תשלום חוב פעמיים – האם נחשב לרבית

שאלה: קנה במכולת ונשאר חייב 50 ₪, אחיו שהיה עימו שם בא למחרת למכולת ושילם את ה50 ₪ שאחיו נשאר חייב, לאחר כמה ימים בא הוא עצמו ואמר לבעל מכולת שנשאר לו חוב של 50 ₪, בעל המכולת לא זכר כלל שאחיו כבר שילם וקיבל בשמחה את הכסף.

לאחר כמה ימים נפגשו האחים וסיפר האח שכבר שילם את חובו, השיב לו הרי גם אני שלמתי את החוב. והסכימו שניהם להשאירו ביד המכולת כיון שלא נח לבקש ממנו להחזיר את הכסף, שהרי אינו זוכר ששילמו לו פעמיים.

אלא שנתעורר האחד אולי יש בזה איסור רבית דנמצא שהחזירו לו יותר ממה שהם חייבים.

אותו שאלה יש לדון בשני חברים שנסעו יחד במונית, ואחד משניהם הלווה את הכסף להוצאת המונית, כעבור כמה ימים פגש המלווה את אחיו של הנוסע השני וביקש ממנו שיזכיר לאחיו שהוא חייב לו הכסף עבור המונית, האח הוציא הכסף מכיסו ושילם לו ואמר לו שהוא כבר יעשה חשבון עם אחיו, כעבור עוד כמה ימים פגש הנוסע את המלווה ושילם לו עבור המונית והמלווה לא זכר שאחיו כבר שילם לו, כשנפגשו האחים נתוודעו שהם שילמו עבור החוב פעמיים, והסכימו שניהם להשאיר בידו הסכום, האם יש בזה איסור רבית או לאו, והאם יש חילוק בין מעשה זה למעשה הקודם.  

תשובה: יש בזה כמה אופנים.

• אם הלוקח אינו מבקש מבעל החנות רק משום שהלוהו ורוצה שישאר בידו כתוספת על ההלואה, במעשה א' של המכולת [שהוא הלוואה דרך מקח] מותר ויש להחמיר. במעשה ב' [שהוא הלוואה גמורה]- אסור מעיקר הדין.
• אם הלוקח אינו מבקש מבעל החנות כי יודע שלא יאמין לו ששילם פעמיים, ואינו רוצה להיכנס עמו בויכוחים- אין בזה איסור, דהרי יש כאן ויכוח הלכתי ולא תוספת בגין ההלואה.

סברת הדברים: הנה אם מבקש את הכסף מבעל המכולת ומסכים להחזיר פשוט שאין בזה איסור רבית, אלא אפי' באופן שאינו מסכים להחזיר וכאומר 'למה אאמין לך' ג"כ נראה דאין בזה איסור רבית, והרי זה כעין המבואר בפוסקים בשם הראב"ד (תמים דעים סי' ס) דאם נותן יותר רק משום שיש לו ספק כמה חייב אין בזה איסור, דאף שמצד הדין אינו צריך להוסיף מספק, דהמוציא מחבירו עליו הראיה, מ"מ כיון שמוסיף מצד דיני חו"מ ולא עבור ההמתנה אין בזה משום רבית.

וה"נ כיון שמשאירים אותו אצל בעל מכולת רק מצד שאין להם הוכחה ששילמו יותר, הרי זה כמשאירים אותו עבור הספק ולא משום ההמתנה ואין בזה איסור.

ונראה דהוא הדין באופן שמשאירו אצלו ואינו מבקש ממנו את הכסף בגלל שחושב שלא יאמין לו, ואינו רוצה להיכנס בויכוחים עם המוכר ג"כ אין בזה איסור, שהרי מוחל לו מחמת הספק ולא מחמת הההלוואה.

אבל לכאורה כל זמן שאין מבקשים ממנו ואפשר שהיה מסכים להחזיר להם ומסכימים להשאירו אצלו רק משום שהלווה להם כסף, יש מקום לאסור, דהרי הוסיפו לו יותר ממה שהן מחויבים, ואף דהוי רבית מאוחרת שהרי הוסיף לו יותר אחר פרעון ההלואה, ומותר לתת רבית מאוחרת כשאינו מפרש שמוסיף יותר עבור ההלואה, נראה דבמעשה דידן יש איסור, וכמבואר בשו"ע (סי' קס סעיף ו) דמתנה מרובה אסור גם מבלי לפרש, וה"נ להחזיר 50 ₪ על הלואה של 50 ₪ נחשב ג"כ כמתנה מרובה ויש בזה איסור.

עוד נראה, דיש מקום לדון אם נחשב כמפרש או לאו, דאף שלא פירש שמוסיף יותר, מ"מ הרי פירש שמשלם עבור ההלואה, וא"כ אף שלא פירש שמוסיף כיון שבאמת מוסיף יותר אפשר שיש בזה איסור.

ברם, יש חילוק בזה בין מעשה א' למעשה ב'. במעשה ב' שהשני הלווה כסף עבור המונית הרי זה הלוואה גמורה שהלווה לו כסף והלווה משלם לו ג"כ כסף, ובזה הדין הוא כנ"ל שאין היתר אלא במתנה מועטת, ואפשר דהוי כמפרש, אבל במעשה א' שהיה חייב עבור קניה במכולת הרי זה הלוואה דרך מקח, ונפסק בשו"ע (סי' קס סעיף ד) שבהלוואה דרך מקח מותר להוסיף יותר בשעת פרעון כל שאינו מפרש שמוסיף בגלל ההלוואה. ובזה ליכא איסור של מתנה מרובה, וכן לא נחשב כמפרש כל שאינו מפרש להדיא שמוסיף יותר.  

אלא שמצינו ברעק"א ובית מאיר (שם) המחמירים שההיתר של רבית דרך מקח הוא רק באופן שמקדים לתת מעות כדי לקבל פירות שבזה מותר להוסיף פירות בשעת פרעון, אבל כשמוכר פירות ומוסיף לו יותר מעות בשעת פרעון שאין התוספת בכלל מקח אין ההיתר של דרך מקח, ואף שבש"ך (סק"ד) מבואר דמיקל גם בכה"ג נכון להחמיר לכתחילה כשיטת רעק"א והבית מאיר, וא"כ במעשה א' יש להחמיר רק מצד חומרא, ואילו במעשה ב' אם מוחל לו רק בגלל ההלוואה אסור מעיקר הדין.

כתב וערך:

הרה"ג רבי פנחס וינד שליט"א

ראש בית ההוראה לענייני ריבית