תקנה לבעל גמ"ח שאנשים משבחים אותו על ההלואה

שאלה: גביר אמיד מנהל בביתו גמ"ח ומלוה כסף לאנשים, אולם מרוב רגילות וכן מאי ידיעת ההלכות על בוריים, רגילים הרבה לוים לשבח את המלוה ולומר לו דברים טובים על ההלואה. המלוה שיודע שיש בזה איסור רבית, אינו מוצא מנוח לנפשו, וחושש שיצא שכרו בהפסידו, כי אף שמלוה כסף לנצרכים, הרי מצד שני הוא מכשילם באיסור רבית דברים, ומה יעשה לינצל מחשש איסור.

פתרון: יעשה אחד משני העצות. א. ירגיל את עצמו לומר ללוה בעת קבלת הכסף 'אל תאמר לי תודה כי זהו רבית דברים', ובכך קיים מצות הלואה למהדרין וגם לימד את הלוה הלכה למעשה בהל' רבית.

ב. יקנה את כל כספי הגמ"ח לחבירו, באופן שהכסף יהיה באחריותו המלאה של חבירו, שאם יהיה אונס יצטרך חבירו לשלם, ויאמר לכל לוה שהכסף אינו שלו אלא של חבירו, והם מתחייבים הכסף לחבירו, באופן זה אף שאומר לו יישר כח אין בזה איסור.

סברת הדברים: מבואר בגמרא ושו"ע (סי' קס סעי' י) דאף רבית דברים אסורה, ואסור לשבח את המלוה על ההלואה שנותן. כל שאומר לו דברים טובים יותר מאמירת 'תודה' שגרתית הניתן לכל אדם אפי' שלא עשה לו טובה לבסוף. ולכן אם המלוה חושש שמכשיל בזה אנשים, יש בידו שני אופנים לצאת מחשש.

יקדים לומר לו שאסור לשבח

א. ירגיל את עצמו להקדים לכל לוה שהוא נהנה מאוד להלוות לו ולקיים מצוות הלואה אבל מבקש ממנו שלא יודה וישבח אותו כי יש בזה איסור רבית דברים. כי הלוים הרגילים לשבח את המלוה היינו או משום חסרון ידיעה, שאינם יודעים שאסור לשבח את המלוה, או מחמת אי נעימות שמקבל הלואה וטובה גדולה מחבירו ואי אפשר לצאת מביתו מבלי לשבחו או לומר לו דברים טובים.

אבל אם המלוה יאמר לו בעת ההלואה 'דע לך שאסור לשבח את המלוה', לא יעיז הלוה לשבחו הן משום שכבר יודע שאסור, והן שעכשיו כבר נח לו לצאת מבלי לשבח כיון שהמלוה עצמו הקדים ואמר לו שאסור לשבח את המלוה.

יקנה הכסף לחבירו

ב. אם רוצה יש בידו ברירה נוספת, יקנה את הכסף לחבירו הטוב, והכסף יהיה שייך לחבירו באחריותו המלאה, דהיינו שאם הכסף יאבד יצטרך חבירו לשלם מלוא הסכום, ויפרש לכל לוה שהכסף אינו שלו אלא של חבירו, והוא מחויב להחזירו לחבירו, והוא רק שליחו של המלוה להלוות ולקבל את הכסף עבור חבירו, באופן זה מותר ללוה לשבח אותו, וכמבואר בשו"ע (סי' קס סעי' טז) דרבית אינו אסורה אלא מלוה למלוה, אבל מותר ללוה לשלם רבית לשליח שמשיג לו ההלואה, וה"נ הרי משבח רק את השליח ולא את המלוה עצמו ואין בזה איסור. ברם, יזהר שגם חבירו שלוה ממנו הכסף לא יאמר לו תודה וישבח אותו על ההלואה שמקבל ממנו, אלא יכול לשבח אותו על טירחתו הגדולה בהחזקת הגמ"ח שמלוה כספו לאחרים ומזכה אותו במצות הלואה.

ואין לו לחשוש שעכשיו מפסיד מצוות הלואה, דהרי חבירו מלוה הכסף לאנשים ולא הוא עצמו, וא"כ איזה תועלת יש לו בכל הגמ"ח כיון שאינו מקיים בזה מצוה, נראה דלא הפסיד כלום מחמת כמה סיבות. א. הרי מלוה סכום זה לחבירו וגם בזה מקיים מצוות הלואה, דחבירו לוה ממנו כסף. ב. אף שחבירו הוא אדם אחד והוא רוצה להלוות כסף לכמה שיותר אנשים, גם זה לא הפסיד שהוא מלוה כסף לחבירו כדי שיוכל להלוות ל100 אנשים, ונמצא שהוא ממציא הכסף ל100 אנשים ויש לו חלק בהלואות אלו. ג. כמו כן הרי הוא גם טורח ועוסק בפועל בהפעלת הגמ"ח וגם לגבאי יש חלק במצוות הלואה, וא"כ לא הפסיד כלום מהסכם זה. ובפרט שכל כוונתו בהלואה לחבירו הוא רק כדי לקיים מצוות התורה בשלימותת ללא חשש איסור, וא"כ בודאי לא נגרע בזה ממעשה המצוה.

ומכאן קריאה לכל בעלי גמחי"ם למיניהם, שמשקיעים כספם בעשיית חסד ועוזרים לאנשים בעת דוחקם, שיזהרו שלא יצאו שכרם בהפסדם, באנשים שאינם נזהרים ומשבחים אותם על ההלואה, ונכשלים באיסור רבית דברים.

כתב וערך:

הרה"ג רבי פנחס וינד שליט"א

ראש בית ההוראה לענייני ריבית