאי שתיקן, כאלו הוא פועל של בעל המשקפיים. ושוב אי אפשר לחייבו, אלא רק מדין יורד לשדה חבירו. ובזה נתבאר לעייל שאין לחייב, מאחר והיה מי שיתקן לו בחינם.
אחריות השליח
ד.א. בגמ' (ב"מ דף עו) מבואר, כאשר נשלח שליח לשכור פועלים, ואמר להם סכום גבוהה יותר ממה שאמר לו המשלח. אזי אם אמרו לו שהם מקבלים עבודה זו, על הסך שהמשלח אמר לו. אזי ישלמו להם כפי מה שאמר המשלח, על אף שזה פחות ממה שאמר להם השליח. אולם, אם אמר להם השליח שכרכם עלי. חייב לשלם להם השליח כפי מה שאמר להם, ואח"כ יתבע את המשלח. ובש"ך (סימן שלב ס"ק ד') כתב, שהוא הדין אם שכרם סתם, ולא ידעו שהוא שליח. צריך לשלם להם, כפי מה שאמר להם. וא"כ כאן יש לחייב את השליח, שהוא בא לאופטיקאי שלא ידע שהוא שליח. [ואפשר שבזמן הזה אף אם יומר לו שהוא שליח יהא חייב השליח דכן המנהג שזה שהופיע הוא זה שמתחייב.] וכאלו שכרו בעצמו לתקן, ואף שאת בעל המשקפיים אי אפשר לחייב. יש לחייב את השליח.
ב. אלא, שבנדון שלנו השליח היה קטן. ובקטן יש לדון האם יש לחייבו כששוכר פועל. ובפתחי החושן (שכירות פרק ז' סעיף יד) כתב שקטן יכול לשכור פועל, וממלא יתחייב לשלם לו עבור מלאכתו. ולפי"ז יש לחייב את הקטן בנידון דידן. אולם נראה, שאין לחייב את הקטן, משום שכל מה שקטן יכול לשכור פועל, זה משום תקנת הפעוטות. ותקנה זו נתקנה, לטובת הקטן על מנת שיוכל לכלכל את עצמו. ובנידון שלנו שהקטן טעה, ופנה אליו רק מחמת, שחשב שזו החנות שאליה נשלח. לא מסתבר שבמקרה כגון זה, גם נתקנה תקנה זו. ועוד שכל התקנה נתקנה, כשאין לקטן מי שידאג לו. אבל אם יש לו אפוטרופוס, לא תקנו. (שו"ע רלה סעיף ג') והכא יש לו אב, שעדיף מאפוטרופוס, וודאי לא תקנו. וא"כ אין בשכירות הקטן ממש. ועוד יש לומר, שכל מה שכתב הש"ך (לעייל) הוא רק כשהשליח גדול, שאז כשלא מודיע לו שהוא שליח, אז ודאי סמיכות דעת הפועל, היא על מי שהוא רואה, והוא רואה את השליח. אבל כשבא לפניו ילד קטן, כוונתו לתקן למי ששלח אותו, ולא בעבורו, ושוב אין מקום לחייבו.
ג. ואין מקום לחייב את בעל המשקפיים, מטעם שכששולח את הקטן, מתחייב לשאת במה שיעשה. משום, שאם היה עושה את השליחות כפי שנתבקש. אז יש מקום לומר, שאף שאין שליחות לקטן, המנהג הוא שאם שלחו, כוונתו להתחייב על מה ששלח אותו. אבל כששינה ממה שנאמר לו, לא מסתבר שהמשלח, קיבל על עצמו לשאת באחריות, על כל דבר שיעשה הקטן.
כתב וערך:
הרב חיים והב שליט"א
אב"ד "חוקת משפט" בני ברק
וראש כולל " אמת ושלום" ראש העין
תגובות
הוספת תגובה